סופיזם במדבר: וינייטה לפרשת קורח

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'.

  (במדבר פרק ט"ז, א'-ג')

ספור המעשה המתומצת בשלושה פסוקים אומר כי פרצה מרידה דו ראשית במחנה ישראל. בראש המריבה הראשונה, על הכהונה, עמד קורח ממטה לוי, הוא המטה של משה ואהרון. בראש המרידה השנייה, על המלוכה, עמדו דתן ואבירם, בני שבט ראובן שהודח מבכורתו עוד מימי יעקב אבינו. שתי המרידות עשו יד אחת וצרפו אל עצמן את כל האליטה הישראלית שלא מנתה אלא 250 איש, אבל שלטונה הפוליטי, המדיני, המשפטי היה מוחלט. הטענה של המורדים הייתה כי משה ואהרון התמלכו שלא בדין, זה על הכהונה וזה על המלוכה, והתנשאו על העם , דיכאו ,והנהיגו אותו הנהגה דיקטטורית.

לכאורה יכולים להסתפק בקריאה המהירה והשטחית של 'העיקר', למי יש בימי החול הדוהרים והעמוסים האלה זמן לעיין בקפידה בסיפור מעשה של אירוע. "מה שאפשר לומר בשלושה משפטים", אומר היום העולם, "צריכים להשתדל לומר אותו בשניים". בני דור הטכנולוגיה והמידע והכלכלה הגלובלית אצים רצים ואם הם מאבדים בדרך משהו מן החוכמה ההולכת תמיד לאט, זה נראה כמחיר שכדאי לשלם אותו בעבור הקדמה. האמנם?

"וַיִּקַּח קֹרַח". האיש הזה שחז"ל אומרים עליו "חכם גדול היה קרח ומטועני הארון" ,(במדבר רבה י"ח), מה לקח? הכתוב אינו מבהיר. רש"י ואונקלוס אומרים כי לקח את עצמו ואת ראשי הסנהדראות והשבטים לצד אחד והתפלג. רוב העם היה נאמן למשה ואהרון אך והאליטות שכביכול ייצגו אותו ואמרו " ... כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" התבדלו מן העם שבשמו כביכול דיברו. דמגוגים. הרמב"ן מפרש כי ויקח משמעו "שלקח עצה בלבו, כי הלקיחה תאמר על העצה והמחשבה...שתחשוב בסתר לית דין ולית דיין ".  ליבם זמם מזימות בסתר. הוא השתלט על מוחם. יצריהם היו חזקים מדעתם. הם מרדו במחתרת באלוהים עצמו. הם ידעו כי משה ואהרון נבחרו על ידי השכינה לעמוד בראש יוצאי מצרים. אבל הם לא העזו להאשים את האלוהים בכישלון הבחירה שלו. הם ידעו כי העם לא ישלים עם האשמה כה סוחפת. רק ביום התפרץ המרד היו נכונים להתעמת, גם עם הדין וגם עם הדיין, קבל עם ועדה וקמו לערער את מעמדו של משה והאשימו אותו כי בדה הלכות מליבו כאילו ה' לא כשל חלילה אלא הוכשל, הוא והעם אשר עימו.

שום דבר לא היה ספונטני. הכל הוכן מראש במחתרת. הנשק שנבחר היה הסופיזם, הברק האינטלקטואלי שמכה את בני האדם בהפתעה הגורמת השתאות והערצה. קורח המתוסכל, לא יכול היה להשלים עם גדולתו של בן שבטו  משה שציווה לתת על הציצית פתיל תכלת. "הלך ואמר לאשתו: ראי שחידש לנו משה מצווה אחרת לעשות ציצית על כנפי בגדינו ולתת על ציצית הכנף פתיל תכלת. אמרה לו: הריני עושה לך טלית כולה של תכלת. לקחה והוליכה אצל משה רבנו אמר לו (קורח למשה) זאת חייבת בתכלת"? (פסיקתא זוטרתא במדבר דף קי"ד). אישה זו שהקנטה את קורח ואמרה לו, "מפני מה משה מלך ואהרן כהן גדול ... ולך נתן עבודת משא בכתף"? (שם) הקציפה את תסכוליו של קורח ובסופיזם נשכני שהפך את הכבוד שהעניק ה' לנושאי הארון למזימה של השפלה, הציעה לו להתנצח עם משה קבל עם ועדה ולטעון כי אם טלית שכולה תכלת אינה מכשירה את הציצית אבל חוט אחד מכשיר אותו, הרי אין בכך אלא פרדוקס שאי אפשר להגן עליו על פי השכל ויש בו ראייה כי משה בודה חוקים בלתי סבירים כדי להשתלט על העם ועל מוחו. ההיגיון המבריק גוייס כדי להוריד את האלוהים שציווה על פתיל התכלת מרום כיסאו. היכו במשה. נתכוונו לריבון העולמים. 

גם המרידה המדינית קיוותה לסלול את דרכה להצלחה באותה שיטה, הסופיזם, הברק האינטלקטואלי המסנוור אך הכוזב. כשם שקורח בן הלוויים היה מתוסכל על שלא הוא אלא אהרון בן הלויים היה לראש כוהני האומה, כך דתן ואבירם ואון בן פלת היו מתוסכלים על כי לא הם, בני ראובן הבכור, אלא משה, נקרא למלוך על האומה. מי שכואב לו "למה הוא ולא אני" אינו בוכה על הגורל אלא מתרעם על אדון כל המעשים, ופסיכולוגית וגם לוגית הוא אומר כי הוא כביכול חטא לו, אישית!

לקורח אומר משה לעיני כל ישראל, "בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ ... וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו"(שם, ה') מטה אהרון שפרח- הכריע מן השמים את המערכה על הכהונה. את בני ראובן, המורדים המדיניים, הוא מזמן למשפט. הם מסרבים לבוא. הם לא יעלו למשפט. "...לֹא נַעֲלֶה! הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ   בַּמִּדְבָּר ... אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ ... הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר? לֹא נַעֲלֶה"! 

כל ההיסטוריה נמחקת בעיוות דמגוגי  של ביטוי "תפוס" אחד. ארץ מצרים אינה ארץ השעבוד והעבדות אלא ארץ השפע, האבטיחים, סיר הבשר. התואר שלה הוא כתואר השמור על ידי הקדוש ברוך הוא לארץ כנען בלבד, אֶרֶץ זָבַת חָלָב. לעזאזל החירות, לעזאזל הגאולה, תחי הכלכלה! ההבדל בין מצרים לארץ ישראל, שתיהן זבות חלב ודבש, הוא לטובת מצרים. לטובת הכלכלה שלה! בדמגוגיה אפשר היה לנסות לשכנע עם רעב ללחם וצמא למים במדבר כי ההנהגה המדינית של משה לא היטיבה עם העם, כי משה ניקר, סימא, עיוור, את עיני ישראל.

בספר דברים, אחרי ארבעים שנה במדבר בעוון המרגלים, לפני הכניסה לארץ, סוקר משה את דברי ימי המסע הארוך מעבדות לגאולה. הוא מזכיר אירועים מרכזיים, יציאת מצרים, בקיעת ים סוף, והנה גם את דתן ואבירם הוא מזכיר. "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם..." (דברים י"א,ו') , ועכשיו,  מיד שהזכיר אותם, הוא בא עימהם חשבון ואומר, "כי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא". ההבדל המייחד האמיתי בין ארץ מצרים לבין ארץ ישראל הוא כי ארץ ישראל היא "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד ... " . את הסגולה הזאת, ביקשתם להסתיר באמצעות ההשוואה הגשמית בין שתי הארצות. כפרתם בבחירה האלוהית בארץ ישראל. ניסיתם להמליך את רמת החיים כערך היחיד בעולם  בתרגילים סופיסטיים, תקשורתיים, מבריקים אך כוזבים לא אחת ולא שתיים. אילולי התערב הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כד לסכל את מזימת הסופיזם גם של קורח גם של דתן ואבירם, הייתה הדמגוגיה שלהם כובשת את העם. חזות קשה, חזות על מה שהיה תחת השמש , וחזות על אין חדש תחת השמש...