יום חמישי, 28 באפריל 2016

שביעי של פסח, המעבר משעבוד לגאולה ושאלת ההנהגה בעבר ובהווה

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית 

מיכאלאנג׳לו, משה  San Pietro In Vincoli Rome                

"ומושה איש האלוהים עם אלוהים בענן ויכס עליו הענן כיא מ[לאך הוא...] בהקדשו
 וכמלאך ידבר מפיהו כיא מי מבש[ר ]כמוכ[] איש חסדים ויוצ[ר מעשי]ם אשר לוא נבראו מעולם"

שביעי של פסח, כידוע, הוא היום השביעי והאחרון של חג הפסח, חג החירות, אשר חל ב- כ"א בניסן. ביום זה, על פי המסורת, חלה קריעת ים סוף ואומרים בו את שירת הים (שמות טו), העל-היסטורית המתארת בחלקה הראשון את גדולת האל הגואל ומודה לו על הנס שנעשה לעם ישראל בקריעת ים סוף וביציאת מצרים, וממשיכה בסיפור העתיד לקרות בעת הכניסה לארץ ישראל עם בניית המשכן ובית המקדש. במועד זה, לפני אלפי שנים, הנהיג הנביא המשורר, הגואל והמשחרר, הזקן הענו הבא בימים, משה בן עמרם, בן קהת בן לוי, שאמו הייתה דודת אביו, יוכבד בת לוי, את עם ישראל משעבוד לחירות ומבית עבדים מוכר לעולם חדש ולא נודע של בני חורין. קרוב לוודאי שלא היה מעולם מנהיג גדול ממשה בן שבט לוי, שיצר עולם מושגים חדש לגמרי, המצרף בכוחה של השראה אלוהית ודעת מלאכים, את הנעלם לנגלה ואת העתיד לעבר ולהווה. משה שאמר לאחיו בני לוי: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" הפך למנהיג יחיד סגולה, בשעה שהנחיל את רעיון החירות המקודש, הקשור בשביתה שביעונית מחזורית או בקדושת הזמן, בשבועה ובברית, הקושרים בין העבר לעתיד, לבני עמו המשועבדים, בשמו של קול אלוהי בלתי נראה, שבהשראתו כתב חוק, משפט, שירה, סיפור, ברית והיסטוריה, בהם נזכרים לראשונה כמה מהרעיונות הגדולים ביותר בתולדות רוח האדם. בתום שבעה שבועות, מיום א' כ"ו בניסן, הנהיג משה את עמו אל מרגלות הר סיני. היה זה ראשיתו של הרגע שבו הפך עם ישראל מעם עבדים לעדת ה', הקשורה בברית עולם המכונה 'יחד שבטי ישראל', הבוחרת בדעת, בחירות, בחוק ובצדק, בשעה שהיא מקבלת את החוק האלוהי שהביא משה משמים.

כך מתואר רגע נשגב זה בתולדות האדם בקטע ממגילות מדבר יהודה שבו מדבר אהרון בן עמרם, המכונה בשם אליבחר [השוו במדבר יז 20] ומכתיר את משה אחיו כמשיח ה':

יבינו בחוקות מושה... ויען אליבחר [וי]אמר ש[מעוני] עדת יהוה והקשב כול הקהל הגדולים והקטנים  לכ[ול] איש תושב... ארור האיש אשר לוא יעמיד וישמור ויע[ש] לכול מצ[וות י]הוה בפי מושה משיחו וללכת אחר יהוה אלוהי אבותינו המצו[ה] לנו מהר סינ[י  וידבר ע[ם] קהל ישראל פנים אל פנים כאשר ידבר איש עם רעהו ומראה [זיו] כבודו הראנו באש בעורה ממעלה [ב]שמים...  ועל הארץ עמד על ההר להודיע כיא אין אלוה מבלעדיו ואין צור כמוהו [וכול] הקהל נעו וחתו ורעדודיה אחזתם מלפני כבוד אלוהים ומקולות הפלא [וינועו] ויעמודו מרחוק ומושה איש האלוהים עם אלוהים בענן ויכס עליו הענן כיא מ[לאך הוא...] בהקדשו וכמלאך ידבר מפיהו כיא מי מבש[ר ]כמוכ[] איש חסדים ויוצ[ר מעשי]ם אשר לוא נבראו מעולם ול.. […]... [1]

תקצר היריעה מלתאר את שבחיו של המנהיג העניו, הנביא, הגואל והמשורר, שהשכיל לחוקק חוק אנושי בהשראה אלוהית, חוק שצלח אלפי שנות היסטוריה, חוק שיש בו צדק חברתי, אחריות הדדית וערבות משותפת לאורך אלפי דורות, בקהילה המעלה על נס את הזיכרון והדעת, הלימוד והאוריינות, החירות והשוויון, הכורכים בין העבר ההווה והעתיד, במידה רבה יותר מאשר כל חוק אחר שמקורו בעולם העתיק. ביום זה, בשביעי של פסח, דומה שראוי להרהר בשאלה מי הוא מנהיג, מה הן הסגולות המייחדות אותו ומה מהות התמורה שמנהיג מחולל בעבר ובהווה, המוגדרת בציטוט לעיל בביטוי 'יוצר מעשים אשר לוא נבראו מעולם'.
מנהיג הוא אדם שבלשון העת העתיקה רוח אלוהים נחה עליו או השראה אלוהית הנחתה את דרכו בשעה שחולל שינוי שלא היה לו תקדים, הקשור במעבר מעבדות ועריצות אנושית, לכפיפות מרצון לחירות אלוהית, המוגנת במצווה שמימית ובחוק אלוהי, המופקד בידי אדם. 
מנהיג ראוי בן ימינו הוא לדעתי אדם המחונן בהשראה, בחכמה, בתעוזה וברוחב דעת, המאפשרים לו לעמוד בבהירות על הפער בין הרצוי למצוי, להגדיר סדרי עדיפויות על פי עולם ערכים מוגדר המכוון לטובת הכלל, ולהבחין בתבונה ובאומץ, בהעזה ובנחישות, מה הוא האתגר המרכזי עמו בני זמנו חייבים להתמודד, ולמצוא דרך מקורית לשכנע את קוראיו ומאזיניו לפעול בהנחייתו כדי לחולל את השינוי. על המנהיג להיות מחונן בסמכות מוסרית, בהשראה, בבינת לב וביושר לב, ברוחב דעת, בהעזה וברוחק ראות, הנדרשים כדי לפעול במישורים שונים למען טובת הכלל, כנגד מוסכמות שגורות, טעויות רווחות, אינטרסים חד-צדדיים, צרות אופקים והשקפות מקובלות. למנהיג נדרשת בהירות מחשבה וראייה חדשה של המציאות, לצד אומץ לב, ראייה מרחיקת לכת ורהיטות ביטוי, המאפשרים לו להגדיר את המטרות המרכזיות בצמצום הפער בין המצוי לרצוי ולפעול בשיתוף עם ציבור רחב ככל האפשר, כדי לשנות את פני המציאות ולקדם סדר ערכים חלופי. הסגולות הנתבעות ממנהיג הן בראש ובראשונה חכמה ותבונה, יושר וחמלה, אומץ להבחין בין המצוי לרצוי, רוחב דעת, חזון, תעוזה, העדר פניות, ניקיון כפיים והעדר משוא פנים, צדק וחסד, הנובעים מהכרה בקדושת החיים של כל אדם, בקדושת כבוד האדם, ובקדושת החירות והשוויון. (הביטוי קדושה כוונתו בהקשר זה לערכים מוחלטים שבמישור האידיאלי אין מקום להתפשר עליהם או לגרוע מהם, שכן הם זכויות היסוד של כל אדם, ובמישור המעשי יש לחתור למימושם בהיקף הרחב ביותר האפשרי.)
מנהיג הוא זה השואף להנחלה רחבה ככל האפשר של ערכים הומניים אוניברסליים שכל בני האדם נזקקים להם תמיד, שאין מהם אף פעם יותר מדי, והם המאפשרים את מיטב המימוש האפשרי בחיי האדם ומתנים את קיומו וכבודו. ערכי יסוד מעין אלה המוגדרים בעת העתיקה במושגים: "רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים", "בצלם אלוהים עשה את האדם", ״את האמת והשלום אהבו״ או "מועדי דרור", ומוגדרים בעת החדשה בלשון הערכים המתנים את החיים והופכים אותם לבעלי ערך: שלום, שוויון, חירות, דעת, אמת וצדק, חכמה, חסד, אחריות, אחווה וחמלה, דין ומשפט. היכולת לרכז את מיטב הכוחות, לאתר את מירב המשאבים ולגייס את האמצעים שיש בכוחם לממש חזון זה של כבוד האדם וזכותו לחיים של חירות, המתייחס לכל אדם באשר הוא אדם, ללא הבדלי גזע, לאום, דת ומין, בגבולות של מקום וזמן נתונים, והכוח להגדיר סדרי עדיפויות המשרתים את טובת הרבים ומרחיבים כל העת את נגישות מירב התושבים לערכים אלה, היא המבדילה בין מנהיגים בעלי שיעור קומה לבין פוליטיקאים צרי אופקים, המייצגים אינטרסים סקטוריאליים מתנגשים. 
המימד השני שראוי שמנהיג יהיה מחונן בו, לצד מחוייבותו לערכים ההומניסטיים האוניברסליים, הוא זיקה עמוקה לתרבות עמו, ללשונו, לעברו, לזיכרונו ולמורשתו היוצרת, או לכלל המימדים המייחדים בני קבוצה אחת מרעותה ובונים את אחדותה, זהותה וייחודה, במארג הנפרש בין עבר משותף לעתיד משותף. דהיינו, בצד המחוייבות העמוקה למימד ההומני המתנה חיים, החל בשווה על כל אדם, שעליו יש לשמור מכל משמר ולהגן עליו בכוח החוק והחוקה ובכוח סמכות השלטון, ולהרחיבו כל העת בצורה יזומה ולהעמידו לביקורת מושכלת וערה לצרכי המציאות המשתנה, יש מקום למחוייבות משלימה, המבוססת על וולונטאריות, בחירה, יצירה, חקירה, חינוך וחופש, ונמנעת מכל כפייה,  המתייחסת לבני קבוצה מסויימת המבקשת לשמור על ייחודה התרבותי בתחום הרוחני ובתחום המוחשי, לנחול ממקורותיו וממכלול גילוייו בעבר ולהנחילם בצורה בעלת משמעות בהווה, למען המשכיות ורציפות קיומם בעתיד. 
לעומת הזכויות ההומניות האוניברסליות המתייחסות לכל אדם - חופש, שוויון ואחווה, פרטיות, נגישות, רווחה, כבוד האדם, חיים ושלום, שעליהן מחויבת המדינה להגן, ואותן צריך המנהיג להעמיד בראש מעייניו, יש חשיבות רבה בהנהגה ששמה לה כמטרה את טיפוח עולם הערכים התרבותי המייחד בני קבוצות שונות באוכלוסיה ומועדף עליהן, כל עוד אינו פוגע בזכויות האדם, בכבודו, בשוויונו, בדעתו ובחירותו. הנהגה רחבת אופקים, המסייעת בשמירת יחסי גומלין פוריים ופתוחים בין קבוצות תרבותיות  ודתיות שונות,  תוך כבוד למגוון היוצר של רוח האדם ותוך הכרה בחשיבות ההבדלים ובמשמעותם, מקדמת את רווחת התושבים ואת טעם חייהם. מנהיג הוא זה הרואה לנגד עיניו את העמקת יחסי הגומלין בין הערכים ההומניים האוניברסליים להם זכאי כל אדם החי בקהילה, ועליהם יש להגן בכוח החוק, לבין הערכים התרבותיים הפרטיקולריים בהם רשאי לבחור כל אדם, ואותם ראוי לטפח ברוח חופש הבחירה, חופש היצירה, חירות הביקורת, העמקת הדעת, חופש נגישות וחופש הזדהות בקבוצות בעלות זהות ייחודית.  
ההבחנה בין חובת השלטון להגן על הערכים האוניברסליים לטובת הכלל, ובין זכות התושבים לבחור בערכים הייחודיים על פי חירות הפרט, היא ממבחני ההנהגה החשובים ביותר המקדמים את הזכות לחיים בהם ניתנת הזדמנות שווה לכל התושבים לבחור את אורחות חייהם בכל צורה ודרך, שאינה פוגעת בזולתם, ואינה גורעת מזכויות היסוד האינדיבידואליות האוניברסליות, של דעת, אמת וצדק, שלום שוויון, וחירות, המוקנות לכלל. איזון מושכל בין זכויות הפרט וחובותיו ובין חובות המדינה וזכויות הכלל, הם מן הנושאים הראשונים במעלה שמנהיג מופקד עליהם, כשהמגמה המאפיינת את העידן המודרני היא להרחיב את זכויות הפרט לחיים של חופש, שוויון, זכות בחירה, כבוד ורווחה, ולהרחיב את חובות המדינה לאזרחיה ולתושביה, בדרכים המאפשרות את הרחבת הזכאות והנגישות למעגלי החופש, השוויון והרוחה, הצדק והדעת, ביחס לכל פרט. דהיינו, על ההנהגה להרחיב את מעגלי האחריות המוטלים על המדינה, כדי לממש את זכויות היסוד ביחס לכל הפרטים הנמצאים בתחום ריבונותה.      
הנושא השלישי בעל חשיבות מכרעת שמנהיג חייב לתת עליו את דעתו הוא רווחתה הקיומית של כלל האוכלוסייה, המותנית בראש ובראשונה בקדושת החיים, בשלום, בשוויון, בחופש בחירה ובחירות ובהקפדה מרבית על מכלול מרכיבי כבוד האדם, ועל נגישות מירבית לכלל תושבי הארץ לערך היסוד המתנה את מימוש כבוד האדם, השכלה. השכלה ודעת, חינוך ולימוד על כל ענפיהם, העיוניים והשימושיים, המדעיים והיישומיים, הלשוניים, האמנותיים, הכלכליים, הטכנולוגיים, החקלאים, היצרניים, התעשייתיים והיצירתיים, מחויבים להיות פטורים מהתערבות פוליטית ומוגנים באמצעות הבטחת נגישות שווה לטובת הכלל, שאינה מותנית במצב כלכלי או בשיוך מגדרי, גזעי, דתי או לאומי. על המנהיג לחתור להנחלה מירבית של ערכים הומניסטיים אלה שיכשירו את התנאים לפריחה כלכלית, ליצירה ושגשוג וירחיבו את מעגל הרווחה, ההשכלה, היצירה והשלום לכלל החברה. 
על הנהגה נבונה, הפתוחה בשווה בפני גברים ונשים אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע, לאום ומגדר, מוטלת החובה לסקור באופן שיטתי ומדעי הן את מוקדי המצוקה, הן את מוקדי הרווחה, בכל חלקי הארץ, ללא כל הבדל הקשור לדת, שפה, תרבות או לאום, ולהעמיק בבירור השאלה מה הגורם לאלה ולאלה. ההנהגה חייבת להשכיל להקצות משאבים נדיבים כדי לשאול מה יכולות רשויות המס, רשויות הסעד, רשויות החוק והמשפט, וכלל רשויות השלטון לעשות, כדי להקטין ולצמצם את המצוקה ולהרחיב את הרווחה. זיהוי אקטיבי של קבוצות הזקוקות לסיוע ולסעד - כגון קשישים, אלמנים ואלמנות בודדים, ילדים, זוגות צעירים, עולים חדשים, יתומים, נכים, הורים שכולים, מהגרים ופליטים, חולים ומוגבלים בגוף ובנפש, חולי מחלות כרוניות, עיוורים וחרשים, נפגעי ונפגעות אלימות, מובטלים ובורים, עבריינים ואסירים משוחררים, ואנשים בני כל הגילים שלא זכו או לא היו יכולים להשתלב מכל טעם שהוא במסגרת המעניקה להם חיים של כבוד, חירות ושוויון, פרנסה והגנה - והיערכות נדיבה, הנסמכת על חובת השלטון לאזרחים המשלמים מסים ומשתתפים בחובות האזרח המוטלות עליו כחוק במדינה דמוקרטית, תוך הסתמכות על ידע מקצועי משוחרר מלחצים פוליטיים, ועל בירור הדרכים המועילות ביותר לסייע לכל הנזקקים לסיוע, מתוך הקפדה על כבוד האדם של כל אחד ואחת - יחוללו שינוי משמעותי בהגדלת מרחב ההזדמנויות המבטיח אושר ורווחה, מזה, וצמצום הסבל, העוני והקיפוח מזה, או בהרחבת מספר האנשים והנשים הזוכים והזוכות לממש את אנושיותם החד פעמית. עמדות אלה והקצאת המשאבים הנדרשים למימושם יאפשרו לחלק גדול הרבה יותר של האוכלוסייה להשתלב במירב הדרכים והאפשרויות הפתוחות בפני האדם בתוקף זכויות היסוד שלו, במרחבי החיים השונים, ולקחת חלק בחובת האזרחים לתמיכה בשלטון המגן על זכויות אלה.
הניסיון המחקרי מלמד שחירות ונגישות שווה, השכלה ודעת, במדינה שוחרת שלום, שיש בה חוק ומשפט צדק, הם הכלים הטובים ביותר המבטיחים את הדינמיות החברתית, את הסיכוי הכלכלי ואת הרווחה הקיומית למירב חלקי האוכלוסיה, ועל כן הם צריכים להיות מסובסדים בידי המדינה בשיעור המירבי כדי להבטיח את נגישותם, והם הם שצריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות הלאומי אותו קובע המנהיג. השכלה ודעת ורכישת מיומנויות שונות, המתייחסות בכבוד ובהערכה לכל תחומי העיסוק האנושי, משמען שאין להגביל תחומים אלה למה שנראה כמועיל או תכליתי ברגע מסוים בעיני קבוצה מסוימת, אלא, להפך, יש לחתור כל העת לשלב חינוך משובח, רכישת שפות שונות, שדות ידע ישנים וחדשים, עצמאות בחירה, תחומי דעת מגוונים, חקירה בלתי תלויה, השראה, מדע ויצירה בכל תחומי הדעת, החל במדעי הרוח, האמנות והמשפט, עבור במדעי הטבע, הרפואה, הכלכלה והטכנולוגיה, וכלה במדעי החברה, מדעי המחשב, החקלאות והתעשיה, החינוך והיצירה. מנהיג הוא זה היכול לבצע מהפך המבטיח למירב האוכלוסייה חירות, שוויון, רווחה, אחווה ונגישות, המאפשרים הזדמנות לרכישת השכלה מגוונת לפי רוחה וטעמה. מהפך זה אפשרי בשעה שהתקציבים הלאומיים יוקצו להרחבת הדעת, להעמקת היצירה, להרחבת ההישגים הטכנולוגיים לטובת הכלל ולטיפוח כלכלה רחבת אופקים הנשענת על ידע, חירות ושוויון הזדמנויות, המכבדת את חופש העיסוק של כל אדם, ואת זכותו של כל יחיד לנגישות מרבית למקורות הדעת, על פי בחירתו, נטיותיו וכישרונותיו, המבטיחים רווחה, פרנסה, וחיים של טעם וכבוד. 
מנהיג הוא זה היכול לחולל מהפכה בסולם הערכים הלאומי ולשנות את מעמד העוסקים בהוראה ובהדרכה מגיל הגן ועד לאוניברסיטה, מבתי הספר היסודיים ועד לסמינרים ולמכללות הטכנולוגיות, ממדרשות האומנות והארכיטקטורה ועד לבתי הספר החקלאיים, התעשייתים, הרפואיים והמשפטיים, להעמיד אותם בראש סדר העדיפויות הלאומי ולתבוע שינוי בשכרם, במעמדם, בהשכלתם ובהשקעה הנתבעת מהם, שכן בידיהם מופקדים סיכויי השינוי התרבותי והכלכלי, בעולם שהידע המתפתח הוא מרכיב מרכזי בשוק העבודה בכל התחומים. הענקת עדיפות לתקציבי מחקר ופיתוח, תקציבי חינוך ותרבות, סעד ורוחה ותקציבים המסייעים ביצירת מקומות עבודה, לצד הבטחת נגישות מירבית לפירותיהם של תקציבים אלה לכלל, היא הנדרשת מהנהגה המבקשת להעניק הזדמנות לחיים של כבוד טעם ומשמעות לכלל האזרחים. 
מנהיג הוא זה הנוטל על עצמו לקדם ערכים מחייבי חיים, כגון: בריאות, רווחה, חינוך ופנאי, השכלה ותעסוקה, טיפוח ויצירה, כלכלה ושפע, איכות סביבה ותרבות, לצד ערכים מתני חיים, כגון: שלום, חירות, שוויון, צדק, משפט וחוכמה, חופש יצירה, חירות ביטוי, סובלנות, פלורליזם, רב-תרבותיות וכבוד האדם, ואף מקבל על עצמו לצמצם ככל שידו של אדם מגעת את היפוכם של אלה. אולם דומה שבראש ובראשונה מנהיג הוא זה היכול לקחת על עצמו את החובה הקשה לבחון מחדש את ערכי היסוד המנחים חברה מסוימת ולהעיז לבקר ערכים אלה ולהציע להם חלופה. 
קרוב לוודאי ששינוי בתפישת הביטחון, המיוסדת על תיוג בני אדם לאוהבים ואויבים, לכובשים ונכבשים, לנעלים ופחותים, תפישה שמעצם טיבה הכוחני, המיוסד על הבחנות מופרכות של עליונות ונחיתות ועל חלוקות מהותיות חסרות בסיס של נבחרים ופחותים, היא מקפחת ומפלה, והחלפתה בתפישה של שלום צדק ושוויון לכלל אזרחי מדינת ישראל ותושביה, שינוי שיסיר את האיום הקיומי או לפחות ימעיט אותו במידה ניכרת, יביאו להקצאת משאבים רבים, השמורים היום לצבא ולמערכת הבטחון המסועפת המשקיעה אותם למען אינטרסים צרים ושנויים במחלוקת, לאפיקים חלופיים שנזכרו לעיל, שיתרמו לצמיחה ולשפע או לכלכלה משגשגת לרווחת כלל האזרחים. אין צריך לומר ששלום של אמת, הרצוי לרוב המכריע של האזרחים והתושבים, יביא לשינוי מכריע במעמדה הבינלאומי של המדינה ויתרום במישרין לשידוד מערכות כלכלי, יותר מכל מאמץ בטחוני שנוי במחלוקת, שרוב תקציביו יורדים לטמיון. 
שינוי במצב זה, המבוסס על הכרה בפער בין המצוי לרצוי, ועל חזון המושתת על עולם ערכים חדש שבו כל בני אדם נבראו בצלם אלוהים וכולם שווים זה לזה בזכותם לחירות ושוויון וכלל מרכיבי כבוד האדם, יכול להביא רק מנהיג "נקי כפיים ובר לבב" (תהלים כד, ד),  היכול להרחיב לאין שיעור את הכלל הפשוט האומר ללא סייגים -  'את השנוא עליך אל תעשה לזולתך' (למשל שיעבוד, דיכוי, התעללות, עריצות, קיפוח, עושק, שקר, גזל, נישול, פחד, נטילת חיים, ביזוי, אפליה, אבטלה, גידור, כיתור, מיחסום), זה היכול לצרף לכלל הנזכר את הכרה ההפוכה האומרת שאת כל שהוא אהוב ויקר ערך, מן הראוי לחלוק בשווה ככל האפשר עם הכלל ועם כל אחד מהפרטים, ללא סייגים (למשל חירות ושוויון, צדק ושלום, דעת ואמת, חופש תנועה ונגישות, חכמה ומשפט, חופש בחירה ויצירה, הזדמנויות השכלה ופרנסה, חסד ואחווה, ריבונות וכבוד, חופש התאגדות וחופש ביטוי, הבטחת עבודה, פרנסה, רווחה ובריאות, הגנת החי, הצומח והסביבה, טיפוח האמנויות והמדע, עידוד נגינה, ריקוד, אמנות, ספרות ושירה) ולחלוק ביתר שאת עם אלה שגורלם לא שפר עליהם שכן הם חסרים ערכים מתני-חיים אלה. 
מנהיג מחולל תמורות נכספות הוא זה שיכול לשים  לנגד עיניו את איפיונו הבלתי צפוי של המנהיג הגדול, החוזה והמחוקק  שהוציא את עם ישראל משעבוד  לחירות ומעריצות לריבונות: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג) ואת תיאורו הנפלא בספרות החסידית המצביע על המסירות חסרת הפניות לטובת הכלל ועל המקום המכריע של החירות בהוויתו: 
"משה רבינו...לא היה לו שום נגיעה משום דבר רק כל כוונתו היה לטובת כלל ישראל...וזה היה מפורש אצלו בכל רגע ולכן היה משה רבינו עליו השלום הבן חורין האמתי,  שאם לא היה בן חורין אמיתי לא היה נבחר מכל ישראל לגואל...והוא גאל כל ישראל לפי שהיה מדוגל בחירות" (יעקב ליינר, בית יעקב, שמות, יד ע"ב). 
על מנהיג לזכור כל העת שיש להנחיל את החירות לכלל ולהבטיח לכל אדם את הזכות לחירות הנרחבת ביותר העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים. יש להחיל את הכלל "חביב אדם שנברא בצלם" (משנה פרק ג, יד) על כל אדם ואדם, ולשים לנגד עיניו את תנאי ההנהגה "צדק צדק תרדוף" (דברים טז, כ) המבוסס על תפישת עולם שאמרה כבר לפני אלפי שנים: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם: עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ח), במציאות שבה האידיאלים של דעת אמת וצדק מגלמים את הקדושה היהודית: "רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים" (שירות עולת השבת) ומטעימים את השוויון בין כל תושבי הארץ: "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה, כי אני ה' אלהיכם" . ".. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, ולגר הגר אתכם". מנהיג חייב לאמץ את ההנחיה: 'את האמת והשלום אהבו', ואת החוק אשר מגדיר עצמו בזיקה לחיוב השלום והחיים: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג יז-יח). מנהיג ראוי הוא זה שמשנן מדי יום את  חזון הנביאים המצייר את אחרית הימים, ועושה כל אשר לאל ידו לחוללו בימיו: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ד) כדי ש"העם ההולכים בחושך ראו אור גדול" (ישעיהו ט, א).
במסורת המיסטית היהודית שביעי של פסח הוא היום שבו מצפים להתחדשות ההנהגה האלוהית, לביאת המשיח ולגאולה, או להופעתו של מנהיג חדש בדמות משה רבנו שישכיל להוביל את העם משעבוד לחירות ומגלות לגאולה.

הערה 
[1] 4Q377, frag. 2, ii: 1-12;.. הנוסח על פי מגילות מדבר יהודה, החיבורים העבריים, מהדורת אלישע קימרון, חלק ג, ירושלים תשע"ה. השוו: שמות כד, יז; דברים ה, כא.  





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה