ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
 |
| מוצב בבניין רבין באוניברסיטה העברית בהר הצופים, ירושלים |
התמונה מחולקת לשני חלקים שווים - משמאל יוסף ומימין האחים. פני יוסף אל האחים, והם נרתעים אחורה בבהלה, מרימים ידיהם ביאוש על חזם ועל ראשם. הוא מביט נכחו בחומרה, והם נושאים מבט מפוחד-מתחנן השמימה. הוא האחד והמיוחד, והם דבוקה של חסרי ייחוד. הבדלי הגודל וטיב הלבוש מבטאים את יחסי הכוחות ביניהם. הוא ניצב זקוף ורם, ממלא את החלל, והם קטנים. הוא בבגד הדור, והם בכותנות פשוטות. בידו שרביט ועל ראשו מרחף כתר מלכות, ועל ראשם - מטפחות. הופעתו מצרית על פי עיצוב שיער ראשו ולחייו המגולחות (’ויגלח‘ מא 14), והופעתם עברית-שמית, על פי זקניהם (הניגוד עברי-מצרי מובלט בפרק מג פס‘ 32). צידו של יוסף בתמונה מלא במובאות מדבריו, והאחים ניצבים בדבוקה אחת, מבועתים ואילמים מול האיש שהם חשבו שהוא מצרי ועתה הוא מציג עצמו לפניהם כאחיהם יוסף. דבריו ממלאים אותו (כתובים בתוך גלימתו): ’אני יוסף. העוד אבי חי?‘ (מה 3). אגוצנטרי כבנעוריו הוא שואל על ’אבי‘, ולא על ’אבינו‘. חלל פעור בין יוסף לאחיו.
דמותו של יוסף בפסיפס מעוצבת על פי האופן שבו הוא נתפס בתודעתם של האחים ולא כפי שהוא מתואר עם העלאתו לגדולה ’וילבש אֹתו [פרעה] בגדי שש, וישם רביד הזהב על צוארו‘ (מא 42). כשהאחים רואים את יוסף הם רואים אותו לבוש בכתונת הפסים שקוראי הסיפור יודעים שהיא מסמלת את גורלו-ייעודו. כתונת הפסים שלו אינה ניתנת להשמדה. הם ניסו. בנעוריהם בכנען הם הפשיטו את יוסף את כותנתו, טבלו את הכותונת בדם ואף קרעוה בשלח (’וישלחו‘, לז 32) והנה במצרים היא שבה ועולה על גופו ושל יוסף, וביתר פאר ועוז. האחים רואים את יוסף בעיני רוחם כשהוא מחזיק בידו את שרביט השלטון שממנו עולות השיבולים המסמלות את מקור כוחו - ’ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ‘ (מב 6). שרביט השבולים שבידו מייצג את התגשמות חלומו הראשון ’והנה קמה אלומתי וגם נצבה‘ (לז 7). כוחו של יוסף נובע מהיותו הממונה על הלחם המאפשר את הקיום. כותונת הפלאים שלו משובצת נקודות זהובות הן גרגרי התבואה, שניכרים גם בשתי השיבולים שבידיו. הוא אסם התבואה של מצרים.
הבחירה בשתי שיבולים דווקא (ולא למשל בשבע, כמו בחלום פרעה) תואמת את מוטיב הצמדים של החלומות. שני חלומות ליוסף, שנים לשרים ושנים לפרעה.
סצינת ההתוודעות של יוסף לאחיו מתוחמת בשני פסוקים השאובים מהתחלת הסיפור ומסופו. בקצה הימני מאחרי האחים מטפס הכתוב המביע את שנאתם התהומית אליו משכבר הימים, ’וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלֹם‘ (לז 4). את שנאתם הציתה הפלית האב וכתונת הפסים שסימלה אותה: ’וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו, ועשה לו כתנת פסים. ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלֹם‘ (לז 3-4). אבל בדיעבד התברר שהשנאה היוקדת הזאת היתה האנרגיה ששילחה את יוסף מכנען למרחב שבו הוא נועד לפעול. הכל היה פרי תכנון אלוהי שכוון לחיים ולטוב (הסיבתיות הכפולה), ככתוב בקצה השמאלי של הפסיפס: ’ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה, כי למחיה שלחני אלהים לפניכם‘ (מה 5).
על תהליך יצירת הפסיפס ראו כאן
על תהליך יצירת הפסיפס ראו כאן
כמורה ללימודי יהדות בבתי ספר בחוץ לארץ וכן כאמנית פסיפס אני נהנית מהשילוב בין השניים. השילוב האמנותי מוסיף עניין ויופי ויזואלי ללימוד העיוני.זו חוויה שבודאי תישאר עם הסטודנטים לטווח ארוך וכמובן הפסיפס שנשאר כהמחשה מעניינת ומתעדת את סיפורי המקרא ומורשת לדורות הבאים. יישר כוח לך דר, לאה מזור ולכל הממונים על העשייה הברוכה והמרשימה הזאת.
השבמחק