יום שישי, 5 ביולי 2024

התנ״ך כספר של אמונה ותקווה

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית


מילות מפתח: תנ״ך, אמונה, תקווה, כתבי קודש, סיומים, פתיחות, בריאה

למקרא יש מעמד מיוחד, תוקף ומרכזיות בתרבות היהודית בגלל מעמדו כאוסף כתבי הקודש של עם ישראל.


התקווה היא אבן יסוד באמונת המקרא. לדוגמא,

כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים
רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.
כֹּה אָמַר יְהוָה
מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה
כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.
וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם ( יר׳ לא, יד-טז )

הדבר העקבי היחיד, אולי, במקרא הוא חוסר העקביות. למרות זאת ניתן להבחין בכך שהרבה פעמים מוצאים אנו סיומים בטוב.


ספר דברי-הימים מתאר את תולדות עם ישראל עד החורבן של הארץ, המקדש וכליו, הרג נרחב של האוכלוסיה, שריפת המקדש, ניתוץ חומת ירושלים וארמנותיה והגליית השארית לבבל ונתינתה לעבדות:

וַיַּעַל עֲלֵיהֶם אֶת-מֶלֶךְ כשדיים (כַּשְׂדִּים) וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשָׁם וְלֹא חָמַל עַל-בָּחוּר וּבְתוּלָה זָקֵן וְיָשֵׁשׁ הַכֹּל נָתַן בְּיָדוֹ. יח וְכֹל כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים הַגְּדֹלִים וְהַקְּטַנִּים וְאֹצְרוֹת בֵּית יְהוָה וְאֹצְרוֹת הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו הַכֹּל הֵבִיא בָבֶל. יט וַיִּשְׂרְפוּ אֶת-בֵּית הָאֱלֹהִים וַיְנַתְּצוּ אֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם וְכָל-אַרְמְנוֹתֶיהָ שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל-כְּלֵי מַחֲמַדֶּיהָ לְהַשְׁחִית. כ וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן-הַחֶרֶב אֶל-בָּבֶל וַיִּהְיוּ-לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד-מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס (דה״ב לו, יז-כ).

אבל התנ״ך אינו מסתים בחורבן אלא בטוב, בהצהרת כורש:

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר-יְהוָה בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר יְהוָה אֶת-רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס וַיַּעֲבֶר-קוֹל בְּכָל-מַלְכוּתוֹ וְגַם-בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה-אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל-מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל (דה"ב לו, כב-כג).

המילה האחרונה במקרא העברי היא ובכן ״וְיָעַל״. בהבטחה לשיבת ציון ולבניית המקדש.

גם ספר מלכים חותם את תיאור קורות ישראל עד החורבן בשינוי לטובה.

תיאור החורבן בו הוא נורא:

… בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל… וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר … לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא-הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ… וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל-מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט. וְאֶת-בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת-עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל… וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-יְהוָה וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת-חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ … הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים… וְאֶת-עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בֵּית-יְהוָה וְאֶת-הַמְּכֹנוֹת וְאֶת-יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית-יְהוָה שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת-נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה… הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם הַיָּם הָאֶחָד וְהַמְּכֹנוֹת אֲשֶׁר-עָשָׂה שְׁלֹמֹה לְבֵית יְהוָה… וַיִּקַּח אֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים וַיֹּלֶךְ אֹתָם עַל-מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה. וַיַּךְ אֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִיתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ (מל״ב כה, א-כא).

אבל הסיום הוא בטוב:
וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת-רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא. וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת-כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל. וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל-יְמֵי חַיָּיו. וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה-לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו (מל״ב כה, כז-ל). ובכך נחתם גם ספר ירמיה (יר׳ נב).

מוצאים סיומים בטוב גם בספרים שונים. למשל, ספר ישעיה נחתם בקיבוץ גלויות וחזון על עידן חדש (יש׳ סו, יח-כד); ספר יחזקאל נחתם בחזון על גבולות הארץ בה עתידים להתנחל 12 השבטים, על התרומה והעיר (יח׳ מח); פסוקי הנחמה הבאים הם בסוף ספר הושע:

אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ. אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן. יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן (הושע יד, ה-ח).

ספר עָמוֹס עָמוּס נבואות פורענות (למשל ט, א-ד) ומסתיים בנחמה:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה
וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע
וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה.
וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל
וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם
וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם.
וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם
וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם
אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (עמוס ט, יג-טו)

ספר איוב נחתם בטוב, וכך גם מגילת רות וספרים נוספים.

ויש גם סיפורים וסאגות ארוכות שנחתמים בטוב, כמו סיפור יוסף (בר׳ לז-נ), כמו יציאת ישראל לחירות אחרי שיעבוד מצרים; סיפור דוד וגלית (שמ״א יז); סיפורי עקרות, שבסופו של דבר כולן נפקדות ונולד להן בן זכר, וראויה לציון בהקשר זה שירת חנה (שמ״א ב, א-י) ותקווה מיוחדת משדר הסיפור על מחלת חזקיהו, תפילתו וישועתו (יש׳ לח).

בַּיָּמִים הָהֵם, חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת; וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ הַנָּבִיא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה-אָמַר יְהוָה צַו לְבֵיתֶךָ--כִּי מֵת אַתָּה, וְלֹא תִחְיֶה. ב וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו, אֶל-הַקִּיר; וַיִּתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה. ג וַיֹּאמַר, אָנָּה יְהוָה זְכָר-נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, עָשִׂיתִי; וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ, בְּכִי גָדוֹל...

וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יְשַׁעְיָהוּ, לֵאמֹר. ה הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-חִזְקִיָּהוּ, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ, שָׁמַעְתִּי אֶת-תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת-דִּמְעָתֶךָ; הִנְנִי יוֹסִף עַל-יָמֶיךָ, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. ו וּמִכַּף מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אַצִּילְךָ, וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת; וְגַנּוֹתִי, עַל-הָעִיר הַזֹּאת…


במקרא יש פתיחוֹת הרבה. פתיחות לסיפורים ולדברי שיר, לנבואות, לחוקים, לרשימות ולקבצי חכמה אבל לצורך הבנת הזיקה בין אמונה ותקווה נודעת חשיבות מיוחדת לפתיחות לתנ״ך כולו - סיפור הבריאה בשבעה ימים וסיפור גן העדן (בר׳ א-ג) - כי הן מדברות על תנאי הפתיחה של היקום כולו.


לפי סיפור הבריאה הראשון אלהים חפץ בעולם ובחיים. הוא ברא את העולם מרצונו החופשי, ללא כל התנגדות של כוח כלשהו. הוא הביא לאוקינוס המים האפל את האור, יצר הבחנות בין אור וחושך, יום ולילה, למעלה למטה, מים ויבשה וכו׳ וברא את העולם. והנוסחה החוזרת היא ״וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב״, ובסיכום ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד״ (בר׳ א, לא). כל אלה הם הבסיס לאמונה, לבטחון האדם באלהים ולתקווה.

ספֶר עָמוֹס עָמוּס וּאוֹת סיפור הבריאה השני הוא בסיס לתקווה, למרות ואולי דווקא בגלל שונותו מסיפור הבריאה הראשון. סיפור הבריאה השני מכניס את מושג הרע ומקורו. הוא מדבר על מימוש יכולת הבחירה של האדם ומחיריה. הוא בחר בפרי עץ הדעת טוב ורע וגורלו נקבע לטוב ורע.

האיש והאשה יזכו לחיי עצבון (=סבל), היא תלד בנים בעצב והוא יפיק לחם מן הארץ, בעצבון. אבל טמונה בכך ההבטחה הגדולה של הקיום. האדם יוכל להתמודד עם הסביבה הקשה ולהפיק ממנה את המזון שיבטיח את קיומו, והאשה תספק את התשובה למות. הפרטים אמנם ימותו אבל ישאירו אחריהם חיים חדשים. חוה תהיה אם כל חי.

האדם הכזיב את האלהים והוא הביא מבול על הארץ להשמיד אותה. אבל זה לא קרה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בר׳ ח, )

נח וכל אשר אתו בתיבה יצאו מן התיבה ואלהים הבטיח להם את המשך הקיום (המזון וההתרבות):

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ… כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל… וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּרְבוּ-בָהּ... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ, וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר… וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר (בר׳ ט).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.