האם הצרעת במקרא היא הצרעת המודרנית המוכרת לנו?

ספיר רון, התכנית המשולבת למדעי החיים ורפואה באוניברסיטת תל אביב

ערך: אהוד צמח, האוניברסיטה העברית

במקרא נמצא התייחסות נרחבת יחסית לנושא הצרעת. מה משמעות הצרעת

בול איטלקי על צרעת

במקרא? האם מדובר במחלה שונה או דומה מהצרעת המודרנית? כדי להשיב על שאלה זו בצורה שמניחה את הדעת על הקורא לחבוש שני כובעים, הכובע הראשון הוא כובעו של חוקר המקרא שמעיין בכתובים, הכובע השני הוא כובעו של איש מדעי הטבע וחוקר המחלות.

על פי מדע הרפואה המודרני, צרעת (leprosy) או "Hansen's disease" היא מחלה כרונית הנגרמת על ידי החיידק התוך תאי mycobacterium leprae (זוהה כגורם למחלה על ידי הנסן ב-1873) ופוגעת בעור (נגעים ושלפוחיות), בעצבים פריפריים (שיתוק, חוסר תחושה) ובמוקוזה של דרכי הנשימה העליונות. ללא טיפול המחלה מחריפה ועשוי להיגרם נזק בלתי הפיך לעצבים, שיתוק ואובדן רקמת סחוס כתוצאה מזיהומים שניוניים, כך מתקבלים האיברים המעוותים והפגומים המזוהים עם המחלה. החיידק מועבר מאדם לאדם בעיקר באמצעות תפליטים של מערכת הנשימה (ופחות באמצעות מגע של עור בעור כפי שהאמינו בעבר), אולם המחלה עצמה אינה מאוד מידבקת, במיוחד לאחר קבלת טיפול. כמו כן, כ95% מהאוכלוסייה מחוסנים בפני המחלה באופן טבעי. הטיפול המודרני נוקט בגישת MDT – multi drug therapy, על מנת להתגבר על העמידות שרוכשים החיידקים. הטיפול כולל נטילת 3 סוגי אנטיביוטיקות (Dapsone, Rifampicin and Clofazimine)  במשך כשנה. 

האזכור הראשון של השורש "צרע" במקרא מופיע בספר שמות, נאמר בו שמשה מהסס בדבר שליחותו אל העם ובתגובה אלוהים מצייד אותו ביכולת להצטרע ולרפא את עצמו מצרעת: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לוֹ עוֹד הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (ד 6). השוואה נוספת של נגעי הצרעת לשלג מופיעה בתיאור מחלתה של מרים, אחות משה: "וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (במד' יב 10). במקרה זה לקתה מרים במחלת הצרעת כעונש מידי ה' בעקבות ניסיונה להתקומם נגד סמכות גבוהה ממנה. אחרי שחלתה משה התפלל עבורה לה' כדי שרפאה, אולם היה עליה להיוותר מחוץ למחנה שבעה ימים כאות קלון. ראוי לציין שהצרעת מוכרת במקרא כעונש אלוהי הפוקד את מי שאיננו מבין את מקומו בהירארכיה ויוצא כנגד ה' ושליחו.

כיום, עם התפתחות יכולות האבחון והטיפול בצרעת, ידוע כי אחד המופעים הקליניים של המחלה הוא hypopigmented macules, נגעים חסרי פיגמנטים, כלומר לבנים בעור, ומכאן אנו מבינים את ההשוואה לצבע השלג בתיאורים של המחלה במקרא. ראוי לציין, כי נגעים חסרי פיגמנטים מופיעים לעיתים קרובות גם בקרב הלוקים במחלה הגנטית Tuberous Sclerosis Complex , ונובעים מחוסר בפיגמנט השחור מלנין, כך ייתכן שחלק ממקרי ה"צרעת" בתקופת המקרא הם בכלל מקרים של המחלה TSC. 

הטיפול במחלה

הטיפול המחלה מופיע תחת הכותרת "תורת נגע וצרעת" ו"תורת המצורע" בספר ויקרא, פרקים יג-יד, קטעים אלה כוללים הנחיות ברורות אודות אבחון וטיפול במחלה. מדובר בהנחיות שעיקרן טומאה (מחלת הצרעת) וטהרה, כאשר כוחו של הטיהור היה בריפוי תחלואים ונגעים. הכהן הוא האמון היחידי על כל הנוגע למחלה וכך גם מודגש בדברים: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" (ד 8). כאמור, הבלעדיות של הכהן בטיפול בצרעת מקורה באמונה של עמי המזרח הקדום ובני ישראל האמינו כי מחלת הצרעת ומחלות נוספות (שחין, דבר) הנן בעלות אופי דמוני ומקורן בחטא המחייב עונש מידי האל.  

ישנן מספר הוכחות לאורך הספרות הכוהנית לתחילת כינון מערכת רפואית בקרב הכוהנים בעלת סמכות אבחון וטיפול. הספרות כוללת שימוש במעין עגה מקצועית, רפואית, בתיאור מחלות, תסמינים וטיפולים בקרב הכוהנים. הנחה זו נעוצה בשימוש בצורות לשון ייחודיות או במילים חדשות, יחידאיות (ויקרא יג), שאינן קיימות במקומות אחרים במקרא. 

עם זאת, על פי פרשנות אחרת של הכתוב, ייתכן ומעורבות הכוהנים באבחון וטיפול במחלת הצרעת נובעת בעיקר מתוקף תפקידם כאנשי דת ולא כאנשי רפואה, מפאת אופייה הדמוני של המחלה והצורך בדיני טומאה וטהרה במסגרת הטיפול. לראייה, הדין עבור אדם נגוע בצרעת (יג 4-5), בגד נגוע בצרעת (יג 47) ובית נגוע בצרעת (יד 37) הנו אותו הדין, הסגרת הנגע למשך שבעה ימים והערכתו בשנית לאחר פרק זמן זה. מכאן ניתן להסיק, כי אכן מדובר בהתייחסות לנגע הצרעת כסימן לטומאה ממקור אלוהי שכן לא ייתכן שיתקיים נגע צרעת כפשוטו בבגד או בבית. אפיון מודרני של "נגע הצרעת" בבגד או בבית מתייחס לנבגים של פטריות עובש התוקפים מבנים או אריגים ("mildew"). 

יתר על כן, ניתן עוד להסיק, כי ההרחקה וההסגרה שאפיינו את ההתמודדות עם מחלת הצרעת אינן נובעות, כצפוי לחשוב, מהפחד מהדבקה במחלה עצמה, כי אם דווקא מהפחד בהידבקות בנגע הטומאה, בחטא. כלומר – מדובר בהרחקה ממקור חברתי ולא רפואי, וכראייה המצורע שנידון להרחקה נמנה יחד עם טמאים נוספים שיש להרחיקם מהמחנה – זב (ייתכן - לוקה במחלת הזיבה ולפיכך טמא מפאת חטא מיני כלשהו), טמא לנפש (במדבר ה 2-4) ועוד. 

במקביל, ישנן הוכחות רבות להמשלת המצורע למת – כך מתאר משה את מרים, כאשר היא מוכה בצרעת." אַל-נָא תְהִי, כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. " (במד' יב 12). ההתייחסות למצורע בוויקרא מחזקת גם היא את ההמשלה למת: על המאובחן החולה בצרעת לנהוג במנהגי אבלות (יג 45-46); המצורע מורחק אל שטח ההפקר שמחוץ למחנה שנחשב לשטח טמא, ממלכתם של הדמונים, בשטח זה מתקיימות ההוצאות להורג ואליו מוצאות גופות מתים כמאכל לחיות טרף. מכאן, שבנוסף על היותה של ההרחקה אקט חברתי של הוקעת החוטא, ייתכן ומטרתה הייתה גם להרחיק את המוות מממלכת החיים ובכך למנוע אזכור של הגורל הבלתי נמנע של כל בני האדם. 

תורת נגע הצרעת, ויקרא יג – בפרק זה מתואר תפקידו של הכהן כמאבחן המחלה, על סמך סימנים מוגדרים שלמד במסגרת תפקידו. כמו כן, ניתן תיאור כללי המאפיין את המחלה, צורת הנגע בעור וצבע השיער הצומח באזורו: "שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת", "וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ", "פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר", "וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל-עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד-רַגְלָיו", "שָׁפָל מִן-הָעוֹר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן", " צָרַעַת הִוא בַּשְּׁחִין פָּרָחָה", "פָּשׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר". 

שְׂאֵת – תפיחה בעור, בועית או כתם, ייתכן גם גלד או צלקת. על פי לשון הפסוק נראה כי מדובר בנגע קיים שהשתנתה צורתו וכעת הפך לנגע צרעת; סַפַּחַת – מתייחסת לתופעה חיצונית על העור המתפשטת או צומחת, כיום מוכרת כמחלת העור psoriasis. ככל הנראה מדובר בשינוי שחל בספחת, שכן הספחת עצמה אינה מאובחנת כצרעת והלוקה בה עדיין נחשב טהור; בַהֶרֶת – כתם בהיר, לעיתים מבהיק. גם היא אינה בעצמה סימן לצרעת והנגוע בה בלבד הוא טהור. שוב, חל שינוי בבהרת שחשוד כצרעת. כיום מוכרת כמחלת ה-vitiligo, אובדן של פיגמנטים בעור ויצירת כתמים בהירים; נֶּגַע – מוגדר כמגע ידו של האל, לשם מתן העונש, בשונה מההגדרה הרפואית כיום – פגם כלשהו בעור, לעיתים מדובר בהדבקה המלווה במגע; שְּׁחִין – מהשורש ש.ח.נ, חם ומודלק. מחלת העור שחין מוכרת כיום בתור אקזמה, מחלת דלקתית של האפידרמיס. 

על פי הכתוב כל התופעות לעיל אינן מספיקות לצורך אבחון מחלת הצרעת אלא מדובר באוסף של תסמינים אפשריים. יש לאבחן שינוי נגעי עור קיימים, לצורך אבחון מדויק של צרעת וטומאה: עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ/ שָׁפָל מִן-הָעוֹר – הנגע הופך מבולט לעמוק, שפל מהעור הבריא שמסביבו. מחלת הצרעת המודרנית, Hansen's disease, מאופיינת לרוב דווקא בנגעים שטוחים או מורמים מעל פני העור; וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן/ וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן – סימן מקראי נוסף למחלת הצרעת, הלבנה של לפחות שתי שערות באזור הנגע. לא מוכרת מקבילה רפואית מודרנית לתופעה זו; פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר – יש צורך בהתפשטות של הנגעים הקיימים על מנת לאבחן צרעת; וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת - הידרדרות נוספת של המצב לכדי מה שהוגדר כצרעת מלווה לעיתים בהיחשפות הבשר החי באזור הנגעים ובנגעים שאינם נרפאים. ייתכן קושי בריפוי פצעים גם במחלת הצרעת המודרנית, הכרונית. 

התיאורים הללו מובילים לשתי מסקנות עיקריות: ראשית, מחלת הצרעת המקראית הנה בעצם אוסף של מספר מחלות עור ותסמינים, ולא מחלה אחת ויחידה. כמו כן, כבר בתקופה הקדומה הבינו כי המחלה הינה כרונית, ממושכת ופרוגרסיבית. שנית, מחלת הצרעת המודרנית המוכרת כיום כ-Hansen's disease אינה אותה מחלה כמו הצרעת המקראית. זאת, היות והתסמינים המתוארים במקרא אינם תואמים לתסמינים המודרניים ומפני שכאמור לעיל, ניתן לזהות את מרבית הנגעים המוזכרים כמחלות עור מודרניות מוכרות. 

תורת המצורע, ויקרא יד –  בפרק זה מתואר דינו של המצורע שהוגלה אל מחוץ למחנה ותהליך טיהורו, דהיינו החלמתו מהמחלה, על ידי הכהן באמצעות סדרת פעולות פולחניות. ראשית, כפי שנאמר בפרק יג, על הכהן לזהות כי המצורע החלים: " וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע. " (יג 17). זה הסימן היחיד שניתן לזיהוי החלמה והוא סותר את האמירה הקודמת שהלבנה של האזור תורמת דווקא לזיהוי המחלה. ניתן להניח אפוא, כי זיהוי ההחלמה התבצע על ידי היעלמות סימני המחלה, הנגעים (זאת, באם אכן התרחשה החלמה). תהליך הטיהור כולל נטילת שתי ציפורים, שפיכת דמהשל אחת במקווה מים חיים, טבילת הציפור החיה יחד עם אזוב ובד בצבע השני בתערובת והתזתה על המצורע שבע פעמים.   עד כאן מדובר בפעולה דתית גרידא שאינה קשורה לריפוי מהמחלה. בהמשך על המצורע לטהר עצמו על ידי כיבוס בגדיו, גילוח שערו ורחיצת גופו במים, פעולות של שמירת היגיינה המתיישבות עם הרפואה המודרנית. 

זאת ועוד, נראה שהצרעת המקראית היוותה אות קלון ללוקה בה, מפני שנחשבה לעונש מהאל בעקבות מעשה חטא. כמו כן, ייתכן וכבר בימי קדם ידעו כי המחלה אינה מאוד מידבקת וכי ההרחקה וההוקעה של המצורעים ממקום מושבם של הבריאים הייתה חברתית ברובה הגדול. 

צרעת בספרות במאה ה-20

בספרה של ויקטוריה היסלופ, "האי של סופיה" (ידיעות ספרים, 2007) מסופר סיפורו של האי ספינלונגה, שהיווה מושבת המצורעים של יוון בשנים 1903-1957 ואחת המושבות הפעילות האחרונות באירופה. כיום נקרא האי בשמו הרשמי Kalydon ומהווה אתר תיירותי לחופי האי כרתים. 

מטרתן של מושבות המצורעים הייתה לבודד את החולים מהאוכלוסייה הבריאה. המחלה עוררה פחד רב באותה עת היות והיא נחשבה מאוד מידבקת, חשוכת מרפא וגרמה לעיוותים ונכויות בולטים ומאיימים. כמובן שההיסטוריה הדתית של מחלת הצרעת והסטיגמות החברתיות הנלוות לה הוסיפו גם הן שמן למדורת הנידוי. תחילתן של מושבות המצורעים היא בימי הביניים כאשר רובן, ביניהן ספינלונגה, נוהלו על ידי אנשי דת. בחלק מהמושבות שררו תנאים מחפירים והן התקיימו תחת הזנחה מתמדת, אולם בחלקן האחר, דוגמת ספינלונגה, התנהלו החיים יחסית כסדרם וקהילת המצורעים נתמכה על ידי תושבי היבשת המרכזית. יוצאת דופן הייתה תקופת הכיבוש הגרמני ביוון במסגרת מלחמת העולם השנייה, בה סבל האי כרתים ממחסור ורעב כבד ותושביו הפכו אדישים ואף אכזריים כלפי תושבי האי, ש"נהנו" מהתעלמות מצד הגרמנים מפני שאלה פחדו עד מאוד ממחלת הצרעת. 

הטיפול במחלה במתכונת ה-MDT הומצא רק בתחילת שנות השמונים, לכן הטיפול בחולים של ספינלונגה כלל בעיקר חיטוי ורחיצה של הנגעים והכיבים על מנת לנסות ולעכב את התרבות החיידק (האי של סופיה, עמ' 164). על פי הסיפור מגיע אל האי רופא חשוב מאתונה המעורב בחקר המחלה, כאשר לפעולותיו (עמ' 131) יש אחיזה במציאות: וועידת קהיר 1938 עסקה במחלת הצרעת ובה הוצגו מחקרים אודות תתי סוגים שונים של המחלה וגובשו דרכים חדשות לטיפול ומכון פסטר בצרפת אכן מימן תכנית רחבת היקף לחקר מחלת הצרעת.

עם הופעת הטיפול המודרני לצרעת כמעט והפכה המחלה לנחלת העבר בעולם המערבי, אולם באתרים מרוחקים ומבודדים ובמדינות פחות מפותחות עדיין קיימות מושבות מצורעים היות והטיפול אינו זמין (הודו, סין, רומניה, מצרים, יפן ועוד). 

לסיכום, מחלת הצרעת הייתה ועודנה אפופת מיתוסים דתיים וסטיגמות חברתיות, על אף ההתקדמות המדעית והגילויים בתחום הרפואה ששפכו אור על הגורם למחלה ואופן ההדבקה. במקביל, היחס לחולים השתנה אך במעט במרוצת השנים, ככל הנראה מפאת הייחוס השלילי והאמונה כי המחלה ניחתה על אדם על ידי האל כעונש על חטאו, שמקורם בתקופת המקרא. 

ביבליוגרפיה

1. עולם התנ"ך - ויקרא; מ' ויינפלד (עורך), תל אביב, תשס"ב.

2. אנשי שוליים בתקופת המקרא:  ריקים ופוחזים, מצורעים, הומוסקסואלים, זונות וקדשות, פרק ג'; נ' אברהם; ירושלים תשע"א.

3. The Lancet, "International congress of leprosy at Cairo", May 7th 1938 pages 1077-1078

4. האי של סופיה, ו' היסלהופ, ידיעות ספרים, תשע"ב.

5. ארבעה סיפורים על צרעת, מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, תזריע -מצורע, (תשס"א)

ראו גם: על צרעת, מצורעים ופרשת מצורע במקרא