על רצינות ודיוק - תגובה לזנד

צחי קינן, מורה ומחנך

צחי קינן

טענתו הבסיסית של זנד היא שהלאומיות באופן כללי, כפי שאנו מכירים אותה כיום - היא פרי תוצר של התעוררות הלאומיות המודרנית במאה ה-19, וכי ברוח התעוררות זו נעשתה השלכה לאחור על תקופת המקרא. לטענתו יהיה זה אנכרוניסטי לייחס ליהודים בתקופת המקרא אפיון לאומי במובן אותו אנו תופסים כיום - הן מבחינת הדינמיקה בתוך קבוצה זו והן מבחינת "תודעה לאומית". טענה נוספת מרכזית מתמקדת במה שהוא מכנה בשם "מיתוס ההגליה", או ההגליה שלא הייתה.

הצורך של התנועה הציונית לבסס את זכותנו על הארץ, הוביל אותה לטעון שהעם היהודי

הוגלה כביכול בכוח מארצו - אף על פי שהרומאים לא נהגו מעולם להגלות עמים שלמים. הוא טוען שיהודים רבים גלו מרצון בחפשם אחרי עתיד טוב יותר - ואילו הציונות שלא יכלה להרשות לעצמה  להודות בכך התעקשה שהיהודים הוגלו בכוח מארצם.

לגבי טענותיו על הכוזרים - הביסוס שלו הוא חלש, ואף הוא מודה בכך, וחבל שהוא עושה "הר מעכבר".

ככלל, בספר "מתי ואיך הומצא העם היהודי" חשתי שזנד נותן לאידאולוגיה שלו להשתלט על היכולת שלו להיות אובייקטיבי, אם כי הוא מקדים ומתריע על כך בתחילת ספרו. ועדיין כמה מטענותיו משכנעות.

התמודדות רצינית ומדוייקת יותר, לטעמי, נמצאת בשלושה ספרים אחרים. האחד הוא "ציונות והביולוגיה של היהודים" של רפאל פלק. הוא מעלה את השאלה החשובה - כיצד והאם כלל ניתן לקבוע שהעם היהודי כיום הוא "צאצא" ביולוגי של העם היהודי בתקופת המקרא. הוא פורס את ממצאי מחקר המיפוי הגנטי בניסיון למצוא בסיס גנטי משותף בין יהודים מעדות שונות, ומגיע לתוצאות שאינן חותכות וחד משמעיות. לא ניתן לקבוע שמה שאנו מחשיבים כיום כעם היהודי - הוא המשך "ביולוגי" של העם העברי בתקופת המקרא. הוא מביא טקסטים מראשית הציונות ומראה כיצד הם מציגים קהילה מדומיינת על בסיס ביולוגי (כאשר בסיס ביולוגי זה, בדיעבד, רעוע ביותר).

הספר השני הוא "כל גבולות ארץ" של נילי ואזנה. שם ישנה התמודדות רצינית יותר עם שאלת תפיסת הארץ, גבולותיה (כולל המושג ”גבול“ בפני עצמו) - או נכון יותר לומר הגירסאות השונות לגבולותיה, כפי שמשתקף בספרות המקראית, ובהשוואה לנורמות ולמושגים במזרח הקדום בכלל.

הספר השלישי הוא ”ארץ / טקסט“ של יועד אליעז, העוסק בשורשיה הנוצריים של הציונות. הוא מתמקד בספרות המסעות הנוצרית שרווחה בעת החדשה. מסעות אלו כללו סיורים בארץ בליווי הברית הישנה, כאשר במוקד המסעות עמד הניסיון לזהות אתרים ומקומות בארץ - עם מקומות ואתרים המופיעים במקרא ועל ידי כך ליצור קשר בין ישראל המקראית לישראל בעת החדשה. לטענת יועד, התנועה הציונית קיבלה את השראתה ממוטיבציות אלו, במסגרת ניסיונותיה להוכיח ולחזק את הזכות על הארץ.

לסיכום, אני מסכים עם חלק מטענותיו של זנד - ועם חלקן אינני מסכים. אני חושב שיש כותבים וחוקרים אחרים שהתמודדו עם סוגיות אלו בצורה יותר מעמיקה ואחראית מאשר זנד.