חותם ״ליהועזר בן הושעיהו״ מתקופת בית ראשון נתגלה בירושלים

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

צילום: אליהו ינאי, עיר דוד

חותם עשוי אבן שחורה מתקופת בית ראשון התגלה בחפירות רשות העתיקות ועיר דוד, בסמוך לכותל הדרומי, בגן הארכיאולוגי ע"ש דוידסון. החותם הוא בעל חתך קמור משני צדדיו, עם נקב מפולש לאורכו, כך שניתן היה להשחיל אותו על שרשרת ולתלותו על הצוואר.

במרכז החותם מיוצגת דמות מכונפת ובצידיה שם בכתב העברי הקדום. הדמות מיוצגת בפרופיל ומיוצגת כצועדת לימין. יש לה רעמת תלתלים ארוכים המכסים את העורף, ועל ראשה כובע - או כתר. הדמות מרימה זרוע אחת קדימה, עם כף יד פתוחה, אולי כדי לרמז על חפץ כלשהו שהחזיקה. היא לבושה בכתונת פסים ארוכה ויש לה כנפיים. משני צדיה חקוקה כתובת בכתב עברי קדום החרוטה בכתב ראי - "ליהועזר בן הושעיהו".

הארכיאולוג והאשורולוג ד"ר פיליפ ווקוסבוביץ מרשות העתיקות שחקר את החותם אומר: " זו פעם ראשונה שמוצאים 'ג'יני' מכונף בארכיאולוגיה הארץ-ישראלית והאזורית. דמויות של דֵמונים מכונפים מוכרות באומנות הניאו-אשורית של המאות ה-7-9 לפנה"ס, והם נחשבו למעין שדים מגוננים".

ייתכן שעל החפץ הופיעה תחילה רק דמות הדמון, הוא נתלה כקמיע על צוארו של אדם בשם הושעיהו, אשר היה בעל תפקיד בכיר במנהל של ממלכת יהודה. מתוקף סמכותו ומעמדו, הרשה לעצמו אותו הושעיהו להתהדר בחותם שעליו חרותה דמות מעוררת יראה - כזו המהווה סמל שלטוני. "נראה שהחפץ נעשה בידי בעל מלאכה מקומי - יהודאי, אשר ייצר את הקמיע בהזמנת בעליו. הוא הוכן ברמה אמנותית גבוהה מאוד", אומר ד"ר ווקוסבוביץ. סביר שהחותם שימש את בעליו כקמיע, ולחתימת מסמכים ותעודות.

ההשערה היא, כי עם מותו של הושעיהו, ירש בנו – יהועזר, את החותם, והוסיף לו את שמו ואת שם אביו משני צידי הדמון. אולי כדי לנכס לעצמו באופן ישיר את הסגולות הטובות שהקמע אוצר בתוכו כפריט מאגי.

השם יהועזר הוא שם תאופורי המורכב משם ההוויה ״יהו״ ואחריו הפועל ״עזר״. השם עם הרכיב התאופורי המקוצר ״יו״ מוכר מהמקרא - ״יועזר״. ״וְאֵלֶּה הַבָּאִים אֶל-דָּוִיד לְצִיקְלַג עוֹד עָצוּר מִפְּנֵי שָׁאוּל בֶּן-קִישׁ וְהֵמָּה בַּגִּבּוֹרִים עֹזְרֵי הַמִּלְחָמָה... אֶלְקָנָה וְיִשִּׁיָּהוּ וַעֲזַרְאֵל וְיוֹעֶזֶר וְיָשָׁבְעָם הַקָּרְחִים״ (דה״א יב 7-1). ״קורח״ הוא שם נפוץ באדום, בשבט לוי וביהודה. האנשים ברשימה מאופיינים כשרים או ראשים.

״עזריה(ו)״ הוא אותו שם בהיפוך סדר הרכיבים, קודם הפועל ואחריו שם ההוויה. בספר ירמיה (מתאים לתקופה של החותם) מצוי שם מקביל לשם שנתגלה בחותם: ״ליהועזר בן הושעיהו״:

וַיֹּאמֶר עֲזַרְיָה בֶן-הוֹשַׁעְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וְכָל-הָאֲנָשִׁים הַזֵּדִים אֹמְרִים אֶל-יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר לֹא שְׁלָחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לֵאמֹר לֹא-תָבֹאוּ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם (יר׳ מג 2):

לפי פרופ' רוני רייך מאוניברסיטת חיפה, השותף למחקר, "השוואת צורת האותיות והכתב לאלה של חותמות ובולות עבריות אחרות מירושלים מראה שבניגוד לחריתה המוקפדת של הדמון, חקיקת השמות על החותם נעשתה בצורה מרושלת: לא מן הנמנע שיהועזר עצמו, היה זה שחקק את השמות על החפץ."

"זוהי עדות נוספת ליכולות הקריאה והכתיבה הקיימות בתקופה זו", אומר ד"ר יובל ברוך, מנהל החפירה וסמנכ"ל ארכיאולוגיה ברשות העתיקות. "בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב, נראה שהאוריינות בתקופה זו לא היתה נחלתה של האליטה בלבד. אנשים ידעו קרוא וכתוב – לפחות ברמה הבסיסית, לטובת סחר. אנחנו מכירים טביעות חותם רבות כתובות, בכתב עברי קדום, מרחבי עיר דוד וממלכת יהודה".

על תפוצת כתיבה, קריאה וידיעת ספר בישראל של תקופת המקרא, ראו מאמר הביקורת של משה גרסיאל על ספרו של אהרן דמסקי, ידיעת ספר בישראל בעת העתיקה, מוסד ביאליק, ספריית האנציקלופדיה המקראית, ירושלים תשע"ב.

"דמות אדם בעל כנפיים בסגנון ניאו-אשורי מובהק, היא ייחודית ונדירה מאוד באופנות הגילוף (גליפטיקה) של שלהי תקופת בית ראשון. השפעתה של האימפריה האשורית, שכבשה את האזור כולו, ניכרת כאן בבירור", מוסיף ד"ר ברוך.

"יהודה בכלל, וירושלים בפרט באותה התקופה, היתה נתונה להגמוניה של האימפריה האשורית והושפעה ממנה - דבר שבא לידי ביטוי גם בהיבטים תרבותיים ואומנותיים. העובדה כי בעל החותם בחר בדמון כחותמו, עשויה להעיד כי הוא חש חלק מהמרחב – ממש בדומה לאנשים כיום בישראל, הרואים עצמם חלק מהתרבות המערבית. בתוך כך, אותו יהועזר החזיק גם בזהות מקומית, ולכן שמו נכתב בכתב עברי, והשם שלו הוא שם עברי, ששייך ליהודה. בשנים האחרונות מתרבות העדויות הארכיאולוגיות - בעיקר בחפירות עיר דוד ולמרגלות הר הבית, המלמדות על מידת ההשפעה של התרבות האשורית באזורנו, ובירושלים במיוחד".