הדיירת בקומה הראשונה: סיפור קצר על חשבון נפש ארוך

עדי אביטל-רוזין, סופרת וחוקרת ספרות נשים, חברה מן המניין וחברת הוועד המנהל באגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל.

הדיירת בקומה הראשונה:  סיפור קצר על חשבון נפש ארוך

מכל הדיירים שורדי מלחמת העולם השנייה שגרו עמי בשכנות בבלוק יַלְדוּתִי שהיה ברחוב גרונר בירושלים בשנת 1972, אוֹלָה הותירה בי חותם עמוק במיוחד.

כמו אוֹלָה, היו דיירים נוספים בבלוק שהגיעו מהתופת ובכולם היה משהו מוזר. בקומה הראשונה, בה חלקה אוֹלָה את דירתה בת שני החדרים עם בובי, הפודל השחור, היו גם אדון וגברת צִימֶרשְׁפִּיץ הקשישים, שספק אם רק מתוך רצון להסתייע זה בזו, שמא גם לא להיפרד זה מזו ולוּ לשבריר שנייה, נהגו תמיד לעלות ולרדת כשהם שלובי ידיים במדרגות. מעליהם, בקומה השנייה, דָּרוּ אדון וגברת בֶּצְ'קִי המבוגרים מאד. הוא, במגבעת שחורה וגבוהה, כמעט אף-פעם לא יצא מהבית והיא, במטפחת משי לבנה שהייתה קשורה בקצה סנטרה, כל היום שוטטה מחוץ לבית. בנם יחידם, יוֹזֶ'ה, אשתו מרים, שהפליאה בקול הסופרן שלה בכל עת שתלתה כביסה על החבל, ושני ילדיהם הפעוטים התגוררו בקומה השלישית. בדירה הסמוכה אליהם היו זוג הורים שקטים מאד, אולי אילמים, שמעולם לא דיברו עם איש ואף לא ביניהם. הם גרו עם בתם האחת, נערה יפהפייה ששיערה הארוך והחלק הפנט אותנו בכל פעם מחדש שראינו אותה. לנוכח העובדה שהם תמיד שתקו, איש מאתנו השכנים ילידי הארץ, וגם אלה שעלו ממדינות המגרב, מהודו או מתימן לא ידע את שמותיהם ולא טרח לברר. כולנו זיהינו אותם כ-"ההורים של שושנה".

אמנם, בכל שורדי השואה היה משהו מוזר, ומכולם התעלמנו, אבל מאוֹלָה סלדנו במיוחד. מה היה בה, שכולם לטשו בה עיניים, אבל איש לא באמת ראה אותה? גם אם אקפוץ 60 שנה לאחור ואגיע מסוחררת עד לקצה הזיכרון שלי לאותם הימים של תחילת חיי, שאותם אני הכי פחות זוכרת, עדיין אוכל למנות בבהירות שלוש סיבות עיקריות לניכור שהופגן כלפיה.

ראשית, זה נכון שבהשוואה אלינו, שורדי השואה נראו גלותיים, אבל, היא נראתה גלותית באופן מיוחד. נמוכת קומה הייתה, על סף גַּמָּדוּת וכחושה מאד, פניה היו חיוורים וחתומים באופן תדיר וּמַבָּעָם היה קפוא. תלתליה הדלילים והבהירים היו תמיד אסופים לאחור וצרורים בגומייה שחורה, והיא מעולם לא בירכה איש מאתנו לשלום. שנית, זה לא שהיא לא נראתה נורמלית, אלא, היא, פשוטו כמשמעו, נראתה לא נורמלית. בתקופה שבה בני האדם, ובכללם גם שורדי השואה שחיו בזוגיות מקודשת, היו סועדים את ארוחתם המשותפת בביתם, סביב שולחן פינת האוכל, היא הייתה אוכלת מתוך קלחת ברזל קטנה עם ידית ארוכה. איך והיכן הייתה נוהגת לאכל? תחילה, הייתה פותחת לרווחה את תריסי המרפסת הגדולים, אחר-כך הייתה גוררת לשם כיסא עץ כבד, מתיישבת עליו, ואוכלת. לבד. כשבובי לידה ופניה מופנים כלפי העוברים והשבים בשכונה. ויש עוד: בימי הקיץ הלוהטים, בשעה שכולנו- ילדים, נשים, זקנים וטף- הזענו בתוך פיסת בד קלילה שנקראה גופייה, היא לבשה סודר צמר שחור ארוך שרוולים, עם כיס גדול בכל צד, כל אורכו של הסודר כפתורים לבנים וקטנים, ומתחתיו חולצה נוספת מכותנה שחורה. ודבר אחרון, מעולם היא לא יצאה מהבית באור יום: לא ראינו אותה מטיילת בבוקר עם בובי, או יוצאת בצהריים לחדר האשפה האחורי, או חוזרת מהמכולת של יעקב עם סל קניות מרשת ובתוכו מצרכים, או יושבת בשעת בין ערביים בכניסה לבלוק על ספסל העץ הכחול, שאין ילד אחד בשכונה שלא חרט עליו באולר את שמו. אוֹלָה נהגה לצאת מביתה רק עם רדת החשיכה, ויש האומרים באישון לילה.

על אף שביניהם, שורדי השואה האחרים בבלוק הקפידו לשמור על קשר של "שלום, שלום", אתה, אפילו את זה לא היה להם. הם כמעט ולא החליפו עמה מילה. מסכנה, היו השכנות הישראליות אומרות על "הרווקה המזדקנת" עת התגודדו בישיבתן על ספסל העץ החום שלמרגלות מרפסתה חרושת-הסורגים, בקומה הראשונה שפנתה לחזית הרחוב. מסכנה זאתי, היו מצקצקות בלשונן, השואה גמרה אותה. אין לה בעל, אין לה ילד, רק כלב יש לה. למרות זאת, אף לא אחת מהן מעולם לא טרחה לדפוק על דלתה, להביא לה דבר מה תוצרת בית, לדרוש בשלומה, להחליף אתה מילה אחת או שתיים ולשאול אם אפשר לעשות משהו למענה. ואין זו בלבד שהכל התעלמו ממנה, אלא, הם אף הותירו אותה להתבוסס במרת בדידותה.

ילדי הזוגות הצעירים בבלוק, שאף אני נמניתי עליהם, לא רק ספגו את הלך רוחם המתנכר של הוריהם כלפיה, כי אם גם אימצו אותו. איש מבין המבוגרים לא טרח להראות לנו את הקשר בין טקס יום השואה והגבורה שנהגנו לקיים בבית-הספר אחת לשנה לבין האנשים האלה שחיו בתוכנו ונתפסו בעינינו כנטע זר. אף לא אחד מאנשי החינוך הושיב אותנו כדי לספר לנו שהאנשים האלה, שאנחנו עומדים בצפירה לזכרם, קשורים בהכרח לאלה שגרים עמנו בכפיפה אחת. לא ראינו קשר, ולכן גם לא ראינו סיבה. מכאן כי, לא אחת, וגם לא שתיים שנטפלנו לאוֹלָה כחבורת עורבים המשחרים לנבלת טַרְפָּם, ופסגת שאיפתנו הייתה להציק לה ולהוציא אותה מדעתה. היא הייתה הקרקס היומי שלנו. עשינו ממנה צחוק והמוזר הוא, שאיש מהמבוגרים לא ראה לנכון להעיר לנו או לעצור אותנו. שתיקתם הייתה בבחינת מתן היתר עבורנו להמשיך ולקיים את מצעד האיוולת האכזרי שלנו.

מה לא עשיתי כדי להטריד את שלוותה? פעם אחת פיזרתי נעצים בצמוד לדלת ביתה כדי שאלה יידבקו לסוליות הגומי של כפכפיה ברגע שתצא, פעם אחרת קשקשתי בפחם כתובות וציורי ענק על הקיר שלה כדי שתיבהל. פעם אחת ערמתי חומת בלוקים גבוהה מול דירתה בכדי שלא תוכל לצאת ממנה. זכורה לי היטב גם הפעם ההיא שחפנתי חול מהחצר בשתי ידיי הקטנות ומילאתי עד אפס מקום את תיבת הדואר שלה כדי למנוע ממנה לקבל מכתבים. ואם לא די בכך, הרי שהרבה מאד פעמים, בין השעות שתיים לארבע בצהריים, בזמן שנהוג היה לנוח, הייתי מתגנבת החוצה אל הרחוב, שורקת לחבריי, סמדר, שרית, גלית, מוטי, צחי, אווה, גיא, ואנג'לינה, וקוראת להם לרדת אליי כדי שנשחק תופסת או מחבואים, מתוך מטרה אחת: להרעיש.

כמו חבריי, גם אני ידעתי שצווחותינו מחרישות האוזניים יטריפו את אוֹלָה על דעתה. ועובדה היא כי, תמיד, זמן קצר מרגע שהתחלנו לשחק בקולי קולות מתחת לדירתה, היא הייתה מרימה קמעא את שלבי הפלסטיק החומים של תריסי המרפסת שלה, מביטה בנו מבעד לחרכים הכפולים ומצווה עלינו בקול נמוך ובעברית עם מבטא מוזר: ילדים, הולכת הביתה! לא תמיד חדלתי להרעיש מרגע שנתבקשתי, לעיתים אפילו המשכתי, אולי ביתר שאת, ואיתי גם חבריי, אבל היא מעולם לא פנתה אלינו יותר מפעם אחת. ואנחנו, כמה רעים היינו? הרבה, הרבה מעבר למשוער.

יום אחד הרהבנו עוז. מעט אחרי תחילת שנת הלימודים, בשעות אחר הצהריים, לאחר שבמשך שעה וחצי שיחקנו תופסת בית חולים על כר הדשא בשכונה בהרכב מלא וצווחנו במכוון כמו משוגעים כדי להפריע לה, נעמדנו מתחת לדירתה ושרנו במקהלה: אוֹלָה העולה, אוֹלָה החולה, אבל היא לא הרימה את שלבי הפלסטיק החומים של תריסי המרפסת שלה, וגם לא הביטה בנו מבעד לחרכים הכפולים. זמן מה עוד עמדנו שם מתוסכלים, מתחת למרפסת הנצורה, וניסינו בכל דרך משוגעת לגרור ממנה תגובה, אך ללא הועיל. עד אשר יזמתי רעיון: להשליך את הכדורסל שלנו לעבר מה שחשבתי שהיה חלון חדר השינה שלה. כולם היו בעד הרעיון ותמכו בו פה אחד. היינו בטוחים שהחלון היה פתוח ורצינו שהכדור שיקפוץ פנימה אל החדר יבהיל אותה, אבל טעינו. החלון היה סגור. הזגוגית שהייתה נקייה למשעי הטעתה אותנו והכדור הכתום והכבד ניפץ אותה. גשם עז וחזק של שברי זכוכיות ניתך על כר הדשא, כמו יורה עם בוא הסתיו. לפני שהיא תצא אל החלון, ברחנו משם כל עוד נפשנו בנו והתחבאנו בין השיחים ומתחת לעמודי הבניין כדי שלא תבחין בנו, אבל היא לא ניגשה אל החלון, ולא הוציאה ממנו את ראשה מדובלל השיער. יתירה מכך, לא רק שלא פנתה אלינו, אלא גם לא התלוננה אצל הורינו. כשהערב ירד וכוכבים נצנצו בשמי השכונה הירושלמית, חזרתי הביתה, התקלחתי, לבשתי את כתונת הפלנל הפרחונית שלי ונכנסתי למיטה. באותו הליל נדדה שנתי והתהפכת על יצועי. תהיתי ביני לבין עצמי, והפכתי בשאלות: מה קרה לה? איך זה שלא הצלחנו לעצבן אותה? הרי שברנו לה חלון! איך יכול להיות, שככה היא ויתרה לנו?

בבוקר, כשהקצתי משנתי, קרה הדבר הנורא.

כמו בכל בוקר, צחצחתי את שיניי, התלבשתי, התפללתי תפילת שחרית, הברשתי את שיערי וקלעתי את שתי צמותיי, הכנסתי לילקוט הגדול את הכריך שאבא הכין לי ולגמתי את השוקו החם שהניח עבורי על השיש במטבח. רתמתי את שתי רצועות הילקוט, שהיה גדול יותר ממני על כתפיי, וטובת לבב יצאתי את בית הוריי לאחר שנעלתי את הדלת, מתכוונת לשים פעמיי כהרגלי בקודש לבית-ספר משה אטיאס אשר מעבר לכביש.

התחלתי יורדת במדרגות מהקומה הרביעית, משם לקומה השלישית, ומשם לקומה השנייה. בהגיעי למדרגה הראשונה בקומה הראשונה, באופן מפתיע, נתפסה אחת מרצועות ילקוטי בעיקול מעקה הברזל של המדרגות. מיד נתקעתי. ניסיתי, אך לא יכולתי להמשיך ולרדת במדרגות, מצד שני, גם לא יכולתי לעלות. איך הרגשתי? כמו דג שנלכד ברשת וכל מבוקשו הוא להשתחרר ממנה ולחזור למקומו הבטוח. משלא הצלחתי לזוז, ניסיתי לחלץ את עצמי מרצועות הילקוט שחנקו אותי, אך גם זה לא עלה בידי. נבהלתי עד מאד ופחד גדול לפת אותי. לא בכל יום מוצאת את עצמה ילדה בת עשר תלויה על גרם מדרגות, לכודה בתוך עצמה כשרגליה באוויר והיא מחוסרת אונים.

רציתי לצעוק, אבל התביישתי שהשכנים ייצאו ויראו אותי במצב מביך שכזה. תוך שאני נלחמת עם עצמי וליבי הולם בתוכי בחוזקה, החלקתי את אצבעותיי הקטנות והמבוהלות על רצועותיו העבות של הילקוט, כדי לנסות ולהסירו מעל גבי, אך אלה היו כה מתוחות, עד כי נדבקו לגופי ודומה היה שהפכו לחלק בלתי נפרד ממנו. לאחר מאבק שנמשך בעיניי כנצח נצחים, הצלחתי לחשוב על רעיון אחר: לחצתי בו זמנית על שני האבזמים הקטנים שחיברו כל אחת משתי הרצועות לילקוט השחור, והתנתקתי!

הניתוק היה אמנם מוצלח ושיחרר את גופי באבחה אחת, אלא, שההדף שלו היה כה חזק, עד כי עפתי באוויר והתהפכתי במדרגות לפחות 10 גלגולים, תוך שאני משחררת מעמקי נשמתי צרחת בעתה שאורכה כאורך הגלות. התהפכתי והתגלגלתי, התגלגלתי והתהפכתי עד שלבסוף, הוטחתי על מרצפות הכניסה לבניין בכאב איום ונוראי, כזה שמעולם לא הכרתי.

בהמשך למכנסי הספורט הקצרים שלי נגלתה אליי ירכי הימנית שהשתפשפה בחוזקה בקיר הפנימי עת שנפלתי. עטורת שריטות ארוכות ועמוקות, כואבות ומדממות הייתה היא, מראשיתה ועד לכף רגלי הקטנה, אבל כשהבטתי באמתי השמאלית שכאבה מאד, נחרדתי לגלות שבשרה היה חשוף וחור גדול ומדמם מאד נפער בה, וממנו בקעה החוצה עצם שבורה.

המומה ונסמכת על הקיר המחוספס הלבן, התחלתי נאנקת מכאבים ובוכה בכי תמרורים. אמא! זעקתי, אמא! אבל אמי, כמו אבי, יצאה מוקדם אל עבודתה ולא הייתה שם כדי לשעות לבכיי. קול פצעיי הדהד בחדר המדרגות החשוך, ואיש לא חש לעזרתי.

דקות ארוכות עוד המשכתי להיות בהלם ולהישען כך על הקיר, ישובה על אריחי הרצפה הקרים, מוכתמת בפצעיי ומתבוססת בשלולית דמיי, שנמרחה יותר ויותר בכל עת שהזזתי את רגליי. תוך שאני מביטה לסירוגין, פעם מלמטה כלפי מעלה, על הילקוט שלי שנותר תלוי על מעקה הברזל, ופעם נוספת מלמעלה כלפי מטה, על זרועי השמאלית המרוסקת, ים של דמעות זלג מעיניי התכולות והרטיב את חולצת בית הספר שלי. כל גופי רעד לנוכח המכות החזקות שחטפתי, וראשי היה סחרחר עליי עד כדי בחילה קשה ורצון עז להקיא.

לפתע נפתחה אחת הדלתות בקומה הראשונה. קול פריקת מנעוליה הגיע עד לאוזניי והשהה את בכיי. דקה קלה עוד המשכתי להקשיב לשקט שבא לאחר מכן, אך כלום לא קרה, עד אשר מבעד לסורגי מעקה הברזל הבחנתי בזוג רגליים דקות מהלכות ואחריהן עקבו בזריזות נאמנה ארבע רגליים קטנות ושחורות.

רגליה הדקות של אוֹלָה הגיעו ובאו עד למדרגה הראשונה, ושם נעצרו, מולי. לידן נעמד גם בובי הקטנטן, ותיכף שזיהה אותי, החל מכשכש בזנבו. היא התכופפה לכיווני, הביטה בי ממושכות ולא אמרה מילה. עמדה שם, הביטה והביטה, ואפילו ממרחק 15 המדרגות שהפרידו בינינו, הצלחתי להבחין בעיניה הגדולות, שהיו באותה העת מרצדות לכל עבר מאחורי משקפי הראייה שלה.

על מה חשבה בעת שהביטה בי ושתקה, לא ידעתי. אולי ניסתה לזכור מי אני? אולי זכרה מי אני, אך לא זכרה את שמי? אולי זכרה אותי, אך זכרה גם את מה שעוללתי לה? אולי לא הבינה מה קרה לי? כחיה פצועה המלקקת את פצעיה, ריחמתי על עצמי. בקושי ובמאמץ רב ניתקתי את מגע גבי עם הקיר הקר והתיישבתי על אחוריי החבולים. הבטתי באמתי השמאלית, הרמתי מבט שבור אליה ובכוחות דלים גמגמתי בלחש לכיוונה: נ-נ- נפלתי, ש-ש- שברתי את היד, ת- תעזרי לי, אוֹ-אוֹ-אוֹ- אוֹלָה.

זמן מה היא עוד המשיכה לעמוד שם, על המדרגה הראשונה מלמעלה והביטה בי, ובובי לידה, שמח לדמותי. הדממה הכבדה פילחה את עלטת חדר המדרגות. היא שתקה וגם אני שתקתי. אני הבטתי בה וגם היא הביטה בי. ובתוך כל המבוכה הזאת, היא זקפה את קומתה בתנועת גוף אצילה, מתחה את צווארה הארוך כברבור שמייבש את נוצותיו העדינות לאחר הגשם לאורה של שמש, שלחה יד אסרטיבית אל מוט משקפי הראייה שלה, הידקה שתי אצבעות על המוט, הסירה את המשקפיים מעל חוטמה ואמרה: לא קוראים אני אוֹלָה. לא שם שלי.

הקשבתי למילים הקצובות שבקעו מפיה, מילים שהיכו בי כהכות גלי הים את עצמם אל המזח, ופתאום, נפל דבר. לא רק שהסתכלתי עליה, אלא גם ראיתי אותה. היא חדלה להיות שקופה ונגלתה לעיניי מחדש כאישה שיש לה שם. ואין זה משנה איך וכמה הצקתי לה, באותו רגע הבנתי שלאישה הזו, שעשיתי הכל כדי למרר את החיים, יש זהות. היא מישהי, בדיוק כמוני.

החלה יורדת היא במדרגות. בזו אחר זו, בריתמוס קבוע ובתנועות מתונות, כיוונה כפות רגליה על האבנים הבהירות וסימנה את נתיבן אליי. קול צעידתם של חיילי צבא הישועה בסוליות כפכפי הגומי השחורים שלה. הגיעה ובאה עד אלי, כופפה את גווה, רכנה לעברי והושיטה לי יד לעזרה. משלא הצלחתי להרים לכיוונה את זרועותיי הדואבות, כרכה היא את זרועותיה סביב מתניי והרימה אותי מן הרצפה. בתנועות בטוחות החליקה את כף ידה לאורך גבי, כדי לעודד אותי בלי מילים להתייצב על שתי רגליי הקטנות. משהצלחתי להתיישר ולעמוד עמידה איתנה, לקחה והובילה אותי אל ספסל העץ הכחול שבכניסה לבניין. הושיבה אותי עליו, תוך שהיא טופחת בכפות ידיה הרכות על כתפיי הקטנות. חכי אני, הולכת אותי וחוזרת. אמרה, ונעלמה מעיניי.

כאבי גוף קשים החלו שוב מייסרים אותי, כפרשים כרותי-לב הדוהרים על סוסי הפרא שלהם, שַׁעֲטוּ הם לכל אורכו ורוחבו של גופי הקטן, שבים ומזכירים לי כי גם ייסורי הנפש הם חלק מהחבילה, ותיכף ארגיש אותם, ועוד איך. ואז, מתוך כאב עצום צמח כאב גדול נוסף, והתחלתי מתייסרת על כל הצרות שעוללתי לה ועל כל אותם המעשים שהרוע שלי גדש את סאתם. זיעה כבדה החלה מקררת את מצחי, אבל גופי להט מחום פנימי. כמופע חי שופע מראות ופירוטכניקה החלו הבזקים הזויים לעלות לנגד עיניי בזה אחר זה. מה לא ראיתי שם? את הנעצים שפיזרתי מול דלתה, את הכתובות והציורים בפחם שקשקשתי על הקיר, את הכדורסל הכתום שניפץ את הזגוגית שלה, את החול מלא החפניים שסתם לה את תיבת הדואר, את חומת הבלוקים הגבוהה שערמתי בסמוך לכניסה לביתה... עד אשר חשיכה מוחלטת נפלה על עפעפיי. כשהתעוררתי ממנה, מצאתי עצמי בבית-החולים.

על הכתלים הלבנים היו תלויות תמונות ענק, שמתוכן הביטו אליי דמויות כאלה ואחרות: תינוק בן יומו עטוף מכף רגל ועד ראש בחיתול לבן מעורסל בזרועות אמו האוהבת, שני ילדים צועדים לצד עצים גבוהי-צמרת שיופיים רב, ארנב צחור ולידו מונח גזר וחבורה רצינית וגדולה של עובדי בית-החולים אוחזים בידיהם מדליות וגביע זהב.

בתוך ענן גדול של ריח כלור שהכה את נחיריי והזכיר לי את בית הוריי בימי חמישי בערב, קמו וישבו מבקרים אחדים שבאו לסעוד את יקיריהם ועל פניהם ארשת דאגה, אולי גם צער. בין המיטות הרבות ריחפו ושטו במיומנות גדולה בגלימות צחורות אחיות טובות לב, ורופאים חמורי סבר מיהרו על רגליהם הקלות לעבר המטופלים השונים. אחד מהם ניגש אליי והתייצב למרגלות מיטת הברזל שעליה הייתי שרועה. ילדה, תִּקַּנּוּ לך את הזרוע שנשברה, אמר בסמכותיות ובקול עבה, תוך שהיטיב את קשר עניבתו הכחולה. הבטתי בידי השמאלית וגיליתי שהייתה נתונה כמעט כולה בגבס- ואם לדייק, מפרק כף היד ועד מעל למרפק. הבטתי ביתר גופי וראיתי שהיה חבוט וחבול, שרוט וחבוש בחלקים רבים. על מעט החלקים שלא היו חבושים בלטו כתמי דם טריים וביניהם חבורות גדולות ממכות יבשות בצבע כחול, שחור וסגול.

הבטתי סביבי וראיתי אותה. את אוֹלָה, עם סודר הצמר השחור ארוך השרוולים, הכיסים הגדולים והכפתורים הלבנים והקטנים, שמתחתיו בצבצה חולצה נוספת מכותנה שחורה. היא ישבה שם בקצה החדר על כיסא גדול וגופה הצנום נבלע בתוכו. לרגע היא נראתה בעיניי כילדה קטנה המחכה לאמה, שתבוא ותיקח אותה משם.

מיד כשהבחינה שאני מסתכלת עליה, קמה מן הכיסא, ניגשה אלי בצעדים קטנים וחרישיים, ותוך שהיא ממחיזה בידיה תנועות של חיוג בטלפון אמרה לי: אני, אמבולנס.

ימים אחדים עוד נשארתי בבית החולים תחת השגחה רפואית קפדנית וטיפול מסור. הוריי הטובים סעדו אותי וחבריי לכיתה מלווים בריקי המחנכת הספיקו לבקר אותי פעמיים. בפעם הראשונה- לא שביקשתי, אבל הם ראו לנכון להביא אתם את שיעורי הבית השבועיים ובפעם השנייה- דבר שציפיתי לו, הם הגישו לי אלבום ציורים ואיחולי החלמה שהכינו לכבודי וכתבו במיוחד עבורי. כשהחלימו המכות היבשות ויבשו השריטות המדממות, שוחררתי לביתי, כשאני עדיין מגובסת, לארבעה חודשים תמימים של הבראה.

מדי בוקר בבוקרו, לפני שיצאו את הבית, נהגו הוריי להדק את שמיכת הפוך הפרחונית סביב גופי, להניח כריך מלחם שחור עם גבינה צהובה וכוס שוקו חם על השולחן בסלון, כי שם ביליתי לבדי את רוב היום. לפני שסגרו אחריהם את הדלת, הזהירוני שלא לפתוח אותה עד אשר יחזרו הביתה מהעבודה. שעות על גבי שעות צפיתי במשדרי טלוויזיה החינוכית, והדמויות הססגוניות שבקעו מהם הפכו להיות החברים החדשים שלי. אישוני הכבאי משכונת חיים לימד אותי שאין עשן בלי אש, רגע עם דודלי סיפרו לי שחשוב להוציא את העיקר מהטפל, דנידינה הראו לי כיצד נכון ללכת בצדי הדרכים, בולבול הקבולבול הדריך אותי איך לחצות בבטחה את הכביש ומהגברות שהגיעו לחנות הירקות והפירות של מיסטר קשטן למדתי כיצד לספור נכון באנגלית מאחת עד עשר. בין תכנית אחת לאחרת, הייתי גם מנמנמת, ואם לא היה מצלצל בבית הטלפון ואמי לא הייתה על הקו כדי לדרוש לשלומי, הייתי יכולה לישון בעונג רב עוד שעות ארוכות.

הסתיו הלך ובמקומו הגיע החורף, שהימם את רחוב גרונר בגשמי הדרו. בוקר קר אחד במיוחד, בשוכבי מכורבלת בסלון מול הטלוויזיה, נשמעה דפיקה חרישית בדלת. בתחילה, לא ייחסתי לה חשיבות גדולה, אבל משנמשכה בעיקשות עוד פעמים ספורות, קמתי מהספה הנוחה וניגשתי אליה. מי שם? שאלתי בסקרנות, תוך שאני עושה אזני כאפרכסת. מלמול מוזר ולא ברור נשמע מעבר לדלת. מי זה? שאלתי שוב בתמיהה גדולה, אבל, שוב עלה מאחוריה גיבוב מילים שלא הצלחתי לקודד. למרות אזהרותיהם החוזרות ונשנות של הוריי, הייתי סקרנית לגלות מי שם מאחורי הדלת מתעקש בכזו נחישות שאפתח אותה. התרתי את בריחי המנעול, סובבתי את המפתח על צירו ופתחתי רק מחצית מהדלת.

היא עמדה שם. אוֹלָה.

לא מיד זיהיתי אותה, שכן, היא לא הייתה לבושה בסודר הצמר השחור וארוך שרוולים, זה עם הכיסים הגדולים והכפתורים הלבנים והקטנים, שמתחתיו תמיד בצבצה חולצה נוספת מכותנה שחורה, אלא על גופה נחה טוניקה נטולת שרוולים וכפתורים, שגווניה הצהובים לא רק האירו את פניה, אלא אף שיוו להם מראה רך ונעים, כזה שמעולם לא הכרתי. בידה האחת היא החזיקה את ילקוט בית-הספר השחור שלי, ובשנייה, צרור סביונים קטן. אני תיק להביא, אמרה וקולה רעד מעט. פתחתי לרווחה את הדלת וסימנתי לה להיכנס פנימה.

מאותו בוקר החל להירקם בינינו קשר מיוחד במינו. לאחר שביקרה אותי, ביום שלמחרת ביקרתי אף אני אותה. וביום שאחר כך, ובימים שלאחר מכן. אין יום שלא ירדתי אליה לקומה הראשונה ואין יום שלא דפקתי על דלת דירתה וביקשתי להיכנס פנימה, אל היכלה ואל עולמה. המוזר הוא שאם בתחילה חשבתי שאני עושה את זה למענה, כדי לארח לה חברה ולהודות לה על מה שעשתה עבורי, הרי שככל שהימים עברו והזמן נקף התחוור לי שאני עושה את זה גם בשבילי. היה לי נעים להיות בחברתה, ואט אט מצאתי עצמי צמאה יותר ויותר למוצא פיה. מעבר לכך שהיא לימדה אותי לראות, אוֹלָה לימדה אותי להקשיב. את כל מה שסיפרה לי, שמעתי, ולכל מה שאמרה לי האזנתי.

במשך ארבעת חודשי ההחלמה שלי ביקרתי אותה מדי יום ביומו. תיכף כשהייתה פותחת בפניי את דלת ביתה, הייתה לוקחת את כיסא העץ הכבד היחיד שהיה לה, גוררת אותו בשקט מהמרפסת עד לחדר האורחים הריק, מתיישבת עליו בנינוחות, מביטה בי, מסמנת בידה על המחצלת הקטנה שהייתה מונחת על הרצפה ומציעה לי לשבת. מיד כשהייתי מתיישבת, היה גם בובי מתיישב. בתחילה בסמוך אלי, ואחר כך לצידי, כדי לזכות בליטופיי.

חדר האורחים שלה היה ריק וחף מכל ריהוט. גם הכתלים היו שוממים, ולא היו תלויים עליהם תמונות או ציורים. כשדיברה, יכולתי לשמוע את קולה מהדהד בתוך השקט המופתי ששרר בין הקירות. לא הייתה ברשותה טלוויזיה, אבל הטרנזיסטור הקטן, האפור והישן שהיה מונח על הרצפה בפינת חדר האורחים השמיע וניגן כל העת מוסיקה קלאסית. בסמוך לטרנזיסטור הייתה מונחת גם תיבת עץ חומה וגדולה שהריחה כמו משהו ישן נושן, ובתוכה היה פטיפון. לפעמים הייתה פותחת ביראת קודש את התיבה, מרימה את מכסה העץ הכבד שלה, מוחה באגרופה הקמוץ את האבק שנצטבר עליו, מניחה בעדינות יתירה על הפטיפון תקליט ויניל גדול ומשמיעה לי קטעי פסנתר של פיפקוב או סונטה לכינור של ולדיגרוב. מדי פעם הייתה מכבדת אותי במיץ פטל, לפעמים בעוגייה קטנה או סוכריה חמוצה, וגם בפעמים שלא הגישה כיבוד, תמיד לפגישה אתה היה טעם של עוד. רציתי לשמוע ממנה, להכיר אותה, לגעת במילים שלה, להבין את סיפור חייה ולגלות עוד ועוד פרטים על המסע שלה.

הרבה מאד ספגתי ולמדתי ממנה. מהשירים ששרה לי בבולגרית גאה למדתי שזו תמיד הייתה שפת אמה ומולדתה. בשנת 1927 בליל חורף קפוא, ברחוב צדדי וקטן בעיר סופיה, ילדה אותה הוֹרָתָהּ על מצעי מיטתה הצחורים, תוך שהייתה נתונה לחסדי המיילדת ולחסדיו של בורא עולם. בת שלישית למשפחה יהודית אדוקה ואחותן הקטנה של אָלִינָה ו-דוֹנְּקַה, שכבר באותו הליל החליטו פה אחד כי לְיּוֹדמִילָה הוא השם היפה ביותר לקטנה שזה עתה נולדה. בבולגרית, פירוש המילה לְיּוֹדמִילָה, הוא "יְקָרָה". ואיך זה קרה שבמקום לקרוא לה בשמה המקורי לְיּוֹדמִילָה, המצאנו לה את השם אוֹלָה? עד עצם היום הזה אין לי שמץ של מושג.

מהסיפורים שסיפרה לי בעברית מועטה הבנתי שבקיץ 1939, זמן קצר לפני שמלאו לה 12 שנים, ולאחר שהחלו גילויים אנטישמיים לצוץ ולהיראות ברחובות העיר סופיה, הבריחה אותה אמה בדרך לא דרך, תוך שהיא משחדת בכספה את נהגי הכרכרות השונים שנקרו בדרכה, ומפצירה בהם שיסייעו לה להוציא את הילדה אל מחוץ לגבולות בולגריה כדי להגיע לעיר קוואלה שביוון. מקץ ימים ארוכים, מפרכים ומטלטלים הגיעה לבית אמה רחב הידיים בקוואלה ויד ילדתה לְיּוֹדמִילָה לופתת את ידה בחוזקה. אני חוזרת לבולגריה, תשמרי עליה מאמה, אמרה, והלכה. מאז אותו יום לא ראתה הילדה יותר את אמה. גם לא את אביה ואף לא את אָלִינָה ו-דוֹנְּקַה.

בבית סבתה, נוֹנָה סִימוֹנָה, שפניו צפו לחוף הים האגאי, למדה על נפלאות המטבח. מדי בוקר הייתה עומדת שם נוֹנָה חבושת-הסינר ובידיה המיומנות והמקומחות הייתה מכינה לנכדתה סְפֶּנָּקּוֹפִּיטָּה, מאפה עשוי יריעות דקיקות מאד של בצק, מוברשות בחמאה מומסת וביניהן עלי תרד רכים ופיסות גבינה מלוחה. בצהריים, כשהייתה שבה מבית הספר, תבשיל אורז עם מנגולד חמצמץ היה מקדם את פניה השמחות, לעיתים מלווה בדג. היו גם ימים של עלי גפן ממולאים שהייתה נוֹנָה סִימוֹנָה מהדקת במומחיות רבה או תבשיל כבש ריחני עם בצלצלי שאלוט מתקתקים שהתקינה מבעוד מועד וטמנה בבור עמוק בחצר לבישול איטי של יממה.

לא רק את נפלאות המטבח היא הכירה בבית סבתה, כי אם גם את יופיים של החיים. שעות ארוכות הייתה יושבת בעליית הגג וצופה מן החלון הגדול בשקיעתה של השמש האדומה, עד שזו נשקה לגלי הים ונבלעה בתוכם. לפעמים הייתה גוררת כיסא, מטפסת עליו, פותחת את החלון הגדול לרווחה, מתיישבת על הכיסא ומקשיבה לשירת הצרצרים, שואפת מלא ריאותיה את ריחו המלוח של הים הסוער, ומוצאת בו מזור לגעגועיה העזים. קול שירתם הענוגה של הוריה וקול צחוקן המשגע של אָלִינָה ו-דוֹנְּקַה היו עולים אז ומטפסים על סולמות ליבה, מהדהדים באוזניה, עוטפים אותה בגעגועי צער ויגון אבל, גם מכניסים אותה תחת כנפי הנחמה.

ויום אחד הכל נגמר.

בשנת 1941 החלו ימים קשים לפקוד את הקהילה היהודית בקוואלה וסבתה החכמה שכבר אז ראתה את הנולד, יצאה בדרך לא דרך מביתה, שהיה בקצה האחד של העיר וצעדה עם נכדתה במשך שעות ארוכות לעבר ביתה של גברת פָּאפָּאדוֹפּוּלוֹ הנוצרייה האלמנה, שהיה בקצה המרוחק ביותר של העיר, כדי שזו אשר הכירה מלפני לפנים ולה בן יחיד, תאמץ את הילדה, תציל ותחנך אותה כאילו שהייתה בתה.

זמן מה לאחר שראתה את בבואת סבתה הולכת ומתרחקת ממנה, ונותרה להתגורר בביתה הקטן והכפרי של גברת פָּאפָּאדוֹפּוּלוֹ, שעיקר פרנסתה היה ייצור שמן זית, נכבשה יוון ע"י גרמניה הנאצית. לאזרחים הנוצרים בקוואלה הובטח כי לא יאונה כל רע, אך לא כך שפר מזלם של בני הקהילה היהודית, שנוֹנָה סִימוֹנָה נמנתה עליה. אלפים מהם נשלחו לטרבלינקה והומתו.

גברת פָּאפָּאדוֹפּוּלוֹ עבת-הבשר וסמוקת-הלחיים אהבה את אוֹלָה כמו בת ושמרה עליה כמו על בבת עיניה. כשנהגו החיילים הגרמנים לערוך חיפושים בבתים השונים בעיר, ראשית, הייתה טובת-הלב מחביאה את הנערה באחת ממאות חביות העץ הגדולות והריקות שהיו פזורות בחצר הבית, ושימשו אותה לשימור שמן הזית שייצרה. לאחר מכן, הייתה משחדת אותם בחמאה שחבצה במו ידיה ואף מניחה בידיהם בקבוקי שמן זית, לא רק כדי לרכך את קשיות ליבם, אלא בעיקר כדי להסיט את דעתם מן החביות שבחצר.

אמנם, בינם לבין עצמם היו שורדי השואה האחרים בבלוק ילדותי בירושלים מצויים בקשר, אך מדוע לא עמה? על שום שחייה ניצלו בידי נוצרייה, ועל כך שלא נשלחה כמותם, אף לא ליום אחד, למחנה עבודה, ולא קועקע מספר על אמתה השמאלית. סודר הצמר השחור וארוך השרוולים שלבשה תדיר נועד להסתיר מפניהם מדי יום ביומו את בושתה.

מתצלום מרופט ודהוי אחד שהראתה לי גיליתי שמִילטִיאַדֶס, בנה היחיד של גברת פָּאפָּאדוֹפּוּלוֹ היה הנער שאוֹלָה אהבה אהבת נפש ואתו גם כרתה שבועת אמונים. בני אותו גיל היו השניים ולמן הרגע הראשון שעיניו של זה נחו על זו, ועיניה של זו נחו על זה, ידעו שהאהבה שוכנת ביניהם. היא התאהבה בשיעור קומתו והוא נכבש בקסמי תלתליה הבהירים. לאורך כל שנות המלחמה היה יורד למרתף הבית, ושם, במקום החבאה, היה מסתתר אתה מפני רוע עולם.

מפעם לפעם היה מקריא למענה את שירת הומרוס או את כתבי אריסטו. אמנם, תמיד זכרה איך פעם אחת הביא עמו למרתף החשוך טרנזיסטור קטן ואפור שקיבל במתנה ובמשך שעה ארוכה האזינו למוסיקה קלאסית, אבל, את הפעם ההיא שבה הוריד אליה את תיבת העץ החומה והגדולה שהריחה כמו משהו ישן, היא מעולם לא שכחה. להבת נר קטנה האירה באור גדול את פניו וגילתה לה על ההתרגשות הגדולה שאחזה בו עת פרש שמיכה על הרצפה והניח עליה את התיבה היקרה. ביראת קודש הרים את מכסה העץ הכבד שלה, מחה באגרופו הקמוץ את האבק שנצטבר עליו, הניח בעדינות יתירה על הפטיפון שהיה מונח בתוכה תקליט ויניל גדול והשמיע לה קטעי פסנתר של פיפקוב או סונטה לכינור של ולדיגרוב.

שלוש שנים לאחר כניעתה ללא תנאי של גרמניה הנאצית לבעלות הברית, נהרג מִילטִיאַדֶס בתאונת דרכים. בלב שבור, אך אסירת תודה, עלתה אז אוֹלָה בגפה למדינת ישראל עם טרנזיסטור קטן ואפור, ארבעה תקליטי ויניל גדולים ותיבת עץ חומה וגדולה ובתוכה פטיפון, והתגוררה בירושלים עד יום מותה, בגיל 92.

מקץ ארבעה ירחים, בשלהי החורף, חזרתי אל קו הבריאות ואל שגרת הילדות, אבל, שגרת החיים שלי השתנתה. לא רק שנזהרתי על זרועי השמאלית והשתוללתי פחות במשחקים, כי אם גם נזהרתי על לשוני ובעיקר, בעיקר נשמרתי על מעשיי. אוֹלָה לימדה אותי להיות אדם טוב יותר. מאז אותו בוקר נורא שבו התגלגלתי והתהפכתי בחדר המדרגות חלפו שנים רבות. גדלתי ובגרתי, למדתי והחכמתי, סיימתי את חוק לימודיי והתגייסתי לשורות צבא ההגנה לישראל, התאהבתי ונישאתי, ילדתי את ילדיי, בחרתי להתגורר בעיר אחרת וצברתי תארים אוניברסיטאיים, אבל ההישג האמתי שלי היה שהבנתי שלא רק שאין סיפורו של אדם אחד דומה לסיפורו של אדם אחר, כי אם, שלכל אדם יש זכות לספר את הסיפור שלו לאדם אחר.

אני הייתי האדם האחר שאוֹלָה סיפרה לה את סיפורה, ואני נבחרתי להיות השליחה שלה לאנשים אחרים, שלא הכירו אותה אבל ישמעו את סיפורה ובשבחה. מאז אותו יום ארור שבו התגלגלתי והתהפכתי בחדר המדרגות, קיבלתי הארה. הבטחתי לעצמי שאם אי-פעם במהלך חיי שוב אפגוש על אם-הדרך נשמה תועה, לא אתעלם ולא אסתיר ממנה את פניי, כי אם, אעצור לצידה, אשמע אותה וגם אאזין לה, אביט בה וגם אראה אותה, אחבק אותה וגם אשב עמה. למה? אולי, כי היא, בכלל, שלי.