יום שישי, 9 באפריל 2010

הרהורי יום השואה

עידו גידלי, מחנך

לרוב אני מעדיף שלא להתבטא סביב יום השואה מכיוון שהנושא כה רגיש, ובצדק רב, שכן כל אמירה דורכת על מוקשי זכרון נפיצים. הפעם אחרוג ממנהגי עקב אמירה שקוממה אותי והוצאה מהקשרה המקומי. במייל שנשלח אלינו נכתב כי פרופ' חנה יבלונקה יצאה כנגד הדגש הגדול המושם על לימודי השואה במערכת החינוך. חשוב ואף חובה לציין כי לא זו הייתה אמירתה של פרופ' יבלונקה! למעשה היא יצאה בביקורת כנגד מה שהיא מכנה (ובעיני בצדק רב) "הרדידות הפורנוגרפית בה נלמדת השואה". כבוגר מערכת החינוך קשה לי שלא להזדהות. חווית המסע שלי לפולין, שבזמנה חשתי כאילו דרכה אני ניצב בגאון בפסגת ההגשמה הציונית, נראית לי כיום כאירוע שטחי יותר מנאום תודה בטקס האוסקר. מעבר ממחנה למחנה אוחז דגל ישראל, מקפיד להראות (ואולי גם להרגיש?) עצוב, רציני, זוכר. הקראת שמות קורבנות, שירי זכרון, קפיצה לאוטובוס, והופ, אותו ריטואל חלול. כל פוטנציאל עומק ללימוד, למחשבה לעצמאות וביקורת התבזבז לו שם בשירת הגאון של חבורה משולהבת יצרים לאומיים. אולי זו חוויה אישית מדי (למרות שרשמים דומים נאספו מאינסוף חברים ברחבי הארץ..) אך מתוכה אני מדבר.

איני שופט את הדורות שקדמו לנו. מדינת ישראל היא מדינה בפוסט-טראומה. אחת המחשבות שתמיד מצמררות אותי היא המחשבה על ניצול שואה אלמוני שאך דרך על אדמת יפו וכבר נשלח אל קרבות תש"ח. הדהודו של הניצוֹל הזה נמשך דור, נמשך שני דורות וממשיך גם היום. אבל קרה משהו בינתיים! המציאות סביבנו- היא השתנתה! לא עוד עם רדוף תלוי על בלימה, אלא מעצמה אזורית מרשימה. לא עוד קורבן לכל שוחט, אלא אוחזי מיטב הקרדומים (ע"פ פרסומים זרים, כמובן..). לא עוד חלושים, מופנמים, למדנים, אלא גאים (גאוותנים?), שזופים ונכונים. עד מתי נאחז בגישה הקורבנית הזו? עד מתי נמשיך לדקלם את הפאתוס הריקני הזה? אדם שחושב שויתור על דקלום זה יצור רפיון לאומי-ציוני חוטא למציאות במקרה הטוב ולדמגוגיה זולה במקרה הרע ! רק דרך הכרה במציאות היום אפשר להשאר צודקים, רלוונטיים, לאומיים. אי אפשר להמשיך להתייחס לעולם כאילו עכשיו 43'. נוח ומוכר לנו לעטות את דמות הקורבן, אך מעניין שרק אנו עוד חושבים כך. איני מבטל את הסכנות מחוץ, איני מבטל את קיומה של אנטישמיות חדשה ומשוכללת מגובה במיטב האינטלקטואלים, אך יצירת תמונה כאילו ההתנגדות אלינו נובעת מעצם יהדותינו ללא שום קשר להתנהלותנו כמדינה היא פשוט מגוחכת, רדודה ופתטית. זו המחאה של פרופ' יבלונקה, וזהו תמרור האזהרה שאנו ניצבים בפניו כמורים. האם יהיה בידינו האומץ לומר לתלמידנו- ראו, הנה האסון הגדול בתולדות האנושות! בוא נלמד ממנו- על הפסול שבגזענות, על החמלה האנושית, על ההכרח שבחסד אל מול האכזריות הבלתי נתפסת! אל לנו להיות אדישים לסבלו של האחר, לרצונותיו וחירותו! או האם נמשיך בלשון בוערת לשלח בתלמידים את אש הפחד והקסנופוביה? ניצבים על פתח המדרון המוסרי הגדול בתולדות מדינתנו הצעירה, אני עומד מבוהל ומיואש. תם הטקס. הקהל מתבקש לקום אם יש בו תקווה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה