ד״ר ישראל כץ, מחנך, חוקר מקרא ומרצה בחוגי תנ"ך
 |
| הוצאת כרמל |
ספרו של יאיר זקוביץ, המילון המקראי הסמוי מן העין, ראה אור בשנת 2014. "עיקר ענייננו הוא בביאורים סמויים הרומזים לעיתים מזומנות למילים שאינן מופיעות בגוף הכתוב ולפעמים אף אינן מתועדות במקרא” (מן המבוא). זה מחקר בתחום הפרשנות הפנים מקראית, שאחד מחוקריו הבולטים הוא מיכאל פישביין. [1] “המילון המקראי הסמוי מן העין" הוא שלב חדש במחקריו של זקוביץ, תחנה בשרשרת תחנות בשדרה הארוכה של " פרשנות פנים מקראית”. [2] לדעתו הפעילות הפרשנית היא יצירתית. אין יחידה ספרותית במקרא הניצבת לעצמה, מנותקת ועצמאית "שאין שואבים מבארה ואין מטילים עליה אור חדש". זוהי תופעת האינטרטקסטואליות. ספרי היסוד שלו בנושא הם ה׳מבוא לפרשנות פנים מקראית, אבן יהודה 1992 ו״צבת בצבת עשויה״, תל-אביב 2009 ובהם הוא הגדיר מהי פרשנות פנים מקראית: "אור שטקסט אחד זורה על משנהו - אם כדי לפתור בעיה המתעוררת בהקשר קרוב או רחוק, ואם כדי לסגל את הכתוב לאמונותיו ולדעותיו של הפרשן. הטקסט המפרש עשוי להימצא הרחק מן המפורש, סמוך לו או אף בקרבו… לעיתים יפרשו השניים זה את זה אהדדי” (צבת בצבת עשויה, עמ׳ 16-15). לפרשנות הפנים מקראית תחומים: תחיבות בגוף הכתוב, סמיכות פרשיות, כפל סיפורים, פרשנות במעשה העריכה, פרשנות בחוק, פרשנות הפתגם בסיפורת ובנבואה ועוד.
הנה כמה דוגמות:
1. תחיבה:
בבראשית י״ד 17 כתוב שמלך סדום יצא לקראת אברם ובפסוק 21 כתוב מה הוא אמר לו. הפסוקים שביניהם, 20-18, מפריעים את הרצף ועוסקים בנושא אחר - המפגש בין אברם למלכי-צדק מלך שלם. זוהי תחיבה ואפשר שמטרתה להשיב למבקרים את בחירת ירושלים כבירת הממלכה וכמרכז דתי שלה, למרות היותה יבוסית ללא כל זיקה להיסטוריה של העם בארץ. התחיבה אומרת, יש זיקה בין ירושלים לאבי האמה, ומכאן קדושתה.
2. כפל סיפורים:
כיצד נפגש דוד עם אכיש מלך גת: סיפור ראשון שמ"א כ"א. סיפור שני שמ"א כ"ז 1 - 2 . מטרת הסיפור השני לשמור על כבוד דוד. לעמעם את התכסיס של דוד למלט את עצמו ולהעמיד פני משוגע. בסיפור זה בא דוד עם 600 חיילים ( = גדוד) ועוד.
3. סיפורי בבואה:
תופעה אחרת שחשף זקוביץ הוא "סיפורי בבואה”. [״סיפור בבואה- מימד נוסף להערכת הדמויות בסיפור המקראי׳, תרביץ נ"ד (תשמ”ה) עמ' 165 - 176] מדובר כאן על זיקות סמויות בין סיפורים קיימים המוכרים לקורא. המספר מעצב את הדמות ופועלה כאנטיתזה לדמות אחרת ולמעשיה. הדמיון בין הסיפור החדש לבין מקורו הוא כדמיון שבין דמות ובבואתה במראה. לקורא יש עתה יכולת שיפוטית: הוא יעריך את גיבור הסיפור לאור דמות הגיבור בסיפור המקביל.
א. מעשה יהודה ותמר (בראשית ל"ח) ומעשה דוד בבת-שבע (שמ"ב י”א) [שם, עמ' 172 - 176]. ב. שני סיפורים על אב ובנו: אברהם ויצחק. ברכת יצחק ליעקב (בר' כ"ז) לעומת סיפור בשורת לידתו של יצחק (בר' י"ח). ג. סיפור בבואה - משה ואליהו הכולל ביקורת קשה על אליהו ושבח וחיוב של משה. [3]
אוסיף דוגמה משלי: הסיפור הכפול, פרקים כ"ד, כ"ו בשמ”א: ההשוואה בין הסיפורים מעצימה את הימנעות דוד מהריגת שאול. [כץ י', בין שני מלכים, סיפורים כפולים בספר שמואל, תל-אביב 2015, עמ׳ 71-68].
4. כיאסמוס:
הכיאסמוס הוא אחת הצורות של התייחסות טקסט אחד למשנהו ומהווה קרקע להשוואה ולחשיפת מסר הסופר. למשל עמוס ד' 4; מל”א ב' 1-18 ו- 22-19:. [ראו מבוא לפרשנות פנים מקראית, אבן יהודה 1992 עמ׳ 71-63].
5. מדרשי שמות סמויים: [4]
המדובר ברמזים לשמות שאינם מלווים בנוסחאות כגון: " על כן קרא שמו" או "ותקרא שמו...לאמור". "בסביבת המילה יש צבר רמזים כגון: שמו של לוט מן השורש מל”ט (בראשית י"ט 17, 19, 20), או מצב בו אין כלל קרבה צלילית בין השם לבין מדרשו והשם נדרש דווקא על-ידי מילה נרדפת לזו שאנו מדמים לשמוע בו. למשל: המדרש הסמוי לשם גדעון עושה שימוש בשורש כר"ת, נרדפו של השורש גד"ע ( = גדעון, שופטים ו' 25, 28, 30)”. [המילון המקראי הסמוי מן העין, ירושלים 2014, עמ׳ 9].
עתה נעבור ל"תחנה האחרונה”, "המילון המקראי הסמוי מן העין". ספר זה, אחרון בתהליך, עובר מן הסיפורים הגדולים והיחסים ביניהם אל הפסקאות והיחסים ביניהן, ומן הפסקאות אל המילים. הדיון המילונאי עוסק במה שחביב על זקוביץ - חשיפתם של משמעים, ביאורים ורמזים הסמויים מן העין. היצר המחקרי של המחבר החושף זאת, מבקש לחלוק עם הקוראים את חוויית הגילוי, החשיפה והתובנה. במבוא לספר מציין זקוביץ שהוא העלה השערה שמא המקרא מבאר מילים בדרכים דומות לאלה שבאמצעותן הוא מפרש שמות, וכך נולד הספר בו אנו עוסקים. אכן, כפי שתיארנו, לפנינו התפתחות לינארית של מחקר פרשנות פנים-מקראית.
זקוביץ מציין במבוא שיש "תופעה פרשנית-דרשנית, שהיא בשר מבשרה של היחידה הספרותית: מדרשי מילים גלויים ומדרשי מילים סמויים” (עמ׳ 11). ויש גם מדרשי שמות גלויים למחצה.
זקוביץ פונה למדרשי חז”ל ולפרשנות היהודית לדורותיה כתנא דמסייע לפירושיו.
הספר בנוי במתכונת הקרובה למילון ובו ערכים וניתוחם. 117 ערכים, וכן 16 ערכים המסכמים את דרכי הפרשנות הסמויה שנתגלו למחבר תוך מחקרו בנושא.
הערכים מאירי עיניים, מעניינים, יוצרים חווייה רוחנית והנאה מחקרית מובהקת. לעתים קרובות נשאר הקורא פעור פה לנוכח הגילוי, הפרשנות והחשיפה העולה ממנו.
אביא מספר דוגמות של ערכים-מילים בספר:
1. מילה קשה, שאינה רווחת עוד בלשון, מומרת במילה קלה וידועה ממנה בטקסט מקביל: בנבואת עובדיה נאמר על עשו הוא אדום: "...נבעו מצפניו" (פס' 6). המילה אינה ברורה. בנוסחתה השנייה של הנבואה ביר' מ"ט 10, נאמר: ” ...גליתי את מסתריו…". [5]
2. בכתובים שונים במקרא המציינים את התורה מהדהד מדרש המילה אור-אוריתא: תהלים י"ט 8 - 9; קי"ט 105 - 109. בישעיה ב' 2 "ונהרו אליו כל הגויים" -לשון נהרה, אור ולא בהוראת זרימה. בפס׳ 5 ״בית יעקב לכו ונלכה באור ה'". דברים ל"ג 10 "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" הכתוב עובר שינוי בקומראן שורות 18-17 של 4Q Testimonia: “יאירו".
3. “בליעל" - "ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'". לפנינו מדרש שם: בני עלי הם בני בלי יעל. הפעל "יעל" הוא שיכול אותיותיו של השם עלי. יסוד נוסף, ללא קשר לעלי, במילת השלילה ״לא״ - " לא ידעו את ה' ". המילה בליעל שכיחה במקרא (למשל: דברים י"ג 14; שופטים י"ט 22; כ' 13; שמ"א י' 27; כ"ה 17; מל"א כ"א 10, 13). צירוף שכיח הוא גם "איש בליעל” (שמ"א כ"ה 25; ל' 22; שמ"ב ט"ז 7, כ' 1). איש בליעל הוא רשע, כגון: "עד בליעל יליץ משפט ופי רשעים יבלע און" (משלי י"ט 28). כינוי זה הולם את התנהגותם של בני עלי, אבל ההקשר אינו יכול להסביר את גזרון המילה. המילה מורכבת משתי מילים " בלי יעל", בערבית - חוסר כבוד או חוסר תועלת "יעל" משורש יע"ל. כמילה מורכבת היא נמצאת בשירת חנה: "ה' ממתית ומחיה מוריד שאול ויעל" ( שמ"א ב' 1). בן בליעל הוא אפוא מי שגורלו נחרץ לרדת שאולה, ואין לו תקווה ותקומה, כגורל בני עלי. בליעל הוא מי שלא יעלה מן השאול. ראה איוב ז' 9; תהלים מ"א 9.
4. "דודאים" - "לכה דודי השדה… שם אתן את דדי לך. הדודאים נתנו ריח ועל שפתינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך" (שיר השירים ז' 12 - 14). הקירבה הצלילית בין " דוד", "דדים" ו״דודאים" מרמזת על כך שדודאים הם פרי האהבה. משמעות זו ניכרת גם בהקשר הנוסף שבו היא מופיעה - קניית רחל מדודאי אחותה לאה, תמורת לילה אחד שבו יבלה יעקב עם לאה. (בראשית ל' 14 - 16).
5. " דומה" - "אני אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול פקדתי יתר שנותי" (ישעיה ל"ח 10). "יבשו רשעים ידמו לשאול" (תהלים ל"א 18). רד"ק מפרש את הביטוי כ"כריתת ימי, למשל: "אשר כלנו ואשר דמה לנו ונשמדנו..." ( שמ"א כ"א 5 ). וכן "...כי בליל שדד ער מואב נדמה כי בליל שדד קיר מואב נדמה" (ישעיה ט"ו 1), "נדמה שומרון מלכה כקצף על פני מים ונשמדו במות און..." (הושע י' 7 - 8). זקוביץ מציין כי ייתכן שהמילה "בדמי" משמעה "בחצי", כמו למשל "...בחצי ימו יעזבנו..." (ירמיה י"ז 11 ) " ...אל תעלני בחצי ימי..." (תהלים ק"ב 25). כך תרגמו הפשיטא והוולגטה, ויש לכך גם אסמכתא מן האכדית. המילה "בדמי" רומזת למילה "דומה" שמשמעה שאול (אולי כי זה מקום הדומיה, השקט המוחלט). ראו למשל: "לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי" (תהלים צ"ד 17) או "לא המתים יהללו יה ולא כל ירדי דומה" (תהלים קט"ו 17). רמז נוסף להבנת המילה "דומה" נמצא בתהלים ל״א 18: "...יבשו רשעים ידמו לשאול", כלומר שיכלו, ישמדו.
ערכים מסכמים בספר: דרכי הפרשנות הסמויה.
1. הסבר צלילי בגוף הכתוב.
2. פירוש המצטלצל עם מילה נעדרת.
3. פירוש מילה בכתוב באמצעות הנרדפת לה
4. פירוש המילה בכתוב באמצעות הניגודית לה.
5. רמז למילה הומונימית לזו שבכתוב, באמצעות הנרדפת לה.
6. רמז למילה נעדרת הנרדפת למילה המופיעה בכתוב.
7. חידות על אודות מילים הומונימיות.
8. רמז למילה נעדרת נרדפת למילה המופיעה בכתוב.
9. רמז למילה נעדרת למילה המופיעה בכתוב.
10. המילה מתבארת על פי הקשרה.
11. בין שירה לסיפורת.
12. ביאור מילה בכתוב מרוחק.
13. ריבוי פירושים למילה אחת.
14. פירושי מילים יחידאיות ונדירות.
15. פירושי מילים ארמיות.
16. בין משנה הוראה לפרשנות.
הספר מלווה בביבליוגרפיה ובהערות.
לסיום, ספר מעניין וחשוב, והוא מומלץ בחום לכל אוהבי מקרא, לאוהבי פירושים, ולאלה שאזנם כרויה לאוצר המילים במקרא ולמשמעותם.
הערות
[1] זקוביץ כתב כי פישביין הוא "האדריכל הנועז ובעל התושיה אשר יעמיד את היכל הפרשנות הפנים מקראית על תילו, ויקבע את תוכנית מדוריו וחדריו”. ראו מאמרו: ׳סיפור בבואה - מימד נוסף להערכת הדמויות בסיפור המקראי׳, תרביץ נ”ד (תשמ”ה), עמ׳ 176-165. ספרו של פישביין מסכם את כל מה שנכתב עד לאותם ימים אודות התופעה ,ומכניס סדר בגילוייה השונים.
Michael A Fishbane ,Biblical Interpretation in Ancient Israel, Oxford 1985
[2] ראו מאמרו ׳לאפיון דרכיה של הפרשנות הפנים מקראית הסמויה׳, בתוך: מחקרים במקרא ובתלמוד, ירושלים תשמ"ז, עמ' 55 - 67.
[3] “ ׳קול דממה דקה׳: צורה ותוכן במל"א י”ט״, תרביץ נ”א,ג (תשמ”ב), עמ' 329 - 346; מקראות בארץ המראות, תל-אביב 1995, עמ' 42 -44.
[4] ״מעמדם של המילה הנרדפת והשם הנרדף ביצירת מדרשי שמות, שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, ב’, ירושלים תל-אביב 1977, עמ' 100 - 115; אביעה חידות מני קדם, תל - אביב 2005 עמ׳ 147-129.
[5] אין כאן שאילה ישירה של נביא אחד מדברי חברו, אלא שימוש שעשה כל אחד מהנביאים הללו בנבואה קדומה יותר על אדום.
ראו גם:
ד״ר לאה מזור, מילים מילים מילים: על המילון המקראי הסמוי מן העין
ראו גם:
ד״ר לאה מזור, מילים מילים מילים: על המילון המקראי הסמוי מן העין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה