יום שלישי, 25 באפריל 2017

אימהות

שושנה ויג, סופרת, משוררת, עיתונאית ופובליציסטית

פיסול: בהירה לראה. צילום: יואב מזור. שדרות אלורוב, ירושלים
אִם הָיָה לִי יֶלֶד בַּמִּלְחָמָה
הָיִיתִי מֵתָה 
שׁוֹכֶבֶת בִּמְקוֹמוֹ בָּאָרוֹן 
עֲטוּפָה בַּדֶּגֶל.


אִם בְּנֵךְ יוֹצֵא לְמִלְחָמָה 
הוּא הוֹפֵךְ שָׁהִיד
וְאַתְּ חַיָּה
צוֹעֶקֶת מִצַּעַר.

* שושנה ויג היא אחותו של טוביה פיינגולד ז"ל, שנהרג בבלוזה בתאונת אימונים בהתהפכות זלדה 5.8.1974 




6 תגובות:

  1. פסל ניפלא מביע אהבת אם, שיר מדהים בעוצמתו, שני בתים שתי אמהות .
    האחת שלנו מעדיפה למות במקום בנה
    האחרת שלהם גאה בבנה שמת למען המתת יהודים
    שתי אמהות אותה אנטומי, אך שני עולמות תרבויות הפוכות

    השבמחק
  2. פרופ׳ יעל שמש מגיבה על תגובתו של פרופ׳ איתן מדיני: ׳איתן כתב שיש הבדל בין שתי האימהות - אם השהיד, לטענתו, גאה בבנה שמת למען המתת יהודים. אולם לא מצאתי זאת בשיר עצמו, והמונח שהיד אינו מעיד דווקא על מי שהמית יהודים; שהיד עשוי להיות גם מי שהומת בידי יהודים (גם אם בטעות). השיר, להבנתי, מצביע דווקא על הדמיון הבסיסי שבין שתי האימהות: הכאב הנורא שבשכול.׳

    השבמחק
  3. המשוררת, שושנה ויג, מביעה את דעתה: ׳בשיר שתי אימהות המשותף ביניהן הוא האימהות וחוויית האובדן אבל לצד קווי הדימיון קיים גם שוני עמוק בתגובה למוות. האם היהודיה מוכנה להתחלף עם בנה, זה מסמל גם תחושת אשם כבדה של העקידה. והיא מוכנה אף להתעטף בדגל כמרמזת על השבועה של הנערים המתגייסים לצבא להיות קורבנות. האם השנייה היא רואה במות הבן מוות הירואי היא אינה מציינת רצון להתחלף עם בנה, המוות נתפס כמשהו מכאיב גם הפיכתו ל שאהיד מצד אחד הוא גיבור והסיום של השיר למעשה מחזיר לנקודות הזהות של האימהות לחיבור הכואב אל השכול. האם העבריה היא השותקת והיא זו שמוכנה להיות הקורבן בעוד שהסיום עם הצעקה והכאב כבר לא ברור מי מהן וזו שותפות הגורל.
    ׳.

    השבמחק
  4. פרופ׳ יעל שמש מגיבה: ׳מעניין מאוד. תודה. גם התגובה של המשוררת מגייסת לדעתי מידע שמחוץ לשיר. זה שהבן הופך לשהיד עדיין אין פירושו שהאם גאה בכך. לפחות לא ניתן לכך רמז בשיר (אף שזה כמובן הגיוני). אפשר להבין זאת כאירוני: החברה הפכה אותו לשהיד והיא אמורה להיות גאה בו, אך היא שקועה בצער הגדול שלה. אבל לא אתווכח עם המשוררת על הבנת יצירתה אני מעדיפה את הפרשנות שלי שיש פער בין ציפיות החברה שתהיה גאה בבנה השהיד ובין מה שמתואר בשיר - צועקת בצערה.
    ׳

    השבמחק
  5. דוקא הפרשנות העצמית של המשוררת מעוררת בי התנגדות. את השיר קראתי בלי להתרשם כלל כי נעשית בו השוואה בין אבלן של האמהות שלנו לבין זה שלהן. כשנכיר באובדן הבלתי ניתן למחיקה עם מות כל אדם, משלנו ומשלהם, נתחיל לצעוד באיטיות לכיוון הפיוס.

    השבמחק
  6. Yitzchak Mayer אִם הָיָה לִי יֶלֶד בַּמִּלְחָמָה
    הָיִיתִי מֵתָה
    שׁוֹכֶבֶת בִּמְקוֹמוֹ בָּאָרוֹן
    עֲטוּפָה בַּדֶּגֶל.

    אִם בְּנֵךְ יוֹצֵא לְמִלְחָמָה
    הוּא הוֹפֵךְ שָׁהִיד
    וְאַתְּ חַיָּה
    צוֹעֶקֶת מִצַּעַר. "הוא הופך שהיד" איננו שורה שירית. לא האם אומרת זאת על בנה.היא לא מעריצה את מותו. לא רואה בו מי שקנה במותו את חסדי אלוהיו. "הוא הופך שהיד" אומרת האם היהודייה מפני שמות בנה של האם שמנגדה איננו מוות כמות בנה שלה.לא לדעתה. לדעת מישהו, אולי מעטים, אולי רבים, שמחוץ לשיר. האם ה'אחרת' עצמה , היא אם. היא צועקת מצער מפני שהיא חיה אחרי מות בנה. ממולה ניצבת האם המשוררת האומרת מי יתן מוצתי תחתיך בני וכמו אומרת לניצבת מולה כי בכך היא יותר אם יהודיה מאשר חברתה היא אם ערביה. זה דיסוננס. השיר יצרא לדרך אחרת משהגיע. הוא יצא כקריאת תגר אימהית על המלחמה. הוא הגיע כשהיא, לא בנה עטוף בדגל. דגלים אינם מנחמים שכול של אימהות. פטריוטיות אינה עושה חופה על הצווחה. יש דיסוננס בשיר בו אם שכולה אחת משווה את השכול שלה לשכול אם אחרת. לשכול אין שותפים לא דומים לא שונים. אלא אם כן א'גנדה חודרת להווייה....

    השבמחק