"עמך עמי ואלהיך אלהי" - על היחס שבין עם ישראל ותורתו בתגובה לספריו של פרופסור שלמה זנד

נתנאל ברק, מחנך

נתנאל ברק

דעתו של פרופסר שלמה זנד מוכרת היטב. מבחינתו אין עמים באופן כללי. איני מעונין לרדת לעומק הדיון הפילוסופי-הסטורי-סוציולוגי בנוגע לתפיסת הלאומים השונים כפרה-מורדיאלית או קהילה מומצאת ועל כל הספקטרום המשתרע בין השנים. את זה יעשו הסוציולוגים. אנשי מדעי החברה מבינים יותר ממני בהמצאות...

יחד עם זאת, כולי שמחה שמתוך עומק לימוד מקורות היהדות הגיע הפרופסור זנד לכך שכיוון לדעת גדולים. כבר כתב רס"ג בחיבורו המשפיע "מבחר האמונות והדעות" כי "אין אומתנו אומה אלא בתורתה" (פרק ג'). אולם שוני גדול בין תפישות השניים. מזה, תפישת רס"ג המעמיקה ראות את אומתנו כאומה ומוסיפה לכך את היסוד המחבר שלה כתורת ישראל, ומזה, טענתו של פרופסור זנד שאחז בראש דבריו של רס"ג, "אין אומתנו אומה", אך שמט את סופם, "אלא בתורתה", בהבנת תורת ישראל כיסוד לאומי נוסף על היותה הדרכה רוחנית- חוקית.

גם משה מנדלסון בחיבורו המאלף ”ירושלים, או על שלטון דתי ועל יהדות“  Jerusalem, oder über religiöse Macht und Judentum 1783 ממשיך את המסורת הרואה בתורה יסוד לאומי מיוחד לתוכו בחדא מחתא נוצקו יסודות של דת לאום וחק (פעמים רבות בשמעי את רבני הציונות הדתית מדברים אני שומע שוב ברגעי הלהט את מנדלסון בוקע מגרונם של חלק מהם, לו רק היו יודעים, שבכלל דבריו דבריהם) וכך מתאר מנדלסון את השוני שבין תורת משה לבין הנצרות:

מדינה ודת לא מאוחדות היו בחוקה ראשונית זו, אלא חטיבה אחת; לא מחוברות, אלא שתיים שהן אחת. יחסו של האדם לחברה ויחסו למקום נפגשו בנקודה אחת, מבלי יכולת לבוא לידי ניגוד. אלוהים, בורא העולם ומקיימו, היה גם מלכה ומנהיגה של אומה זו... לפיכך רכשה לה האזרחיות באומה זו ערך של קדושה ודת, וכל עבודת אזרח הייתה גם עבודת אלוהים לאמיתה. העדה הייתה עדת ה', ענייניה ענייני ה', מיסי הקהל תרומת ה', וכל עבודה, עד הקלה שבמשמרת השוטר בעם, היה בה משום עבודת אלוהים... והוא הדין בעברה על החוק. כל פגיעה בכבוד אלוהים, מחוקקה של האומה, הייתה כפשיעה במלכות, ובכן אפוא חטאת מדינה. (מ' מנדלסון, ירושלים [תרגום ש' הרברג], תל אביב וירושלים תשל"ז, עמ' 132-133)

ואכן ניכרים דבריהם מתוך ראיתנו את חג השבועות.

חג השבועות מסמל בענינו מספר עניינים, עניינים אלה מבוטאים על ידי שמות החג השונים "חק"ת שבע"ה" – חמישים, קציר, תורה, שבועות, ביכורים, עצרת, הקהל."

שבעת שמות החג נחלקים לשלוש מחלקות:

חמישים, שבועות ועצרת - שלשת השמות הללו באים לבטא את הקשר העבות שבין חג חרותינו הלאומי -פסח, לחג חירותנו הרוחני - שבועות. ברי כי יסודות שני החגים טמונים בתורה, ובסיפור יציאת מצרים, אך שני יסודות אלה, זה הלאומי-פיזי וזה הרוחני מטא-פיזי שזורים זה בזה. חג השבועות חסר תאריך במקרא. כל יסודו הוא יחוסו לחג הפסח ”וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה‘“ (ויקרא כ"ג 15-16) בכך קובע החק המקראי את הקשר המהותי בין השניים. איחוד חגי החירות לכדי משזר אחד בא לידי ביטוי בחירות הקשה המוחלטת הניתנת לעברי על ידי המחוקק המקראי, ”כי לי בני ישראל עבדים. עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. אני ה‘ אלהיכם“ (ויקרא כ"ה 55), וקושרת את חוסר יכולתו של העברי להמכר לעבד ממש עם גאולתו ממצרים, וכך נוצרת הכרעה דתית על רקע לאומי. 

זהו אך קצה הקרחון. רבות מן המצוות מכילות, מניהן ובן פנים לאומיות-חברתיות ופנים דתיות-רוחניות. לדוגמא, מצוות השבת, השמיטה והיובל מבוססות על ההכרה כי לה' הארץ ומלואה והוא בוראה מחד גיסא ועל המנוחה והשוויון החברתי התורמים לחיי האומה מאידך גיסא. אשר על כן אנו סופרים שבע שבתות ומאחדים את שתי הפנים הללו של רוחני-דתי ולאומי.

קציר וביכורים - יסודו של לוח חקלאי, המשלב חיי אומה מלאים בארצה עם חגיגה רוחנית ועם חוקים חברתיים רבים הנוגעים להתנהלותה של אומה, מצביעים על היות העם המקראי עם. קיום לוח זה בא לידי ביטוי במצוות שונות, שגם הן מטמיעות את אותה הכרה דתית-לאומית דואלית לעיל. מצוות הקציר, הלקט השכחה והפאה, מבטאות את היסוד הלאומי של סולדריות חברתית ואת העקרון המנחה של "כי לי כל הארץ". עקרונות אלה באים לידי מעשה בבחירת סיפורה של רות, כמגילת החסד הנקראת בשבועות, בפנייתה אל חותנתה "אלכה נא השדה ואלקטה בשיבולים“ (רות ב 2). 

תורה, הקהל - בליל הסדר, הפותח את חגיגת הפסח, אותו קשרנו לשבועות למעלן, כולנו שרים את השיר החביב הפותח במילים "כמה מעלות טובות למקום עלינו" (די דיינו...). אחת מן השורות בפיוט זה נראית כמוקשית. "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". מה טעם "דיינו" לגבי הבאה לפני הר סיני, וכי מה רווח יש בעמידה לפני ההר? על כך עונים חכמינו כי התורה מתארת את חנית קהל עדת ישראל לפני הר סיני בלשון יחיד "ויחן שם ישראל נגד ההר" ומסיפים פרשנינו "כאיש אחד, בלב אחד". הגיבוש של עם ישראל ביציאה ממצרים לכדי עם אחד נעשה למרגלות הר סיני, ועל כן לפי בעל הפיוט ”דיינו“, לתפיסת רס"ג ומנדלסון קשור בקשר בל ינתק של עבותות אהבה עם תורת ישראל.

לסיום, נראה כי לא רק מצוות הקציר והאווירה החקלאית הסובבת את מגילת רות הביאה אותה להקרא בידי המוני בית ישראל בחג השבועות. דברי המגילה יש בהם כדי להאיר אור חדש ישן על סוגיה זו. בעוד פרופסור זנד מבססת את טענות בעניין המצאת העם היהודי-עברי על גיורים המוניים שהובילו ליצירתו, אני מבקש להעזר בדבריה של גיורת אחת ומיוחדת (אצל העם היהודי, האיכות מאז ומעולם גברה על הכמות, ”כי לא מרובכם בחר ה' בכם כי אתם המעט“). רות המואביה, בהצהרתה הנפלאה על נאמנותה המוחלטת וסירובה להפרד מנעמי, ”כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין. עמך עמי ואלהיך אלהי. באשר תמותי אמתו ושם אקבר. כה יעשה ה‘ לי וכה יסיף כי המות יפריד ביני ובינך“ (רות א 16), מתחיבת לשמור אמונים לחמותה, לעמה החדש, ולאלהיה החדש, ובו, באלהי ישראל, אלהי עם ישראל, נשבעת על מנת לתקף את המעמד. בכך קושרת רות את הפן האישי הלאומי והדתי לכדי מארג נאמנות משולש שלא במהרה ינתק.