״אבי אבי״ קורא הבן לאביו, יעקב מאיר, שנפל במלחמת ששת הימים

ד״ר צביה רחימי-שפרן, מחנכת וחוקרת חינוך

משה מאיר, אבי אבי, הוצאת טובי, ירושלים 2009, 262 עמודים

יובל שנים לאיחוד ירושלים בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים הוא לא רק ארוע לאומי בתולדות מדינת ישראל אלא גם ארוע פרטי בחיי משפחת המורה והמחנך יעקב מאיר ז"ל ובחיי תלמידיו.

ביום ראשון 21.5.2017 התכנסה חבורת אנשים, רובם בגילאי ששים-שבעים בחדר קטן עמוס ספרי חוכמה והגות בירושלים, בשכונה הפסטורלית המושבה היוונית, בבית "קולות". המארג האנושי היה מרתק: אלמנתו של יעקב מאיר, ילדיו ובני משפחותיהם, חברים וידידים מירושלים ומחוצה לה, חלק מתלמידיו בליד"ה (התיכון ליד האוניברסיטה) וממקומות אחרים, בהם הוא לימד. היה לי הכבוד והזכות להיות אחת מתלמידותיו. כל אלה הכירו את יעקב ז"ל בהיבטים שונים: כבעל, כאב, כגיס, כידיד, כמורה, ולכולם אותה תחושה איתנה: יעקב  ז"ל היה מורה לחיים, בעל ידע עצום בפילוסופיה, בתורת המוסר ובערכי השם והאדם. אדם בעל חיוך מקסים, בלורית מתנפנפת וכיפה גדולה הרוכב על למברטה.

בקבוצה הזאת של בני השבעים פחות או יותר, מספרים עליו, ומחפשים בעיני הבן, ד״ר משה מאיר, את עיני האב. ועיני כולם בורקות. 

יעקב מאיר ז"ל נפל / נפגע / נהרג (הבחירה בפועל היא מאד משמעותית) במלחמה של 1967, בהיותו בתחילת שנות השלושים לחייו. בנו משה היה אז בן 6 ובתו חנה - בת 3.

הבן, משה מאיר, חיבר את הספר ׳אבי אבי׳ שכולו סובב סביב ניסיונותיו לייצור לעצמו את דמות האב, כשזכרונותיו האישיים עם אביו מועטים.

כל חייו אוסף הבן משה זכרונות על האב מכל מי שפגש, עבד, חבר אליו באחת מתחנות חייו. הבן מצפה לבנות לעצמו תמונה, עד כמה שאפשר שלמה, על חייו ועל מותו של האב - פרשייה מאד לא פתורה גם אחרי 50 שנה.

מתוך זכרונותיהם של האחרים מנסה הבן לבנות לעצמו מארג זכרונות אישי. התחנות הן רבות:

לידה בבלגיה, בריחה עם האם ועם אחיו באירופה מזרועות הנאצים באירופה.

הגעה לישראל והתמודדות כילד עם תלאות עולים במחנות עולים.

נגיעה במקצועות שונים, אך בחירה בחינוך ובהוראה כיעד.

הוראה במוסדות שונים וביניהם התיכון ליד האוניברסיטה במקצועות עולמם של חכמים ומחשבת ישראל

בספר הבן מתאר את ירושלים, את השכונה שבה גרו, את המשפחה מצד אמו ומצד אביו - תאורים מפורטים, שבהם ניבטת אהבה רבה אל השרשים המשפחתיים, המחנכים לאהבת הארץ, לערכי הדת, לאהבת האדם.

ומעל לכל ניצבת שתיקה, שתיקה מובנת בתחילתה, אך מעיקה ואף מפתיעה בהמשך חייו של הבן: זו השתיקה הקשורה לנסיבות מותו של האב במהלך מלחמת ששת הימים, כמתנדב, בטנק בחטיבת הראל.

" אבא התנדב למלחמה.

אבא נפל בקרב בגבעת המבתר.

אבא קבור בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

שלושת המשפטים מיצו את אשר ידעתי, אך הם מעולם לא נאמרו. שלושה משפטים בחללו של עולם כשלוש אבני מצבה, סביב שלוש האבנים הללו התנהלו החיים, השתיקות, המילים ומעט הדמעות" (עמוד 2).

חייו של הבן סובבים סביב התרת השתיקה הזאת.

"האם ביום מן הימים תושלמנה כל פיסות הסיפור לכדי תמונת פסיפס שלמה? אני מניח שלא. בפינות שונות של המרחב מצויים אנשים, בתודעתם מצויים עוד ועוד חלקים. הדף יהיה הדף הכתוב האחרון. יש מלים שתפרחנה ולא תגענה אליו”. (עמוד 262).

מתוך: המלצות על ספרים לכבוד שבוע הספר העברי תשע״ז 2017