יום שני, 12 באפריל 2010

כשאלהים יחזור בתשובה

אריאל סרי-לוי, האוניברסיטה העברית

בשבת שובה, שנת ת"ש, דרש רבי קלונימוס שפירא בגטו ורשה את הפסוק הפותח את ההפטרה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב). דרשתו של הרב, שנרצח בשואה, מופיעה בספר "אש קודש" המאגד את דבריו (עמ' ח), ואקדיש לקריאתה את הדברים שלהלן [כל הציטוטים בקטע זה לקוחים מתוך הדרשה].
בשבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, נוהגים הדרשנים בבתי הכנסת להפציר בשומעי לקחם לתקן את דרכיהם ולשוב בתשובה. האם בתנאים שכאלה, במעמקי הגטו, יכול הצדיק להטיף מוסר לחסידיו? כיצד ניתן לומר לאדם שנקלע למצב כה קשה שעליו לשפר את מעשיו? אכן, רבי קלונימוס כיוון את החלק הראשון והמרכזי של דרשתו דווקא לנמען אחר – אל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וזאת מנימוק פשוט:


כי הקדוש ברוך הוא מקיים את כל התורה [לפי דברי חז"ל, א"ס]. ובמה מקיים גם תשובה?
לא רק האדם צריך לחזור בתשובה; גם אלוהים, ואולי קודם כל הוא, נדרש לעשות זאת לאור האמור בתורתו. תשובה פירושה חזרה, וכשם שהאדם החוזר בתשובה מתקרב אל בוראו, כך בוראו החוזר בתשובה מתקרב אליו. מתי ניתן לחוש שאלוהים עושה תשובה? האדמו"ר משיב:
כששב מן הרע שחס ושלום שלח לעמו ישראל, או אמר לעשות, הוא תשובתו כביכול, כמה שכתוב: "וַיִּנָּחֶם ד' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב, יד), ומהו "וַיִּנָּחֶם"? כביכול חרטה שהיא ראשית התשובה.
כאשר אלוהים מתכנן לעשות רע ואז חוזר בו ולא עושה – זוהי "תשובתו כביכול". תמיד תמהתי על כך שכאשר ניצלים מתאונת דרכים מסוכנת, לא עלינו, מברכים 'הגומל' ברוב עם, וכשמבריאים ממחלה קשה עורכים 'סעודת הודיה'. הרי אלוהיך הוא שחולל את תאונת הדרכים והביא עליך ייסורים, ואם כן למי אתה מודה? משל למה הדבר דומה, לבריון שיתקוף אותך ברחוב ויאיים לשדוד את כל כספך ולהרוג אותך. לאחר תחנונים רבים הוא מחליט שייקח אמנם את כל כספך, אך באשר לגופך הוא יסתפק בפצעים בינוניים. האם הוא ראוי לתעודת הוקרה על טוב לבו?
אבל כשתשובתו היא רק על הרע אשר נעשה או אמר לעשות, אז נשארים ישראל תמיד חס ושלום באותו המצב הקשה, כי רק על הרע שאמר להוסיף חס ושלום, התחרט ושב, ונשארים כמו קודם הצרה שגם כן היינו נמוכים.
המצב, אומר רבי קלונימוס, על הפנים. והכל כמובן באחריותו של אלוהים. אמנם, הוא לעתים מבטל כמה אסונות קונקרטיים מתוכננים, וזו התחלה טובה – "ראשית התשובה" כדבריו – אבל זה בהחלט לא מספיק. הביטול המקומי מונע מאיתנו הידרדרות נוספת, אך לאחריו אנו מגלים שנותרנו באותו מצב גרוע כקודם; המצב לא הידרדר הפעם, אך בוודאי גם לא השתפר.
על כך דורש רבי קלונימוס פסוק אחר. הפסוק מן ההפטרה קורא לאדם לחזור בתשובה, ואילו במזמור צ' בתהלים מופיעה הקריאה ההפוכה (פס' יג-יד): "שׁוּבָה ה', עַד מָתָי, וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ, שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ". השורש נח"ם מובנו חרטה, והוא מופיע בפסוק שציטט הרב קודם – "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" – המבטא את אותה תשובה לא שלמה של הקדוש ברוך הוא, שכאמור כל עניינה חרטה על רעה נוספת, אך היא אינה מתקנת את הרעה הבסיסית: האל נמנע מלחולל עוול נוסף, אך אינו חוזר בתשובה על חטאו הבסיסי. שורש זה מופיע גם בפסוק מתהלים צ', וכך קורא אותו רבי קלונימוס:
וזה שבתהלים צ' [...] מתפללין: שובה ד'! כביכול עשה תשובה בנו! "עד מתי 'והינחם על עבדיך'"? עד מתי תהא כל התשובה רק ב'הנחם על עבדיך', על הרעות והצרות שמצירים אותנו, שאז נשארים שוב באותו מצב הנמוך?
המילים 'וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ' מייצגות את אותה תשובה פגומה, והפסוק בתהלים מביע את הציפייה לתשובה עמוקה יותר: " שׁוּבָה ה'! עַד מָתָי "'וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ'"? התשובה המיוחלת, שבו יתוקן הרע בעצמו ולא רק יימנע רע נוסף, מתוארת בפסוק הבא במזמור, שהרב מצטט ומסביר:
"שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ" – שבזה תהא תשובתך כביכול.
דרשתו של הרב מזעזעת וחריפה. ניתן לומר כי את השאלה הנוקבת "איפה היה אלוהים בשואה", ניסח רבי קלונימוס – לאחר שכבר איבד את אשתו ובנו, אך כשהזוועות הגדולות של השואה עוד לפניו – כך: איפה אתה, אלוהים, בשואה?!
ובכל זאת, רבי קלונימוס לא ויתר גם לעצמו ולחסידיו, והדרשה מסתיימת בדברים הבאים:
וגם אנו צריכין לעשות תשובה כגון זו, כי כשהאיש שב רק על חטא בלבד, אשר נכשל חס ושלום במחשבה דיבור ומעשה, אז נשאר שוב במצבו הקודם שהיה קודם החטא, שגם כן לא היה מבני עלייה – רק שהחטא הזה לא היה לו.
ועיקר התשובה היא "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ד' אֱלֹהֶיךָ", ולכן צריכים לאמר לך זאת: "כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ", ותחשוב שדי לך לשוב על החטאים בלבד – לכן מזהיר הנביא שתשוב ללכת "עַד ה' אֱלֹהֶיךָ", ותתרומם כולך בקדושה טהרה ועבודה לד'.
את סיום הדרשה אפשר לקרוא בשתי דרכים. הקריאה הראשונה היא אפולוגטית: את התוכחה הנועזת שהשמיע הרב כנגד אלוהיו עליו לרכך בדברי תוכחה דומים המכוונים לחסידיו. ואולם ניתן לקרוא את הדברים גם בקריאה אחרת, דיאלוגית. קביעתם של חז"ל שהקדוש ברוך הוא מקיים את כל התורה מבוססת על העיקרון הזה: יושרו של האל איננו מתיר לו לצוות על האדם לעשות דבר שהוא עצמו איננו עושה. אך עתה, כשיחסי המצַווה והמצוּוה התהפכו, והאדם הוא זה שדורש מהאל לתקן את דרכיו, יכול האל לשוב ולטעון: אם אתם מצווים עליי לחזור בתשובה, קודם כל עליכם לעשות זאת בעצמכם. אין כאן משחק מעגלי שבו כל צד טוען 'אתה בעצמך', 'לא, אתה בעצמך'; יש כאן יחסים הדדיים. ביחסים הדדיים, הדרישה מהאחר מבוססת על נכונותך שלך, ודרישתו של האחר ממך מבוססת על נכונותו.

האבחנה הזו מקבלת משנה תוקף בהתמודדות התיאולוגית וההומניסטית עם השואה: האדם שואל 'איפה היה אלוהים בשואה', או אולי 'איפה היית, אלוהים, בשואה', ואלוהים, כדרכם של יהודים, משיב בשאלה: ואתה, איפה היית?
"שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (מלאכי ג, ז).

ראו: הוי אריאל, הבלוג של אריאל סרי-לוי


תגובה 1:

  1. ועל זה נאמר

    השִיבֵנִי וְתָשוּבָה

    יפה ומעניין!

    השבמחק

תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.