וינייטת קללת הקלוקל: קישואי הדמה וזוחלי עפר

יצחק מאיר, הוגה דעות סופר ומשורר

 אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים

העקירה היא ניסיון מקיף. אדם נתלש ממקומו, תמיד בכאב, תמיד בחרדה מפני עתיד לא חווי. עד שהוא נוטע עצמו במקום אחר, הוא נע תלוש בעולמו, וגם אם מקום גידולו בעבר היה בו קללה יותר מברכה, הוא מתגעגע אל שולי המעט ומעצים אותם בדמיונו עד שמקום העבר נהיה כולו טוב.  ההווה שלו הוא הווה של בינתיים. הוא ניתק מן העבר ואל המחר לא הגיע, והיצרים היוצרים אינם מפרנסים את הנפש בקו זמן מרוסק, כי היא חשה שאין טעם במה שחולף, ואין עניין במה שלא בא עדיין, ואין תוחלת נודעת מן הבלתי נודע וביטחון בנסתרות.

ארבעים שנה במדבר הן ארבעים שנות עקירה. יש בהן שפע מים, ויש בהן שפע בשר, ויש בהן שפע לחם, אבל אין מכל אלה ולא כלום מפני שהם באים בעקירה. יש סליו מן השמים. יש מן עד בוא העם לארץ נושבת. יש מים מן הסלע, יש עץ הממתיק אותם אם מרים הם. ואף על פי כן " זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת הֶחָצִ֥יר וְאֶת הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת הַשּׁוּמִֽים"  ( במדבר י"א,ה').  דבר מאלה לא היה חינם. הכל בא תמורת עבדות, גם בפרך. יתכן כי את הדגה אספן מן השקערוריות שהותירו המים הנסוגים של הנילוס מגדותיו, או מן התעלות בהם הישקו העבדים ברגליהם את גני הירק והייתה דגה שנסחפה עם מי ההשקיה. אבל גם זה לא היה חינם יותר מאשר המים מן הסלע ויותר מן הלחם והבשר מן השמים. הגעגועים היו חינם. הם הציפו את העם "וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר" (שם,ד') כבר בראשית הדרך, עוד לפני שנחת עליהם אסון המרגלים. הם תבעו "מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר", אבל בזכרם את מצריים המדומיינת הם לא זכרו בה בשר. הם לא התגעגעו למה שהיה. הם התגעגעו למה שאין! מה לא היה ? העמל לא היה.

נפש העם קצרה גם מאוחר יותר, בדרך שביקשה לעקוף את אדום החמושה היטב, ושוב הגעגועים לתמול שנעשה מעט מעט אגדה, פרצו והיו למרידה בגואל שבשמים ובנביאו שעל הארץ. "וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֘ וּבְמֹשֶׁה֒, לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֨וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל" (במדבר כ"א, ה'). נפשו של אדם גסה במה שבא לו חינם. הלחם נעשה קְּלֹקֵֽל. קל מוכפל קל - הוא קְּלֹקֵֽל, קללה. על פי כל רציונל מצוי, מה קללה יש במן? לכאורה כל המעלות של אוכלין מנויים בו ,"וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח. שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ, וְטָחֲ֣נוּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה, וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר, וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן (במדבר י"א,ז'-ח'). זְרַע גַּ֖ד הוא זרעי הגידא, כוסברה, CORIANDER SEEDS  בלע"ז, רוויי השמן המופק מן הזרעים העגולים כשטוחנים אותם והם מזינים כל אוכליהם. על כן טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן. הוא אסטטי ונועד לעורר תיאבון," עגול כגידא, ולבן כמרגלית",  אומר עליו רבי אסי במסכת יומא ע"ה,א', ואותו רבי אסי גם אמר עליו כי "טעם כל המינין טעמו במן", ואם כן, מה קְּלֹקֵֽל יש בברכה שופעת כהמן? רק כי 'נַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה', והיא, נפשנו, היא המהפכת את הברכה לקללה.  היא לא במן, היא במתאוננים.

"מְתוּקָה֙ שְׁנַ֣ת הָעֹבֵ֔ד", אומר קהלת, "אִם־מְעַ֥ט וְאִם־הַרְבֵּ֖ה יֹאכֵ֑ל, וְהַשָּׂבָע֙ לֶֽעָשִׁ֔יר אֵינֶ֛נּוּ מַנִּ֥יחַֽ ל֖וֹ לִישֽׁוֹן" (קהלת ה',י"א), לא רק מפני שהעשיר חושש תמיד פן יבואו עליו גנבים  חמדנים בלילה והוא נשאר ער לגרשם או להתגונן מפניהם, אלא מפני שהוא לא עמל על רכושו, מפני שעושרו הוא מעין גורל, מפני שככל גורל הוא יכול להתהפך, והעשיר מכלה לילותיו להשביע את הגורל שלא ייסוב ממנו, שאלילי המזל שהניעו אותו למרום הגלגל לא יתחלפו באלילים שישפילו אותו לתחתיות. אבל מי שעמל, וראה שדותיו מניבים מפני שהוא סיקל, והוא חרש, והוא זרע, שנתו מתוקה. הוא נקי מתלות במגיה ובקסמים. המן בעבורו הוא לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן, מלשון שדי האם המקיימת באהבה חיי בר ביטנה, ובעבור העשיר שהכל כאילו ירד לו מן השמים, הוא לְשַׁ֥ד מלשון שד בשין צרויה, רוח רעה, הלנה במן, והמטרפת את הדעת. הם טעמו בו טעם עפר!

לכן, "וַיְשַׁלַּ֨ח ה' בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם" (שם ו'). מי שטועם טעם עפר בכל מה שהוא אוכל יישכנו ויכישנו נחש שקללת "....עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ.." (בראשית ג', י"ד)! אפילו באחרית הימים, בה "זְאֵ֨ב וְטָלֶ֜ה יִרְע֣וּ כְאֶחָ֗ד וְאַרְיֵה֙ כַּבָּקָ֣ר יֹאכַל־תֶּ֔בֶן" (ישעיה ס"ה,כ"ה), מטפורה להעברת כל איבה מן העולם, ועידן של שלום ושל צדק עולמים, עדיין "... וְנָחָ֖שׁ עָפָ֣ר לַחְמ֑ו" (שם)! מי ש"אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר" (רבי אמי במסת יומא לעיל)  או גרוע מזה, מי ש"אפילו אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר" (רבי אסי שם), שהוא בז ביזוי יזום במן ועושה אותם למה שנחש אוכל כל ימי חייו עד עולם, מידה כנגד מידה, אובד בנחש. ישראל. והאספסוף. וערב רב, יחד, "... וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל"(שם). הנותרים נבהלים. הנקמה לוהטת יותר משהם יכולים לשאת. הנחשים הם שרפים, לא שורפים, אבל כמלאכי חבלה נוראה המשולחים בעם מגבוה. "חָטָ֗אנוּ", הם זועקים, "...  הִתְפַּלֵּל֙ אֶל ה' וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־ הַנָּחָ֑שׁ" (שם,ז'), ואכן, משה הנדהם מתפלל בעד העם.

ועכשיו לשון נופל על לשון גואה אל התודעה כדבר נופל על דבר. ה' אומר לו למשה "עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי" (שם,ח'), ומשה ששומע קְּלֹקֵֽל נופל על לשון קללה, ועל לשון קָלָֽל, ונחש על לשון נְחֹ֥שֶׁת עושה נחש נְחֹ֥שֶׁת קָלָֽל! האלוהים אמר לו "עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף" הוא שמע קלוקל, קללה,  קלל, נחש, נחושת – קלל, ושם אותו על נס! מעתה, מי שאמר " וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ" (במדבר י"א,ו') ונשכו נחש, נושא עתה עינו אל נחש הנחושת המונף על נס, אלי מרום, כשראש נחש הנחושת הוא מעין חץ המורה שהכיוון הוא השמים. לא הנחש, השמים! " וכי נחש ממית", שואלים חכמינו, "או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים". (ראש השנה כ"ט, א'), כמו ידיו  הנשואות מעלה של משה שלא עושות  מלחמה ולא שוברות מלחמה אלא מורות לכלל ישראל להביט אל מרום ולהתפלל כי יעלה בידם להתגבר על אויביהם. היו אפוא שהביטו בשמים והיו מתרפאים והיו שלא הביטו אלא בנחש  והיו נימוקים. מי שהלך אל המטרה שהורה החץ, ניצל. מי שראה את החץ כמטה, נלכד.

נחש הנחושת הזה שעשה משה, על דעתו, לא נגנז אחרי שתמו ימי המדבר, ולא אחרי שנכנסו ישראל לארץ. לאורכם של כחמש מאות שנה מימי יהושוע עד ימי חזקיהו בן אחז מלך יהודה, שרד נחש הנחושת על ניסו והיו שכיוונו על פי החץ שהורה השמימה ליבם למעון אלוקי ישראל, אך היו , והם הלכו ורבו, שלא כיוונו אלא אל הנחש והתפללו אליו ואף נתנו לו שם אליל מתחדש  "נְחֻשְׁתָּֽן". אותו נחש נחושת, חמש מאות שנה אחרי! עד חזקיהו,  צדיק וישר ונאמן במלכים שהכתוב אומר עליו "וַיַּ֥עַשׂ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י ה' כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר עָשָׂ֖ה דָּוִ֥ד אָבִֽיו. ה֣וּא הֵסִ֣יר אֶת הַבָּמ֗וֹת וְשִׁבַּר֙ אֶת הַמַּצֵּבֹ֔ת וְכָרַ֖ת אֶת הָֽאֲשֵׁרָ֑ה וְכִתַּת֩ נְחַ֨שׁ הַנְּחֹ֜שֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֗ה, כִּ֣י עַד הַיָּמִ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ הָי֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מְקַטְּרִ֣ים ל֔וֹ וַיִּקְרָא ל֖וֹ, נְחֻשְׁתָּֽן" ( מלכים ב', י"ח, ג'-ד').

לא ייאמן. מאחר שמשה עשה את נחש הנחושת, לא ביערו אותו  לא אסא מלך יהודה  עליו נאמר " וַיַּ֧עַשׂ אָסָ֛א הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י ה' כְּדָוִ֖ד אָבִֽיו. וַיַּעֲבֵ֥ר הַקְּדֵשִׁ֖ים מִן־הָאָ֑רֶץ וַיָּ֙סַר֙ אֶת־כָּל־הַגִּלֻּלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ אֲבֹתָֽיו" (מלכים א',ט"ו, י"א-י"ב), ולא יהושפט המלך, עליו מעיד הכתוב ב דברי הימים ב', י"ז, ו' ,"וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה" ? שמא התייראו מגעת במה שהפך עמוד תפילה לעבודה זרה רק מפני שמשה עשהו? כלום עד כדי כך הגיעה האירוניה הצינית, שכבודו של משה שהביא את הלוחות מסיני עומד לו להנחיל עבודת אלילים מאות שנים עד שחזקיהו עוזר עוז, ומבער אותה? מקומם. 

או שמא, נאמנים דברי הגמרא התמוהה לכאורה, "אפשר בא אסא ולא ביערו, בא יהושפט ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום! אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו"! (חולין ו',ב'). לכאורה מעבר להשגה. אבותיו של חזקיהו יכלו לבער עבודה זרה, אבל הניחו  מדעת ומלכתחילה לרבבות בני ישראל להיכשל בחטא של עבודת נחש הנחושת כדי לזכות את אהובם שירש אותם לזכות במצוות ביעור גילולי הארץ! היתכן? או שמא לא כן, שמא עיקשת הייתה עבודת הנחש, והעם לא הניחו גם למבערי האלילים החרוצים ביותר לגעת בנס שעשה משה, שמא טעו להאמין באמונה שלימה מבחינתם כי עבודת הגילולים הזאת היא היא  עבודת ה' , כי אם משה לא איבד אותה אחרי מכת הנחש ויהושוע עצמו לא העז לדעתם לעשות כן אחרי הכניסה לארץ מפאת מה שהם פירשו שיהושוע הסכים עמהם למפרע, מי הם שיבואו ליטול  עצמם לקום על מורשת משה כביכול?  בדיעבד, לא מלכתחילה, אחרי שחזקיהו עשה באומץ את מה שעל פי דין היה מוטל על כל מלך ומלך בישראל, אמרו חכמים כי זכה שהניחו לו אבותיו לקיים מצווה שלא הצליחו לקיימה הם, לא מפני "לא עליך המלאכה לגמור", של רבי טרפון במשנה אבות, אלא מפני שרצו - אבל לא יכלו -לגמור, ובדיעבד, זכה בגמר המלאכה מי שזכה.

וכך סובב העולם. כל דור  יש לו כוחות שלא היו לדור שקדם לו. כל מלאכה שאינה נגמרת, מוטלת על הדור  הבא שיכול להביא אותה לכלל גמר, וגם הדור הגומר לא יגמור כל הטעון תיקון, ויימצא מזכה למפרע את יורשיו.

ועדיין יש נחשים בעולם, ועדיין אם אין בעלי ניסים מכירים בנסם, ומתאוננים על הברכה מקוצר רוח בדרך, ומתגעגעים לשוב אל קישואי הדמה של עולם שהרעיב אותם מחירות והאכיל אותם "אֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים" של העבדות, הנחשים השרפים האלה נושכים, ואויה, אין יותר נחש נחושת  להביט בו, כי חזקיהו כיתת אותו והאביד אותו מן העולם.

ערב שבת פרשת חצוקת התשע"ז