מנס ציונה ועד צרעה ואשתאול: על שמות מקומות על מפת הארץ שנשאבו מן המקרא

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

 מנס ציונה ועד צרעה ואשתאול: על שמות מקומות על מפת הארץ שנשאבו מן המקרא 

פתיח

למקרא שם המאמר צצים מיד במוחנו שמות מקומות מקראיים על מפת מדינת ישראל. אשקלון למשל, ראש פינה למשל. ועם השמות צצות השאלות: מהו בכלל שם מקראי? האם הוא החייאה של שם מקום מתקופת המקרא, כמו אשקלון, או שם פיוטי שרק שאב את השראתו מהמקרא, כמו ראש פינה (תהלים קיח 22) ולא היה קודם לכן שם מקום. האם השמות המקראיים ניתנו רק ליישובים או גם לחבלי ארץ ולעצמים גאוגרפיים? האם השמות המקראיים ניתנו באופן ספונטני או היו חלק ממדיניות מכוונת? אם כן, מתי וכיצד היא תוכננה ובוצעה. והעיקר, מהן המשמעויות התרבותיות, הלאומיות וההסטוריות של השמות המקראיים על מפת הארץ. חיבור זה מוקדש לשאלות אלה.

משמעות שמות המקומות במחשבת המקרא

העקרונות שהנחו את מעניקי שמות המקומות בישראל החדשה הם גלגול מודרני של העקרונות שהנחו את מעניקי שמות המקומות בתקופת המקרא, ועל כן אתחיל במשמעות שמות המקומות במקרא.

במחשבת המקרא השֵם איננו תווית סימון טכנית, האדישה למאפייניו של נושא השם אלא ממד המבטא את זהותו, את מעמדו בעולם ואפילו את עצם קיומו. ’שם‘ מקביל ל‘זכר‘ (שמות ג 15; משלי י 7) והזכרון גואל את העבר מן הנשיה ומעניק לו ממשות בהווה. בריאת העולם היתה מלווה במתן שמות למרחבים הבסיסיים של היקום כדי לקבע את קיומם. אלהים קרא לרקיע שמים, ליבשה - ארץ, ולמקוה המים קרא ימים (בראשית א 8, 10). השמות יצרו סדר במרחב האמורפי והצילו אותו מן הכאוס. גם בריאת הכוכבים היתה מלווה במתן שמות: 'מונה מספר לכוכבים, לכלם שמות יקרא' (תהלים קמז 4). הצגת אלהים כנותן השמות לחלקי היקום כמוה כהכרזה על מעמדו כריבונו של עולם. כי מתן שם הוא גילוי של בעלות על מקבל השם.

מתן שם הוא הענקת ממשות וזהות, ומחייתו היא ביטול מהותו וקיומו של נושא השם. בהתאם לכך כינוי מקומות בשם מעניק להם קיום והאבדת שמם מכחידה אותם. במסורת המקראית על אבות העולם מופיעה הידיעה על בניין העיר הראשונה עם ציון מתן שמה, כשני הבטים של אותו שלם: 'ויהי בֹנה עיר, ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך' (בראשית ד 17). בגלל חשיבות השמות נערך המאבק באלילות גם בזירת שמות המקומות. בני ישראל הצטוו לאבד את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלוהיהם, להרוס אותם ולמחות את שמם כשלב הסופי של מחיית קיומם: 'ואבדתם את שמם מן המקום ההוא' (דברים יב 3-2).

במסורות על אבות האומה משובצים סיפורים לרוב אודות מתן שמות למקומות (באר שבע בית אל ועוד) במטרה ללמד על זכותו של עם ישראל על ארצו. לסופרים המקראיים היה חשוב להראות שלישראל יש שורשים בארץ, ושעומקם מגיע לעידן שבו העם היה עדיין בחזקת הבטחה שטרם מומשה. כל אחד משמות המקומות הללו הוא מעין שם קוד לסיפור או לאלומת סיפורים הקושרים את המקום לתולדות האבות: באר לחי ראי, באר שבע, עֵשֶׂק, שטנה, רחובות, בית אל (בראשית טז 14-13; כא 31-27; כו 20, 22, 33; כח 19-16; לה 7) ועוד.

טענת זכות נשמעת גם מסיפור על שינוי שמו של מקום. השינוי עשוי להתבטא במתן שם חדש, כמו החלפת השם לוז לבית אל (כח 19), או בחידוש שם ישן כמו שמות הבארות שחפר יצחק. 'וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם. ויקרא להן שמות כשמֹת אשר קרא להן אביו' (כו 81). חידוש השמות הישנים אחרי הפסקה ברצף ההימצאות בשטח היא תביעת בעלות על המקום מתוקף זכות אבות.

אחת הסיבות השכיחות להחלפת שמו של מקום היא שינוי הריבונות בשטח אחרי מלחמה. יהודה ושמעון היכו את 'הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה. ויקרא את שם העיר חרמה' (שפטים א 71). יש והכובש קורא את המקום הכבוש על שמו. ’ויאיר בן מנשה הלך וילכד את חותיהם ויקרא אתהן חות יאיר' (במדבר לב 14 וראו גם דברים ג 41); נובח כבש 'את קנת ואת בנתיה ויקרא לה נבח בשמו' (במדבר לב 24); דוד קרא למצודה שלכד 'עיר דוד' (שמואל ב ה 9; דברי הימים א יא 7); ובני שבט דן החליפו את שם העיר שכבשו, לשם/ליש, לשם 'דן' על שם דן אביהם, הוא האפונים של השבט (יהושע יט 74; שפטים יח 92).

בישראל החדשה חל תהליך דומה. שינוי הריבונות בשטח בעקבות מלחמת השחרור לווה בתהליך נמרץ של מחיית השמות הערביים של המקומות והמרתם בשמות עבריים. בקרב השמות החדשים בלט חלקם של השמות המקראיים, ותפקידם היה להצביע על עומק שורשיו של עם ישראל במרחב.

העשור הראשון כעידן עברות המרחב והדגשת זיקתו למקרא

המציאות היא דינמית, וכפי שאמר הרקלטוס, Πάντα ῥεῖ (הכל זורם). חרף זאת נהוג בחקירה ההיסטורית לחלק את הזמן לתקופות, דהיינו, לפרקי זמן שבהם ניכר רצף של ארועים מעצבים התקף לאורך זמן. העשור הראשון היה העידן המעצב של המדינה בכל התחומים, וצירוף של כמה הבטים מראה שגם היה לו צביון מיוחד מבחינת שיום הארץ.

עד שנות השלושים של המאה העשרים הוקמו לא יותר משבעה ישובים בשנה. לקראת קום המדינה גבר במקצת הקצב, אבל השיא היה בעשור הראשון של המדינה שבו הוקמו מאות ישובים חדשים. בתום העשור הראשון חלה ירידה תלולה במספר הישובים החדשים. לקצב הקמת הישובים בעשור הראשון אין אח ורע בתולדות היישוב בארץ ישראל, בתולדות עם ישראל, ובתולדות העולם כולו. למאות השמות שניתנו בעשור הראשון לישובים החדשים נוספו עוד אלפי שמות שניתנו לחבלי ארץ, להרים, לגבעות, לעמקים, לנחלים, למעיינות, לתילים, למערות ולדרכים, מה שעשה את העשור הראשון לעידן מובהק של שמות.

השפה בכלל, ושמות המקומות בפרט, הם מסמלי הריבונות של מדינה כמו ההמנון או הדגל. לפני קום המדינה הופקדה על מתן השמות 'ועדת שמות היישובים על-יד הקרן הקיימת לישראל' (נוסדה ב-1922). בשנת 1949 הקים דוד בן גוריון את ‘ועדת השמות לנגב’ שתפקידה היה לקבוע שמות עבריים לכל המקומות באזור הנגב: הרים, עמקים, מעיינות, דרכים וכדומה, כי בן גוריון ראה בשינוי השמות מהלך שנועד להשלים את הכיבוש הצבאי של הנגב. הוועדה פעלה במשך שנה והכינה מפה עברית של הנגב שבה 560 שמות עבריים לעצמים גיאוגרפיים וטופוגרפיים. בשנת 1950 קמה ’ועדת השמות הממשלתית’ שהמשיכה את המפעל הזה והרחיבה אותו על כל הארץ. התהליך המהפכני של עברות המפה הושלם תוך כעשר שנים, והמרחב כוסה באלפי שמות עבריים. נקבע ש’ועדת השמות הממשלתית‘ תהיה מסונפת למשרד ראש הממשלה, תפעל מטעמו והחלטותיה תחייבנה את כל מוסדות המדינה.

עד כמה שאולי זה מפתיע, המקרא לא היה מקור השראה מרכזי לשמות ישובים בתקופה שקדמה לקום המדינה. אמנם ניתנו אז שמות מקראיים כמו: ראשון לציון (ישעיה מא 72) או נס ציונה (ירמיה ד 6), אך הם לא היו הרוב. השמות הדומיננטיים באותם ימים היו שמות זכרון שנועדו להנציח אישים, אגודות ומפעלים הקשורים לתולדות הציונות ולבניין הארץ. כדי שהנצחת אישיות תהיה ברורה וחד-משמעית נכלל לא פעם שם המשפחה שלה בשם הישוב, גם אם הוא היה שם לועזי. כך למשל בשמות, הרצליה, קרית ביאליק, כפר ביאליק, כפר הס, כפר ויתקין, כפר יעבץ, כפר ורבורג, שדה ורבורג, כפר סירקין, כפר סאלד, כפר מונש, כפר נטר, כפר פינס, כפר רופין ועוד. מעניקי השמות לא נרתעו גם מכינוי ישובים על שם אישים מאומות העולם, וכך נוצרו השמות בלפוריה (על שם הלורד ארתור ג‘יימס בלפור), כפר מסריק (על שם הנשיא הראשון של צ‘כוסלובקיה, תומאס מסריק), וכפר בלום (על שם לאון בלום ראש ממשלת צרפת). העשור הראשון היה שונה לחלוטין. ועדת השמות הממשלתית נמנעה ככל שרק יכלה ממתן שמות לועזיים, והשמות הדומיננטיים, אם כי לא היחידים כמובן, היו השמות המקראיים.

הקמת המדינה, יסוד המנגנון הממשלתי למתן שמות המקומות, אלפי השמות החדשים שנוצרו והעברות המקיף של המרחב הקנו לעשור הראשון את האופי של ’עידן השמות‘. יחד עם זאת, תיקוף זה, כדרך כל תיקוף, לוקה בהכרח במידה מסויימת של סכמטיות. המציאות ההסטורית מתאפיינת בתהליכים דינמיים וקשה, ולרוב גם אי אפשר, לגדור אותם בתוך סד של ציונים כרונולוגיים מדוייקים. מיקוד הדיון על הנכחת המקרא על מפת הארץ בעשור הראשון יהיה לפיכך יעיל רק אם יוכר שבנוסף לייחודו של העשור הראשון, הגיעו בו להבשלה תהליכים שהתחילו קודם לכן, ושהוא התניע תהליכים שהמשיכו במידה זו או אחרת גם אחריו.

שמות מקראיים לסוגיהם

בראש סולם העדיפויות של ועדת השמות הממשלתית עמדה השאיפה להחיות את השמות המקראיים ההסטוריים. דהיינו, הרצון להעניק שמות מקראיים לישובים חדשים שקמו במקומם המשוער של הישובים המקראיים הקדומים. כאלה היו שמות כמו עין גדי, מגידו, עדולם, זנוח, אשדוד, אשקלון, בית שמש, עקרון, כסלון, צרעה ואשתאול, שכולם מהעשור הראשון למדינה. מתן השמות ההיסטוריים היה משימה לא פשוטה. הרי יש קושי בזיהוי המקומות המקראיים מבחינה ארכאולוגית וגם גודלו של מאגר השמות הזה הוא מצומצם. המקרא מספק פחות ממאתיים שמות מקומות, וחלק מהמאגר הזה כבר נוצל לפני קום המדינה. ועדת השמות הממשלתית המשיכה על כן את הנוהג של קודמתה, להעניק לישובים גם שמות סמליים-פיוטיים, שהם שמות שמעולם קודם לכן לא שימשו כשמות ישובים. וכך היא נתנה שמות כמו, ’זרועה‘, שם שנגזר מהפסוק ’לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה‘ (ירמיה ב 2) או ’רויה‘, שם שנגזר מהפסוק ’דשנת בשמן ראשי כוסי רויה‘ (תהלים כג 5).

והיו גם שמות זכרון, שהם שמות שניתנו למקומות (יישובים, מרחבים ועצמים גאוגרפיים) על שם אישים מקראיים: כתף אברהם, עין דוד, הר שלמה, נחל שלמה, הר יהושפט, נחל אמציהו, הר עוזיה, שדה עוזיה, בית עזרא, בית נחמיה ועוד. לא רק אישים בולטים כמו האבות, מלכים ומנהיגי שיבת ציון נבחרו לככב בשמות הזכרון. גם אישים שלא ידוע עליהם הרבה מעבר לשמם נבחרו לכך ובלבד שניתן יהיה לתלות בשמם ערכים שחברי ועדת השמות חפצו ביקרם. השמות הללו היו שמות זכרון רב-רובדיים בהבדל משמות הזכרון החד-רובדיים שצויינו קודם לכן. שמות הזכרון הרב-רובדיים הם שמות זכרון שאפשר לקפל לתוכם כמה משמעויות: מקראיות ואקטואליות כאחד. למשל, השמות הודִיָּּה, אֲחֻזָּם, נַחַם, יוֹשִבְיָה וזֵיתָן נשאבו מרשימות היחס של ספר דברי הימים (דברי הימים א ד 6, 19, 35; ז 10). מושב הודִיָּּה נקרא כך גם משום שמיסדיו היו יוצאי הודו; השמות, נַחַם, יוֹשִבְיָה ואֲחֻזָּם נבחרו כדי לבטא את הנחמה שבשיבה אל הארץ ובהאחזות בה; והשם זיתן רומז למטעי הזיתים באיזור והוא אף קרוב בצלילו לשם העיירה זליתן בצפון אפריקה שממנה באו מייסדיו.

והיו גם שמות הזכרון הפסאודו-מקראיים. הכוונה לשמות זכרון לאישים מהעת החדשה שמצלצלים כמו שמות זכרון לאישים מקראיים. שמות הזכרון הללו אינם נוקבים בשמות המשפחה הלועזיים של האישים אלא בשמם הפרטי בלבד, שהוא שם עברי-מקראי, כך שנמען לא-מומחה עשוי לחשוב שלפניו שם זכרון לדמות מקראית. הרי מי שאינו מעורב בדבר אינו יכול לדעת שהשם ’שדות מיכה‘ הוא לזכר הסופר מיכה יוסף ברדיצ‘בסקי ולא לזכר הנביא מיכה שניבא ’ציון שדה תחרש‘ (ירמיה כו 18; מיכה ג 12), תוך היפוך המשמעות מפורענות לישועה. רק בעל ידע מוקדם יכול לדעת ש’בארות יצחק‘ הוא שם שנועד להנציח את זכרו של הרב יצחק ניסנבוים שנספה בשואה ולא את השני לאבות האומה. הרי מילת ’בארות‘ שולח לכתוב על יצחק שחפר בארות וקרא להן שמות ’כשמֹת אשר קרא להן אביו' (בראשית כו 81). ועוד דוגמא, כדי להנציח את זכרה של חנה סנש העניקה הוועדה לקיבוץ (היום הוא כפר שיתופי) את השם ’יד חנה‘. מי שאינו בקיא בנסיבות מתן השם עשוי לסבור לתומו שהישוב נתכנה על שם חנה אם שמואל. הוועדה אפילו כיוונה אותו לכך באמצעות השימוש בתבנית ’יד + שם פרטי‘ השאולה מהתבנית ’יד אבשלום‘. אבשלום הקים לו את המצבת ’כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי‘ (שמואל ב יח 18) וגם לחנה סנש לא היה בן.

השמטת שם המשפחה הלועזי של האישים מהעת החדשה הפכה את שמות המקומות שנתכנו על שמם למעין מדרשים ציוניים המזהים את מגשימי החזון הציוני עם אישי המקרא. היא גם היתה אמצעי להעלמת העבר הגלותי של העברי הישן ולחיזוק דמותו של העברי החדש. העברי החדש נועד להתחבר ישירות לעבר המקראי תוך דילוג על אלפיים שנות היסטוריה יהודית.

האידאולוגיה הזאת הזינה את הוויכוח הגדול שהתלהט בציבור סביב השם ’נצר סֶרני‘. הקיבוץ, שנוסד ב-1948, נקרא מלכתחילה ’קיבוץ בוכנוולד‘. בשנת 1950 הוסב שמו ’לנצר‘ בהשראת הנבואה ’ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" (ישעיה יא 1), וב-1952 רצו להרחיב את שמו ל‘נצר סרני‘ כדי להנציח את זכרו של הצנחן חיים אנצ‘ו סרני, שנפל באירופה בעת מלחמת העולם השניה (1944). ועדת השמות הסכימה להוספת הרכיב ’חיים‘ לשם המקום (לפי השם הפרטי העברי) ולשנותו ל‘נצר חיים‘, ובשום פנים ואופן לא ל‘נצר סרני‘ (לפי שם המשפחה הלועזי). על כך הגיב נתן אלתרמן בטורו שבעתון דבר, הטור השביעי:

מה נאמר למול פסק ועדת השמות? / אמנם: ‘נצר חיים‘ שם נאה וטבעי הוא. / [...] שם נאה הוא וגם נמוקיו בצדו. / סמליות וממש בו חברו. יחד באו. / ... אבל רק סימני זהותו, / נעלמו מתוכו. נחבאו. / ממפת ישראל הוא יצפה כמחריש / ולאלפי עוברי ארח יזכיר הוא בפֹעל / כל דבר הדרוש, חוץ מזכר האיש / שאת שמו הוא נועד לשנן ולקבֹּע. / אין ספק: עבריות המפה הרשומה / ושמירת צביונה היא חובה מֻסכמת./ אבל איך לשנות את קורות האֻמה / בגשתן למפה בה לטבֹּע חותמת?‘

(נ‘ אלתרמן, ’השם וצלילו‘, בתוך: הטור השביעי, ב, תל אביב תשל“ה, עמוד 150).

אלתרמן הצביע כאן על הפן האפל של עברות המפה - שינוי קורות האומה. העברי החדש בא למחוק את זכרו של היהודי הישן. שהרי השם הוא הזכר. במקרה מסוים זה ועדת השמות נכנעה לבסוף לדרישה הציבורית לקבע את השם נצר סרני, אבל לא בלי שתכתוב בפרוקטוקול הישיבה המכרעת, שהיא תמשיך לשמור מכל משמר על בלעדיות הלשון העברית על המפה.

כדי לחזק את נוכחות המקרא על מפת הארץ נקטה ועדת השמות באמצעי נוסף - יצירת הקשר מקראי משותף לשמות שניתנו לישובים שהוקמו בקרבת מקום זה לזה. הישובים מעונה ובית יעקב, הסמוכים זה לזה, קיבלו את שמותיהם מברכת משה: 'מעֹנה אלֹהי קדם ומתחת זרֹעֹת עולם. ויגרש מפניך אויב, ויאמר: הַשׁמֵד. וישכֹן ישראל בטח, בדד עין יעקב' (דברים לג 28-27), והנוסע מצומת נחשון לכיוון בית שמש יראה משמאלו את תעוז ומימינו את תרום, ששמותיהם נשאבו מהכתוב ’תעֹז ידך תרום ימינך' (תהלים פט 41).

מלחמת דבורה וברק הטביעה את רישומה על שמות ישובים בחבל תענך. הישובים דבורה וברק נושאים את שמות המנהיגים הנזכרים בשפטים ד-ה, והישובים פְּרָזוֹן, אדירים ומִדרַך עֹז קיבלו את שמותיהם משירת דבורה, כנאמר: 'חדלו פרזון בישראל חדלו... אז ירד שריד לאדירים עם... תדרכי נפשי עז...' '(שופטים ה 7, 31, 12). השירה גם אומרת 'קום ברק ושבה שביך בן אבינועם... תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני, מנשים באהל תברך. מים שאל חלב נתנה בספל אדירים הקריבה חמאה' (פס‘ 21, 42-52). גם מכאן נגזרו שמות ישובים. המרכז הכפרי המשרת את הישובים אדירים, ברק ודבורה כונה חֶבֶר על שם חבר הקיני בעלה של יעל. לפי הסיפור הפרוזאי, בני ישראל משכו את סיסרא וצבאו אל נחל קישון (ד 7, 13) ובשירה נאמר ’נחל קישון גרפם, נחל קדומים נחל קישון‘ (פס‘ 21). מכאן השם שניתן בעשור הראשון למועצה האזורית בנפת יזרעאל - מועצה אזורית קישון. הזיהוי המובהק של האזור עם מלחמת דבורה וברק בכנענים השפיע על השמות שניתנו בו לישובים גם אחרי העשור הראשון: יעל, אבינועם ואחוזת ברק.

אזור הגלבוע התקשר לשאול וביתו. פסגות בגלבוע נתכנו: הר שאול, גבעת יהונתן, הר אבינדב, הר מלכישוע, הר אבנר (שר צבאו של שאול) והר גיבורים. קינת דוד על שאול ויהונתן בנו היתה מקור השראה לשמות אֲביטַל ושְׂדֵי-תרוּמוֹת. הם נועדו לבטא את הרעיון שעם ההתיישבות הציונית בארץ התבטלה הקללה ‘הרי בגלבע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומֹת’ (שמואל ב א, 21) והיא נהפכה לברכה: הרי הגלבוע יהיו ל’אביטל’ ויהיו בהם שדי תרומות, שדות גבוהים (השוו ’מרומי שדה‘ בשפטים ה 18).

לא רחוק משום נמצא אזור גדעון. בספר שפטים כתוב: 'וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדו ויעברו ויחנו בעמק יזרעאל' (ו 33). גדעון יצא לקראתם עם כל 'העם אשר אִתוֹ, ויַחֲנוּ על עֵין חֲרֹד' (ז 1). גדעון קרא באזני העם: 'מי ירא וחרד ישוב ויצפֹר מהר הגלעד' (פס‘ 3). הלוחמים האמיצים שנשארו אתו השתמשו בתכסיס הלפידים בתוך הכדים (פס‘ 61, 02). גדעון וצבאו ניצחו, ומחנה מדין נס 'עד בית השִטה' (פס‘ 22). לזכר ארועים אלה נתכנו שנים מהרי הגלבוע: הר לפידים והר יצפור. בשנת 1948 הוקם הישוב יזרעאל ליד עין חרוד (שנוסד שנים רבות קודם לכן), ושנה אחר כך נוסד בסמוך לו גדעונה. ’גדעונה‘ ולא ’גדעון‘ כי הרכיב ’גדעון‘ כבר היה ’תפוס‘ (בסמוך שכן ’כפר גדעון‘).

השמות שניתנו למקומות בעמק איילון נועדו להנציח את נצחונו הגדול של יהושע על הכנענים (יהושע י). שמו המקראי של העמק מופיע כרכיב בַּשם משמר אילון, ובסמוך לו נוסד כפר בן נון.

השמות צרעה ואשתאול, שניתנו בעשור הראשון, קשורים במובהק למסורות על שבט דן ועל שמשון. תחילתו וסופו של שמשון היו בין צרעה לאשתאול: שם התחילה רוח ה' לפעמו (שפטים יג 52) ושם הוא נקבר (טז 13).

צפון הנגב הוא אזור שחון, אך ועדת השמות איפיינה אותו באמצעות שמות המביעים שפע מים וצמחיה, כדי להציגו כארץ התגשמות חזון הנביאים על נס הפרחת השממה. השמות שניתנו לחמשת הישובים הסמוכים זה לזה: תפרח, גילת, רנן, מסלול ופדויים, נשאבו מהנבואה: ‘יששום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת. פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן... והיה שם מסלול ודרך... ופדויי ה’ ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם’ (ישעיה לה 2-1, 8, 10). מעט צפונית להם מצויים בקרבת מקום זה לזה הישובים ברוש, תדהר ותאשור, ששמותיהם שאובים מהנבואה ’אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן, אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו‘ (מא 19). שלושת הישובים נבנו בסמוך זה לזה בשנת 1953, והמרכז הכפרי שביניהם כונה 'יחדו'. צפונית מערבית להם מצוי ארז.

אמצעי נוסף להטבעת החותם המקראי על מפת הארץ היה קביעת שמות המועצות האזוריות. בעשור הראשון למדינה התחילו להופיע שמות של שבטים כרכיבים בשמותיהן של מועצות אזוריות: מועצה אזורית זבולון (0591), מועצה אזורית מנשה (0591) ומועצה אזורית בני שמעון (1591). ברוח זו נוסדו מאוחר יותר מועצה אזורית מטה יהודה (4691), מועצה אזורית מטה בנימין (9791) ומועצה אזורית מטה אשר (4891). שמות מהטיפוס הזה ממשיכים את הנוהג המתועד במקרא להשתמש בשמות שבטים לכינוי מסגרות מנהלתיות מחוזיות (מלכים א ד 20-7; דברי-הימים ב יז 19-12).

הרהורים לסיום

העשור הראשון למדינה התאפיין בפעולה נמרצת לשיום הארץ. העקרון המנחה היה עיברות המרחב באמצעות מתן שמות עבריים לישובים, חבלי ארץ ועצמים גאוגרפיים. בין אלפי השמות החדשים בולט מקומם של השמות המקראיים: השמות ההיסטוריים, השמות הפיוטיים-סמליים ושמות הזכרון לסוגיהם: שמות הזכרון החד-רובדיים, שמות הזכרון הרב-רובדיים ושמות הזכרון הפסאודו-מקראיים. קישור בין שמות שניתנו לישובים סמוכים העניק איפיון מקראי למרחבים שלמים. ריבוי השמות המקראיים על מפת הארץ והעצמת רושמם באמצעות הקשרים ביניהם עשתה את מפת הארץ ליותר מקראית ממה שהיתה בתקופת המקרא עצמה.

מפת הארץ השמיעה כלפי עם ועולם, ובקול ברור וצלול, את טענת זכותו של עם ישראל על ארצו, ואת התובנה שמדינת ישראל אינה מדינה חדשה אלא מדינה מחודשת. היא הבליטה את המכנה המשותף של העולים החדשים שהתקבצו ובאו אליה מארבע כנפות תבל - המקרא. החיבור אל השורשים המקראיים בידל את תושבי המדינה הצעירה מן הגלות של ’שם‘ ומן האוכלוסיה הערבית של ’כאן‘. הטקסטים ההסטוריוגרפיים, הנבואיים והמזמוריים, ששימשו מאגר ומקור השראה לשמות המקומות, הטעינו את המרחב בזכרונות קדם וביופי לשוני-פיוטי, שנועד להאהיב את הארץ על יושביה. כל אלה עשו את הנכחת המקרא על מפת הארץ לנדבך חשוב בבינוי האומה.

ביבליוגרפיה

ח’ ביתן (עורכת), אטלס ההתיישבות בישראל: אטלס שמות היישובים והמקומות בישראל, ירושלים 2004

ז‘ וילנאי, אריאל - אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, תל אביב תש"ל-תשמ"ב

ל‘ מזור, ’בין מקרא לציונות: התפיסה השבטית של המרחב המשתקפת בשמות יישובים מהעשור הראשון למדינה‘, קתדרה 110 (תשס“ד), עמ‘ 122-101

מ' מרקוס וי' אלעזרי (עורכים וכותבים ראשיים), אנציקלופדיה מפה - כל הישובים וכל האתרים בישראל, תל אביב 0002

י' פרס, ארץ ישראל - אנציקלופדיה טופוגרפית-היסטורית, ירושלים תשי"א2

נ' קדמון, טופונומסטיקון, ספר השמות הגיאוגרפיים בישראל, ירושלים תשנ"ד

רשומות: ילקוט הפרסומים, תל אביב תש"ט-תשכ"ט

תיקי ועדת השמות הממשלתית, שנים 1949-1959, גנזך המדינה

* לאה מזור, ״מנס ציונה ועד צרעה ואשתאול״, פנים: כתב עת לתרבות, חברה וחינוך 67 (2014), עמ׳ 39-32.