עגבניה חתוכה על ארבע: סיפור

עדי אביטל-רוזין, סופרת וחוקרת ספרות נשים, חברה מן המניין וחברת הוועד המנהל באגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל

Freepik, Viktar Malyshchyts

עַגְבָנִיָּה חֲתוּכָה עַל אַרְבַּע

סיפור שנכתב במיוחד ומוקדש למר שלום רוזנפלד.

רוח ים חורפית פלשה בסערה לחדר החשוך בארבע וחצי בבוקר, התגנבה פנימה מבעד לחלון הפתוח למחצה וטלטלה ברעש את הווילון הוורטיקלי. קול שקשוקן הטורדני של רצועות הפלסטיק הצרות של הווילון היכה על החלון והעיר אותה. סהרורית מה, התיישבה חנה על מיטתה וחשבה שמוטב יהיה אם תקום ותסגור את החלון.

לתוך נעלי הבית מרופדות הפרווה שלה היא השחילה את כפות רגליה שהיו עוד מהלילה נתונות בגרבי צמר עבות, נעמדה בקושי על רגליה, יישרה את ברכיה, נטלה את חלוק הפלנל שהיה מוטל באותה השעה בקצה המיטה, הכניסה זרועותיה לשרווליו הארוכים והחלה פוסעת באיטיות לעבר החלון.

זמן מה לפני שסגרה את כולו עוד נשענה האלמנה הזקנה על אדן החלון, וצמרמורת אחזה בה כשכפות ידיה החמות נגעו במסגרת המתכת הקרה שלו. עמדה שם והביטה על שדרת העצים הזקנים שלמטה.

מעניין, אמרה לעצמה, באור יום כשאני מביטה בהם מכאן, אני רואה את צמרותיהם זקופות הראש, אבל בשעה זו של לפני עלות השחר, אני מסתכלת עליהם וכל מה שאני רואה הוא שצמרותיהם הרכינו את ראשן. זה בגלל החושך, הסבירה חנה לעצמה. כנראה שגם עצים פוחדים ממנו, בדיוק כמו בני אדם.

עוד בעומדה אל החלון, גל של ריח ים מן החוף הסמוך נישא באוויר, בא והגיע עד אליה. מילאה בו את ריאותיה. ריח מלוח של חול, של גלים ואדווה, של סערה, של גאות ושפל, ושל החיים עצמם. חורף עכשיו? שאלה את עצמה, אבל בטרם התחילה לחשוב בכלל, השליך עליה החושך, כילד שובב המשחק עמה ללא הסכמתה, כדור ענק של צינה מקפיאה והבהיל אותה.

התכווצה היא ונתכווץ גם גופה. מתחה מימין ומתחה משמאל את שולי חלוקה הארוך, הניחה השוליים זה על זה והצמידה אותם אל כרסה הגדולה. משכה את חגורות החלוק מכל צד, קירבה וכרכה אותן זו בזו. ברור שחורף עכשיו, אמרה.

זמן רב עמדה בחלון והביטה אל הרחוב שלמטה. משב רוח חזק זרם אליה פתאום וסתר את שיערה. המשיכה להביט. הכביש הראשי, שבעוד שעות אחדות יתרוצצו לאורכו ולרוחבו המוני אדם עסוקים, ומכוניות ואוטובוסים יפלטו בו את אדיהם הרעילים, עמד שומם וקדרותו הייתה רבה.

מאחת מצמרות העצים עלתה קריאה נוגה של לילית מצויה. אוּ, אוּ, אוּ! כרתה חנה אזניה אל בכייה של הלילית, וניסתה לאתר את מקום מושבה של זו על העץ. משלא עלה הדבר בידה, נטלה ראשה והכניסה אותו פנימה מן החוץ.

שלחה ידה אל הזגוגית, הזיזה אותה על מסילתה באיטיות וסגרה לגמרי את החלון, מייתרת עצמה מקולותיו וממראותיו המוזרים של הלילה, בורחת מפני רעשיו של החושך, נמלטת אל תוך החדר השקט. תיכף שנשקה הזגוגית אל הפרופיל והחלון נסגר, היכה ברק בזיכרונה של חנה: יוסי צריך להגיע מחר.

עמדה מול החלון הסגור וראתה עצמה משתקפת ממנו. הביטה בדמותה וראתה שזו מחייכת מאוזן לאוזן. יוסי שלי צריך להגיע מחר, גלגלה שוב את המילים על שפתיה, ליקקה את מתיקותן והחלה מרקדת, הניפה זרועותיה המדולדלות באוויר, חגה סביב עצמה והזיזה לכל עבר את איבריה החלודים והלאים.

תוך כדי ריקוד נזכרה איך פעם, כשהיו קטנים, אהבו יוסי וניסים שלה למעוך בין אצבעותיהם את דלדולי העור הַנִּתְלִים על אחורי זרועותיה השמנות ולמולל אותם. אמא, תראי כמה שומנים יש לך, היו אומרים וצוחקים צחוק גדול, חושפים שיני חלב קטנטנות. לא, ילדים, אלה לא שומנים, הייתה אז חנה בחיוך מתערבת, מושיטה קדימה זרוע אחת, שולחת שתי אצבעות אל קפליה, צובטת אותם ופוסקת: אלה שרירים הפוכים.

דקות ארוכות עמדה חנה ורקדה עם עצמה מול החלון הסגור, עד שהחלה להזיע. הפסיקה לזוז, נעמדה בשקט והתנשפה בכבדות. זו לא פעם ראשונה שזה קורה לה, שדופק לבה ככה ממהר ורץ, ואין לה אפילו מושג לאן. מתי זה קורה לה? בעיקר כשהיא שמחה, לפעמים כשהיא הולכת, לפעמים גם כשהיא רוקדת. ומה היא עושה כשזה קורה לה? בדרך כלל, תלוי מה קרוב יותר אליה, היא תיכף מתיישבת על כיסא או על כורסה, אלא שהפעם, המיטה הייתה הדבר הכי קרוב אליה. מיהרה להפיל עליה את גופה, כדי שיירגע ומיד.

עוד הייתה מוטלת קומתה הנמוכה על המצעים הרכים, שהריחו כמו שדה של פרחים, וליבה המשיך להלום בחוזקה. יוסי שלי יגיע מחר, שמעה שוב את קולה הפנימי מדבר אליה מתוכה, החלה מחייכת פעם נוספת מקצה לקצה, ולא רק שהרגישה איך שרירי הצחוק שלה נמתחים משני צדי פיה, כי אם גם חשה את קמטי עיניה נצמדים אלה לאלה ומתיישבים אלה על אלה, בשני צדי הפנים. פלטה אנחת רווחה.

תמיד כשיוסי מגיע מהצבא, הוא מביא אתו פרחים. זר של נחת קשור בסרט ועטוף בצלופן שקוף שמשמח אותה. נוטלת היא אז מידיו של יוסי את הצרור, מניחה אותו על השולחן הסמוך לדלת, וניגשת לחבק את בכורה בשתי זרועותיה הגדולות. מחבקת אותו חיבוק חזק ואמיץ, ותוך שהיא מנשקת את מצחו הגבוה ואת עיניו המוארות, שואפת לתוך נשמתה את ריח גופו החמוץ, ואומרת בקול מלא רינה: כנס, כנס, יא איבני, יא רוח'י, למה תעמוד ככה בדלת? והוא, ממהר לצעוד בעקבותיה, מתחקה במדויק אחר נתיבה של אמו, נכנס פנימה וסוגר אחריו את הדלת.

בשוכבה במיטה, הסיטה פניה הצידה אל החדר, שהיה עדיין מוטל בחשיכה, והניחה מבטה על משטח השיש הנקי. לא הספקתי לבשל כלום ליוסי, אמרה לעצמה בצער. התכרכמו פניה ונעצבו.

יא ח'יאתי, תמיד אומרת היא ליוסי שלה כשהוא מגיע מהצבא, תראה, תראה מה אמא הכינה לך, ומרימה בזה אחר זה את מכסי הסירים שעל הגז, מאפשרת לניחוחותיהם המשכרים של התבשילים להתפזר בחלל החדר. תראה, יא עיני, הכנתי לך אורז עם אטריות וסופריטו עוף עם תפוחי אדמה, במיה ברוטב עגבניות ומרק מלוחייה.

תמיד לפני הבישולים, כשברקע מתנגנים באריכות שיריה של אום-כולתום, כפי שהיו בוקעים מן הרדיו הגדול בבית הוריה, בימי ילדותה בקהיר, היא מקדימה וטורחת, מטגנת כדורי פלאפל טריים שהיא קורצת מעיסה שהכינה במו ידיה, מועכת לממרח את גרגרי החומוס הרכים עם שום, לימון טרי, מלח וטחינה, ומרסקת למחית גם את הפול היבש שבישלה.

אינתה, אינתה, אינתה עומרי, מסלסלת תמיד חנה בקולה ושרה, תוך שהיא מסדרת את הממרחים הטעימים בצלוחיות היפות ומציפה אותם בשמן זית ירקרק מבקבוק גדול. תיכף ומיד היא נוטלת בידיה גם שתי עגבניות, שני מלפפונים טריים, שני צנונים יפים, ובצל סגול אחד, שוטפת במי הברז הקולחים, קולפת וחותכת אותם דק דק, ומפזרת פטרוזיליה קצוצה, כמו שיוסי וניסים שלה אוהבים. בעזרת השם, בחתונות של הילדים שלי כאלו צלחות יפות, מברכת חנה את בניה.

כשיוסי נולד, קיבלה במתנה מאחת מחברותיה שתיל קטן של עץ זית ננסי בתוך עציץ יפה מחרס. כשחזרה הביתה מבית היולדות ותינוקה בידיה, הניחה את העציץ בצד ולא התפנתה אליו. לא השקתה ולא ניקתה אותו מאבק, לא טרחה להניחו ליד החלון כדי שייהנה מאור השמש ואף לא קטמה את עליו היבשים.

בוקר אחד, מקץ חודשים ארוכים שזנחה אותו, בעודה מיניקה את יוסי, העיפה מבט אקראי לעברו של השתיל וראתה כי קמל. סיימה להיניק את הילד, קמה על רגליה, הגיעה ובאה אל העציץ ובחנה אותו מקרוב בדאגה. מבין עליו הרבים שיבשו, זיהתה עלה ירוק אחד בלבד. מיד נטלה את העציץ בידיה, הניחה אותו על השיש וטיפלה בשתיל בעדינות.

ראשית, גזמה את כל העלים והענפים היבשים, לאחר מכן, הפכה בעזרת מזלג את האדמה הצחיחה והיבשה, השקתה אותה בנדיבות, ולבסוף, הניחה את העציץ בפינת החדר, בסמוך לחלון, שיקבל אור. המון אור.

מאז אותו בוקר בו נותר השתיל עם עלה ירוק אחד ותקווה אחת בלבד, עברו מים רבים בים, והנה הוא כעת, אמנם עדיין למרגלות החלון, אבל מזמן כבר הספיקה להעביר אותו לעציץ אחר פחות יפה, אך גדול יותר, שכן, זה צמח וגדל, התעצם וגבה, ואפילו זיתים ירוקים וקטנים התחיל להצמיח.

הביטה חנה בעץ הזית הננסי בעיניים שמחות וגאות. מחר כשיוסי יגיע מהצבא, יראה אותו, וישמח גם הוא אתה.

לפני שזריחת הבוקר עלתה על הרחוב החיפאי הסואן והופיעה גם בחלונה כאלומה גדולה, קמה חנה, הלכה למטבח והתקינה לעצמה ארוחה קלה. הוציאה פרוסת לחם אחיד מאריזת הניילון, הניחה אותה על צלחת נקייה ששלפה מארון הכלים, פתחה את המקרר, הוציאה ממנו קופסת גבינה לבנה ועגבנייה אחת.

שטפה את העגבנייה, ניגבה והניחה אותה על הצלחת, חתכה אותה על ארבע, ובזקה מלח ופלפל שחור. הוציאה סכין ממגירת הסכו"ם, פתחה את קופסת הגבינה, ומרחה ממנה בנדיבות על פרוסת הלחם הרכה. נטלה בידה את הצלחת עם פרוסת הלחם העמוסה בגבינה והעגבנייה החתוכה על ארבע שהיו מונחות בה, הלכה אצל הכיסא שליד השולחן הקטן והתיישבה.

תוך כדי שנגסה בפרוסה נזכרה איך פעם, כשהיו קטנים, סירבו יוסי וניסים שלה לאכל את כריך הגבינה הלבנה שנהגה להכין עבורם ולשים בתיק האוכל שלהם. כשהיו שבים מבית-הספר ובתיק האוכל שלהם היה עדיין מונח הכריך בשלמותו, שאלה: למה? אני לא אוהב כריך עם גבינה לבנה, הסביר לה יוסי, וניסימי הוסיף: גבינה לבנה זה לא טעים.

יום אחד, נטלה חיתול בד לבן, נקי ורחב ידיים, והניחה אותו על השיש. הוציאה מן המקרר ארבעה גביעי אשל וגם אותם הניחה על השיש. לקחה אריזת מלח ושקית של פלפל שחור. הניחה אותם לצד החיתול והוסיפה קערה נקייה, כף גדולה ושתי כפיות. לקחה שני שרפרפים, שמה אותם קרוב מאד לשיש וקראה לילדים שהיו באותה העת משחקים בחדרם. בואו תראו, ילדים, מה אמא מכינה לכם, צעקה לעברם.

קלי רגליים רצו הבנים והגיעו עד אליה. בוא, יוסי, אמרה היא, הרימה בשתי זרועותיה את גופו הקטן, והעמידה אותו על השרפרף האחד. בוא גם אתה, ניסימי, אמרה, הניפה אותו והציבה על השרפרף השני. בואו נכין ביחד גבינה-לא-לבנה, אמרה.

יש דבר כזה גבינה-לא-לבנה? הקשה עליה הקטן, תיכף נבדוק, ענתה לו חנה וחייכה. יוסי, אתה תשפוך את גביעי האשל לקערה הנקייה, אמרה. ואתה, ניסים, תיקח כפית מלאה מהמלח ושתי כפיות מהפלפל השחור, ותשים בקערה, על האשל.

מילאו הבנים אחר הוראות אמם חנה, שלא הייתה בעולם אישה מאושרת ממנה באותם רגעים, של תום וחסד, של נחת, גאווה ושמחה. עכשיו, ילדים, הגענו לחלק היותר מעניין, אמרה ושתקה כדי לסקרן אותם. לאחר ששתקה שתיקה ארוכה למראה עיניהם הפקוחות לרווחה של ילדיה, המשיכה. עכשיו, שלושתנו נערבב בעזרת הכף הגדולה! מה שמחו הבנים לערבב עם אמם את העיסה הרכה, שמיליון גרגרי הפלפל השחור שנוספו לתוכה העכירו את לובנה הטבעי.

כשאחזו השניים בחוזקה את החיתול משני צדיו מעל לכיור, כפי שהורתה להם אמם, הפכה חנה את הקערה ושפכה בזהירות את תוכנה אל החיתול. מיהרה ושלחה את שתי ידיה כדי להחזיק אף היא בחיתול. תוך שהיא מקפידה ושומרת על קשר עין עם בניה, שחררה יד אחת והחלה אוספת במומחיות את החיתול מכל צדיו כדי לקשור אותו כשק.

משצלחה את שלב קשירת השק, הניחה אותו בעדינות על הקערה הגדולה והנקייה. הנאד הכבד התיישב על פיה הפעור של הקערה והחל מיד מטפטף לתוכה את נוזליו. עכשיו, ילדים, הסבירה, כשהגבינה-הלא-לבנה נמצאת בשק, ניתן לה להגיר נוזלים. זה ייקח כמה ימים.

ביום הרביעי, חדל השק להטיל את מימיו אל הקערה ויָבַשׁ. נטלה אותו והניחה בעדינות על השיש, הניחה גם כף גדולה וצנצנת זכוכית נקייה ורחבת בטן. שטפה את הקערה, לקחה את שני השרפרפים, שמה אותם קרוב מאד לשיש וקראה לילדים שהיו באותה העת צופים בטלוויזיה. בואו תראו, ילדים, יש לי הפתעה עבורכם, צעקה לכיוון חדרם.

קלי רגליים רצו הבנים והגיעו עד אליה. בוא, יוסי, אמרה, הרימה בשתי זרועותיה את גופו הקטן, והעמידה אותו על השרפרף האחד. בוא גם אתה, ניסימי, אמרה, הניפה אותו והציבה על השרפרף השני.

לאט לאט התירה חנה את קשר הנאד, פתחה בזהירות את החיתול, וחשפה את תוכנו לעיני בניה. בעזרת הכף הגדולה חילצה את הגבינה-הלא-לבנה מן השק והעבירה אותה לצנצנת הזכוכית, תוך שהיא מחליקה אותה מצד לצד, מהדקת בחלל הצנצנת את המעדן, מהדקת אותו אל דפנותיה, מנסה להרוויח מקום לעוד.

כשסיימה, קרעה בידיה פיסה מכיכר הלחם השלם שהיה מונח על השיש, שלחה כפית ארוכה לצנצנת והחלה שולה ממנה פניני גבינה קטנים. שלתה פנינה אחר פנינה ומרחה אותן על הלחם הטרי, נתנה ביס אחד ליוסי, וביס אחד לניסימי. ביס שני ליוסי, וביס שני לניסימי.

מה טעימה הייתה הגבינה-הלא-לבנה לחיכם של הבנים. מאז, הפך טקס הכנת הגבינה הביתית למנהג כמעט קבוע אצלם, פעם אחת לפני חג השבועות ופעם שנייה לפני ראש השנה, פעם כן ופעם לא, וכבר הרבה זמן שלא.

חזרה חנה אל ארוחת הבוקר שלה. נגסה ביס אחרון בפרוסת הלחם, הכניסה את הרבע האחרון של העגבנייה לתוך פיה ולעסה. טעמים של מים, אדמה וכרי דשא התערבלו על לשונה. משהתקשתה לבלוע אותם, קמה וחזרה למטבח.

הוציאה ספל לבן ונמוך מן הארון, הדליקה את הקומקום החשמלי, סובבה את מכסה קופסת הקפה ופתחה אותה. ארומה חזקה עלתה מן הקופסה הפתוחה, הציפה והקניטה את נחיריה. שלחה חנה כפית ארוכה אל תחתית הקופסה, דלתה ממנה כפית גדושה והטילה אל תוך הספל הלבן מיליון גרגרי קפה, שהיו פעם פולים צעירים וירוקים שֶׁגֻּדְּלוּ ונקטפו, נאספו ומוינו, רוסקו ונקלו, השחימו ונטחנו עד דק.

רתחו המים בקומקום, הרימה אותו בזהירות ומילאה את קירבו של הספל כמעט עד הסוף. הוסיפה סוכרזית אחת וערבבה היטב. עזבה את המטבח וחזרה אל הכיסא שליד השולחן הקטן. הניחה הספל על השולחן, התיישבה בכבדות וחיכתה שהקפה יתקרר מעט.

תוך כדי שהמתינה לקפה שיתקרר, החלה שומעת מחוץ לדלתה את קולות האנשים מהדירה הסמוכה. דיירים שאמנם, מעולם לא פגשה, אבל היטב הכירה את לוח הזמנים שלהם. כל יום בתשע בבוקר יוצאים, ובאחת בצהריים חוזרים. בארבע שוב יוצאים, חוזרים בשש, ולא יוצאים שוב עד הבוקר שלמחרת. היום, זו הפעם הראשונה ששמעה אותם מאז אתמול בשש בערב כשחזרו.

נטלה את ספל הקפה בידה, קירבה אותו לפיה ולגמה. החליק המשקה החם במורד גרונה ושרף את קיבתה. מאז שגילו לה דלקת בקיבה, זה קורה לה הרבה, שלא מפסיק לשרוף לה שם. מתי זה קורה לה? בעיקר כשהיא שותה משקה חם, ולפעמים, גם כשהיא אוכלת. ומה היא עושה כשזה קורה לה? בדרך כלל, לוקחת כדור, מקסימום, מפסיקה לשתות או לאכל וממתינה דקות אחדות עד שהצריבה תירגע. חדלה לשתות, הניחה שוב את הספל על השולחן, וחיכתה שיתקרר עוד קצת.

כשחזרו האנשים מהדירה הסמוכה בפעם השנייה, הייתה כבר השעה שש בערב. עוד כשהיא נתונה בכיסא שליד השולחן הקטן, צפתה חנה אל החלון וראתה מבעדו את זוהרם של הכוכבים בשמיים. יוסי לא הגיע מהצבא, נזכרה פתאום.

החלה דואגת היא על בנה וליבה נעצב. קמה מן הכיסא, הלכה למטבח ונטלה בידה את הטלפון הנייד שלה. חזרה לכיסא שליד השולחן הקטן, התיישבה עליו, פתחה את הטלפון וחייגה.

תוך כדי שחייגה נזכרה איך פעם, כשהיו קטנים, היו יוסי וניסים שלה מתקשרים אליה תכופות לטלפון הקווי שבבנק, בעיקר בימי שני ורביעי, כשעבדה שעות מפוצלות. אמא, ניסים מרעיש ומפריע לי להכין שיעורי-בית, היה אז יוסי שלה שואג אל תוך האפרכסת ורוטן בכעס מוצדק. יא עיני, תן לי לדבר אתו, הייתה מבקשת מיוסי ברוגע. ניסימי, ח'יאתי, הייתה אז פונה אל ליבו של הקטן שעלה על הקו, ומבקשת בכל לשון, אל תפריע לאחיך, תשמור עליו.

חייגה חנה: אפס, חמש, שתיים, שש...והשיטה את האצבע המורה שלה על מסך הטאץ' הרגיש. פעם, כשעבדה בבנק, זו הייתה האצבע הכי מיומנת שלה. הייתה מניחה בידה ערימת שטרות גדולה ומשתמשת באצבע המורה שלה כדי לספור את השטרות בזריזות. מי, אז, היה יכול עליה? אף אחד. היא הייתה אלופה.

סיימה לחייג והמתינה.

צפצוף ארוך בקע ממכשיר הטלפון שלה.

ואחריו צפצוף ארוך אחד נוסף.

קול גברי ועבה ענה.

אמא, הכל בסדר? שאל ניסימי שלה מיד כשזיהה את מספרה שהופיע על הצג.

שלום ניסימי, יא רוח'י, יא עיני, זו אמא מדברת, אמרה.

אמא יקרה שלי, מה שלומך? התעניין ניסים וקולו היה רך וענוג.

קולות של פעוטות נשמעו ברקע.

מי אלה, הילדים, תמהה חנה בינה לבין עצמה, אולי הם שלו?

אני בסדר, ניסימי שלי, ח'יאתי, אמרה. אני מחכה ליוסי שיגיע מהצבא, אבל הוא לא בא.

שתיקה ארוכה.

ניסימי בלע את הרוק מעבר לקו.

ניסימי שלי, חזרה חנה ואמרה, יוסי אמר שיבוא לבקר מהצבא ולא בא.

אמא... אמר ניסים, ועצר.

תראי... המשיך וקולו לפתע התעבה.

כחכך בגרונו ואמר, יוסי לא יבוא לבקר. הוא כבר לא בצבא. יוסי נפל בקרב לפני עשרים וחמש שנים.

שתקה חנה, וכי מה היה לה לאמר?

לאחר שתיקה ארוכה, המשיך ניסימי ואמר: אמא, חכי רגע, אתקשר לדלפק הקבלה ואבקש מהאחות שתבדוק אם כבר נתנו לך כדור.

כדור? חזרה חנה אחריו. נתנו לי כדור?

כן, אמא'לה שלי, השיב ניסים. את נמצאת במוסד סיעודי בחיפה וכל יום נותנים לך כדור לאלצהיימר שלך.

לאלצהיימר שלי? חזרה אחריו חנה.

זו לא פעם ראשונה שזה קורה לה, שזיכרונה בוגד בה ובורח ממנה, ואין לה אפילו מושג לאן הלך. מתי זה קורה לה? כמעט כל יום, ומה היא עושה כשזה קורה לה? בדרך כלל, שותקת.

שתקה חנה ודממה. וכי מה נותר לה לאמר?