שיעור לכבוד ראש העיר, דוד אבן צור, וסגל מחנכי עירו קריית ים
יצחק מאיר
 |
|
|
המוות לא צודק. בעיקר מפני שהוא בלתי נמנע. בעיקר מפני שכל הילודים מעותדים למות. למה נולדו? הנותן חיים לכל חי נוטל אותם למפרע. זה לא יכול שלא להביא אדם להתבונן בפסוקים " רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת הַטּ֑וֹב וְאֶת הַמָּ֖וֶת וְאֶת הָרָֽע....... הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֘ אֶת הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת הָאָרֶץ֒, הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ" (דברים ל',ט"ו,י"ט) וכמו להתמרד בתוכו לשאול, איזו בחירה השאיר הבורא לאדם כאשר גם החיים גם המוות באים על כורחו של הנברא, או כשבחירה בחיים אינה יכולה למוות, הבא מכל מקום?
בשמונה פרקים המקדימים את מסכת אבות כותב הרמב"ם ,"ואמנם האמת אשר אין ספק בה, שמעשי האדם כולם מסורים אליו, אם ירצה יעשה, ואם ירצה לא יעשה, מבלי כפיה ומבלי הכרח לו על כך. ולפיכך חויבה המצווה, ואמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע... ובחרת בחיים", ונתן הבחירה לנו בזה" ( פרק ח'). האמנם 'אמת אשר אין ספק בה'? אם לעניין גמול, נאמין, פן תחרב עלינו הארץ, אבל אם לבחירה על פי הפסוק עליו נשען הרמב"ם, האמנם? מי אינו שומע דברי קהלת בן דוד - שביקשו לגונזם אבל סוף דבר לא גנזום – מהדהדים בסתר, " כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם. גַּ֣ם אַהֲבָתָ֧ם גַּם שִׂנְאָתָ֛ם גַּם קִנְאָתָ֖ם כְּבָ֣ר אָבָ֑דָה וְחֵ֨לֶק אֵין לָהֶ֥ם עוֹד֙ לְעוֹלָ֔ם בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ" (קהלת ט'ה'-ו')? בחלק שיהיה להם מעל לשמש אין כדי להפיג את התחושה היותר עזה באדם, תחושה זו שהמוות לא צודק, שהכורח להשלים עם מציאותו, הוא אי צדק המעצים את אי הצדק שבמוות עצמו.
כל מי שמת עליו מת, אביו או אמו, או אח או אחות, או חלילה בן או בת, או ידיד אוהב, או חבר אהוב, סופד מתוך כאב ממנו אין לתחושת אי הצדק שבמוות מפלט. אפילו הוא אומר, או היא אומרת, "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך", צידוק הדין, אומר ועדיין עולה הכבד של תחושת אי הצדק שוקלת בדממה, כבדה משאת. כל מלחמה הקוטלת נעורים, כל אסון הלוקח נשמת תינוק, כל הסתלקות של נודע או נודעת שעשו חייהם תרומה לאנושות, מפגישה את הנותר כאן בעולם הזה עם העננה הזאת שאיננה סרה ולא יכולה לסור, המוות לא צודק.
מותו של משה הוא מגדולי הסיפורים של מוות הבא לא צודק לעולם. האיש שהלך ארבעים שנה במדבר בראש עם פדויי שבי - שהכניע את פרעה, את הים, את הרעב, את הצמא, את לוחמי הערבות חסרי הרחמים, את המרי, את הבכייה, את הייאוש, שעלה לפסגת סיני ודיבר שם פה אל פה עם אלוהיו, שירד עם לוחות הברית ושיבר אותם במו ידיו לעיני המון מחוללים שעגל מסכה הטריף את דעתם, ולא תיירא ולא נסוג, ועלה שוב, וירד ולוחות שניות בידו, הכל למען הביא את העם אל הארץ המובטחת אליה השתוקק בכל דבור ודבור שדיבר אל ישראל, האיש הזה שבידל עצמו בכל שנות שליחות מהוויות העולם הזה, מבית ומשפחה להיות כולו קודש לגדולה בעלילות היציאה מעבדות בניכר לחירות במולדת - מתבשר לרגלי הר נבו, "...עֲלֵ֛ה אֶל הַ֥ר הָעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶאֱסַפְתָּ֥ אֶל עַמֶּ֖יךָ גַּם אָ֑תָּה כַּאֲשֶׁ֥ר נֶאֱסַ֖ף אַהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ" (במדבר כ"ז,י"ב-י"ג). נבו הוא הר העברים, מעבר מזרחה לו מואב, מערבה לו ארץ ישראל. אבל דומה כי הכתוב הצפין בזיהוי ההר כ'הר העברים' משמע נוסף, חיים מזה ומעבר לו המוות. " וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה..." (דברים ל"ב,נ'), אומר לו הקדוש ברוך הוא, 'מֻ֗ת' הוא פועל, 'מֻ֗ת' זה לא רגע, 'מֻ֗ת' זה התנהלות שיש דינאמיקה של תחילת מעשה ושל סוף מעשה, 'מֻ֗ת' זה ציווי, 'עשה כרצוני וּמֻ֗ת' !
אבל משה לא נענה. הוא מתחנן, לא! כל עוד נשמתו בו, לא! כי זה לא צודק. הוא יודע כי סוף דבר, הכל, גם חייו, גם מותו, בידי שמים, אבל השמים הם מעונו של אלוהי האמת שציווה על הצדק, על "מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק, ואַבְנֵי צֶ֗דֶק, ואֵ֥יפַת צֶ֛דֶק, וְהִ֥ין צֶ֖דֶק" (ויקרא י"ט) ועל " צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת הָאָ֔רֶץ" (דברים ט"ז) ואולי אם יתחנן כי על פי צדק זה של מרום, יחוסו עליו ממרום ויחיוהו עד אשר יבוא לארץ ושם ימות. " וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל ה' בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר", אומר הפסוק, " אֶעְבְּרָה נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן" (דברים ג',כ"ג,כ"ה). מ 'הַ֥ר הָעֲבָרִ֖ים' אני מתחנן 'אֶעְבְּרָה נָּ֗א', תן ואחיה עוד שעה אחת את שני העברים, אבל ה' אומר לא, זועף, "וַיִּתְעַבֵּ֨ר ה' בִּי֙ " (שם, כ"ו), הַ֥ר הָעֲבָרִ֖ים הוא חד משמעי, הוא ממתין חד משמעי למן היום הראשון ועד ליום בו מלאו ימיו של כל אדם בין החיים לבין המוות, ואין לעבור אותו.
אך משה לוחם. במוות הבלתי נמנע. בשם הצדק מיסוד אלוהי סיני. המדרש (דברים רבה 'וזאת הברכה' י"א סימן י') עוקב אחר המלחמה ההרואית הזאת " באותה שעה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שנצטערתי על ישראל עד שיהיו מאמינים לשמך כמה צער נצטערתי עליהם עד שקבעתי להן תורה ומצות ועכשיו שהגיע טובתן של ישראל אתה אומר לי לא תעבור את הירדן הזה הרי אתה עושה תורתך פלסתר"! באין רואה, סוערת המערכה על דחיית העברים, על החיים. הקדוש ברוך הוא משיב כביכול, 'אתה עושה תורתי פלסתר, שאמרתי בתורתי " לֹֽא יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה" (בראשית ו',ג') והנה מלאו ימיך!
" גלגלי מרכבה ושרפי להבה" מלאכים שרק הם שמעו " שאמר הקדוש ברוך הוא לא תקבלו תפלתו של משה ולא נשא לו פנים ולא נתן לו חיים ולא הכניסו לארץ ישראל אמרו 'ברוך כבוד ה' ממקומו' שאין לפניו משוא פנים לא לקטן ולא לגדול". זה הצדק שלהם. גם הוא מגבוה,ככתוב, "וְשָׁפְט֥וּ אֶת הָעָ֖ם מִשְׁפַּט צֶֽדֶק. לֹא תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים" (דברים ט"ז,י"ח-י"ט), גם לא פני משה. צדק מול צדק. ערך מול ערך. אין ערך שאין מולו ערך. אין צדק שאין מולו צדק.
אך משה אינו מניח. יחיד בקרב, אבוד אולי, אך אנושי עד פסגה, הוא הולך ומתחנן " רבונו של עולם, אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הניח אותי בעולם הזה ואחיה ולא אמות. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אם לא אמיתך בעולם הזה - היאך אחייך לעולם הבא ...? אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל הניח אותי כחיות השדה שהן אוכלין עשבים, ושותין מים, וחיין ורואין את העולם, כך תהא נפשי כאחת מהן .... הניח אותי בעולם הזה כעוף זה שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום ולעת הערב חוזר לקנו, כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו "רַב לָ֔ךְ! אַל תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה" (שם) מהו 'רַב לָ֔ךְ' '? מתרעם משה כאילו שמע שהקדוש ברוך מזכירו למשה שיש רב מעליו והוא אנוס מרותו, "אמר לו 'רב לך' אשר דברת". אל תעבור את הגבול המוצב בהר העברים!
"באותה שעה", ממשיך המדרש, "קרא הקדוש ברוך הוא לנשמה מתוך גופו. אמר לה, 'בתי מאה ועשרים שנה קצבתיך היותך בגופו של משה עכשיו הגיע קצך לצאת צאי אל תאחרי'. אמרה לפניו 'רבונו של עולם יודעת אני שאתה אלוה כל הרוחות וכל הנפשות נפש החיים והמתים מסורין בידיך....אני אוהבת אותו ואיני רוצה לצאת ממנו'.... בבקשה ממך תניחני בגופו של משה". האלוהים לא יכול היה לעמוד עוד בהפצרתה אלא בדחייתה ועומס בכבודו את המטלה על עצמו, על עצמו בלבד. "באותה שעה נשקו הקדוש ברוך הוא ונטל נשמתו בנשיקת פה, והיה הקדוש ברוך הוא בוכה ...ורוח הקודש אומר 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה', שמים בוכין ואומרים ' אבד חסיד מן הארץ', ארץ בוכה ואומרת ' וישר באדם אין', וכשבקש יהושע רבו ולא מצאו היה בוכה ואומר 'הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם', ומלאכי השרת אומרים 'צדקת ה' עשה', וישראל היו אומרים 'ומשפטיו עם ישראל' " - שאם הוא מת - משפטיו חיים לעד עם ישראל, " אלו ואלו היו אומרים "יָב֣וֹא שָׁל֔וֹם יָנ֖וּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם הֹלֵ֖ךְ נְכֹחֽוֹ" (ישעיה נ"ז,ב') זכר צדיק לברכה ונשמתו לחיי עולם הבא. אמן כן יהי רצון, ברוך ה' לעולם אמן ואמן" (עד כאן מדרש רבא).
אלה דברי המדרש. אחרי מותו של משה. אבל משה בחייו ,בדברי הפרידה משלו מעמו ישראל, בקולו, אומר דברים שנעשו לימים חלק מדברי המדרש. הוא התחנן. הוא אומר להם, כי הפגיע בקדוש ברוך הוא יותר מכל אדם שנפשו שואלת להינצל מן הגזירה שנגזרה על האדם ועל כל צאצאיו בצל עץ הדעת ובצל עץ החיים, ומודה "וַיִּתְעַבֵּ֨ר ה' בִּי֙ ", אבל מוסיף מה שהדרש לא זכר להוסיף, "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם"! "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י"! (דברים ,שם) לְמַ֣עַנְכֶ֔ם ימית אותי, לְמַ֣עַנְכֶ֔ם לא שמע אלי.
ארבעים שנה מוקדם יותר, במדבר, אחר רדת הטל ימים רבים, כאשר האספסוף ואחריו כל ישראל אחוזי תזזית של תאווה לבשר כי " וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ" (במדבר י"א,ו') עמדו להדיח את משה, ליתן ראש לשוב את הקישואים ואל הדגה שראו בעיניהם במצרים, 'נשבר' משה וזעק כלפי מעלה, "לֹֽא אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי. וְאִם כָּ֣כָה אַתְּעֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ" (שם,י"ד-ט"ו).
עכשיו, מול העם, כשמשה שואל נפשו לחיות הוא מספר להם כי ארבעים שנה לפני כן שאל נפשו למות.
אלוהים החיה אותו. הוא ציווה עליו למנות שבעים זקנים שיקלו עליו, שיחלקו עמו בעומס. על פי מה נבחרו? על פי מידותיהם כפי שמשה העריך אותם. איך הסכים עם משה העם אף על פי שהייתה בו נטייה לבחור בשופטים על פי מידותיו הוא? כי ראו בעליל כי אחרי שמשה האציל מרוחו עליהם ירד ה' בענן נוכח כל העם, ווהקרואים התחילו להתנבא באותו מעמד, והיה בכך אות כי שרתה עליהם רוח הקודש, והעם קיבל, והזקנים שבו אל אהליהם. אבל " וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד, וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣ם הָר֗וּחַ - וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים - וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה" (שם כ"ו) מה התנבאו? לא פורש במקרא, אבל המדרשים העוברים מדור לדור ומספרים מה היה גם אם לא נכתב שהיה, שואלים ומשיבים, " ומה נבואה נתנבאו? אמרו: משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ" .(סנהדרין י"ז,א'). יהושוע, עודו נער, לא יכול היה לשאת את ההכתרה המוקדמת הזאת שהייתה חשובה בעיניו כמרידה במשה, הוא רץ אל רבו ואמר, " אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם"! זאת מרידה! משה לא כלא. " הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י? וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם ה' נְבִיאִ֔ים כִּי יִתֵּ֧ן ה' אֶת רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם" (שם,כ"ט). נבואתם אמת!
עכשיו, לעיני העם אומר משה , "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם". למענכם 'משה מת ויהושוע מכניס'. זאת טובתכם. מי שהנהיג אתכם לצאת ממצרים אינו בנוי להכניס אתכם לארצכם, מי שכתב לכם באצבע אלוהים את התורה, אינו מי שיידע לאכוף אותה עליכם כשאתם רבונים, "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם" הוא יישאר מי שנתן ועלה לפסגה ואין שום מפר בגאיות ריבונותכם העתידה שיוכל להכניעו כי על הפסגה הוא נצח וההפרה היא חלוף, "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם", אהייה המגדלור גם כשבים הסוער האפל של ממלכה חוטאת הייתם מאפילים אותי אילו חייתי ביניכם. "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם" אני נפרד בכל מאודי מנפשי הרוצה עדיין לחיות בכל מאודה בתוככם , "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם" אני משלים, כי אלוהים התעבר בי "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם".
וכך חי לו האדם. בא לעולם, ומסתלק ומשאיר לבאים אחריו את החיים שאינם פוסקים גם כשהם כלים ונקראים למרום, והמוות יוסיף, ויוסיף לעולם להכאיב מכאוב אי הצדק הצודק, והמלאכים יהללו, וילודי אישה יתעצבו על ליבם, אבל כל דור יצווה לעלות על קודמו שמת למענו, ווכל העולם כולו יתפלל תמיד כי לא יכזב ולא יאכזב, ולא ישים את "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם" לאל.
ערב שבת פרשת ואתחנן התשע"ז
*השיעור "ה\"הקרב הסוער האחרון" בפני ראשי מערכת החינוך בקריית ים, במעמד ראש העיר דוד אבן צור הועלה ליו טיוב. להלן הקישור :
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.