על ספרה של שרה אהרוני, עד שאיינשטיין בא

אסתר ח״ג זילבר ויתקון, משוררת, ציירת ומרצה לספרות

שרה אהרוני, עד שאיינשטיין בא,  הוצאת ידיעות אחרונות, 2022, 496 עמודים

 ׳עד שאיינשטיין בא׳ הוא ספר מרתק ביותר ומפכח. אישיותו האקסצנטרית של איינשטיין, בטחונו העצמי, חוש ההומור השנון שלו, ותקשורת שוחרת סנסאציות בראו הילה זוהרת סביב ראשו המתולתל וחיוכו טוב הלב והילדותי.

הספר מציג בכשרון ספרותי מרהיב את תולדות חייו מילדותו עד למותו.

דמותו הכריזמטית הפכה אותו לכוכב על, נערץ בהיסטריית המונים ללא הצדקה לדעתי. תשעים ותשעה אחוז מכלל מדעני העולם לא הבינו את תורת היחסות שניסח איינשטיין. בחוק היחסות הוא ביטל את אחד החוקים החשובים ביותר של ניוטון בפיסיקה שנחשבה אמת נצחית בקהילת הפיסיקאים העולמית מזה 200 שנה, עד שהגיע אלברט איינשטיין מבלי שאף אדם אחד באנושות לא נושע מדמיונו המדעי פורץ הגבולות.

אלברט איינשטיין מתואר בספר במלוא בגדיו האנושיים והם כלל לא מחמיאים לו למרות נימת החיבה אליו המורגשת בספר היטב.

מסכת חייו היתה ארוגה משני משזרים עיקריים: האחד מורכב מחוטים מאתגרים ומחשלים בתחום המחקר המדעי התאורטי והתקבלותו האיטית בקהילת המדענים בארצו גרמניה ובארצות מערב אירופה. באנגליה הוא זכה להערכה עצומה כמעט מידית; ומחוטי סבל וצער בעוצמות משתנות בנושאים הפוקדים כמעט כל אדם באשר הוא - יחסיו עם הוריו, עם שתי נשיותיו, יחסיו כאב עם בניו, וקשיים וסבל ואימת מוות בעקבות מאורעות היסטוריים בתקופתו, עליית האנטישמיות העזה בגרמניה בראשית המאה העשרים, ועליית הנאצים לשלטון.

כבן להוריו, כבן זוג לנשותיו ואב לבניו מתגלה דמות אנוכית, חסרת התחשבות למרות רגשות חמלה מפעם לפעם כלפי נשותיו הסובלות רגשית ופיסית.

אמנם גילה יד נדיבה מבחינה כספית בעיקר כלפי אשתו הראשונה החולנית והדכאונית, מילבה ובניו. את מחצית סכום פרס הנובל העביר לאשתו - גרושתו ולקרן לעתיד בניו. התנכרותו לבתו שנולדה מחוץ לנישואים מתוך חשש שמא יוודע העניין והקארירה המדעית שלו תפגע, מעוררת הבנה וסלידה בקורא.

את בניו אותם אהב אהבה עמוקה, אך בפועל הזניח אותם בצורה מחפירה מיום שנפרד מאשתו מלבה ומבניו שנישארו אתה. פעמיים בלבד בכל הספר עב הדפים, מוזכר רגש האשמה ונקיפת המצפון בליבו של אלברט איינשטיין על יחסו כלפי בניו שהבטיח לבקרם ולא קיים הבטחתו.

התנהגותו גרמה לצער עמוק ואומללות לבניו ובעיקר לבנו הצעיר שסבל מדכאונות קשים. חברו הנאמן בסו, השגיח על אשתו הגרושה ובניו בציריך. הוא המליץ לאינשטיין שישלח את בנו הצעיר אדוארד לאיבחון פסיכואנליטי אצל כוכב נערץ יהודי אחר - פרויד. אך איינשטיין סירב בטענה שאינו מאמין בשיטתו ובטענה שמצוקתו של אדוארד מקורה בגנטיקה של אמו מלבה.

כניראה חשש שיתגלה באיבחון שיחסו הגרוע לבנו הוא מקור מרכזי לאומללותו של בנו עדין הנפש. במקום לקיחת אחריות אמיתית על בניו, נסחף איינשטיין בתאוות החיים והשעשועים. הוא נסחף לא רק להרפתקאות אהבים מרובות עם נשים יפות שפיתו אותו בשל מעמדו וקסם אישיותו, אלא גם לטיולים אין ספור בכל רחבי הגלובוס במימון ההערצה לחוכמתו העלאית כביכול.

בכל תחום מתחומי החיים: חינוך, כלכלה, בריאות, פלוסופיה, פוליטיקה, אידאולוגיות בנות הזמן. איינשטיין לא שבע מצונאמי ההערצה אליו, אולי כפיצוי על היותו ילד חלש, בודד ולא מוערך בחברת הילדים. הוא לא חש שום אירוניה עצמית על שגאונותו בגילוי חוקיות חדשה בפיסיקה של האור, הופכת אותו מידית בעיני ההמונים למומחה בכל תחומי החיים. בסו חברו כתב לו בתמיה מדוע אינו לוקח עמו לטיוליו המרתקים את בנו הצעיר העורג לקירבת אב. הצעתו לא זכתה להתיחסות...

המשזר השני היא אהבת המוסיקה. הוא ניגן בכינור כמעט לאורך כל חייו, ומצא בו נוחם. הצלחותיו המדהימות המוערכות בתחום הפיסיקה הביאו לו את פרס הנובל הנחשק ומסיבות הערכה בכל אתר ואתר במיוחד באמריקה. וכך גם תרומתו לנושא שהפך יקר לליבו, הקמת האוניברביטה העברית בירושלים. האנטישמיות הבוטה בגרמניה הפכה אותו ליהודי גאה שגורל עמו יקר ללבו. התמכרותו העולצת לחיי רווחה, מפגש עם עתונאים, מדענים, וההמונים שיקפו את חדוות החיים שזכה לה במחצית השניה של חייו וזו לא נעכרה גם בזמן השואה לעם היהודי. תמהתי מאד על שלא מצאתי בספר שום התייחסות של איינשטיין לשואת יהודי אירופה.

לעומת זאת הוא לקח מאד ללב עד אחרית חייו מהאשמתו בעידוד יצור פצצת האטום בארה"ב, שהובילה לחיסול שתי ערים יפאניות - נגאסקי והירושימה בשלהי מלחמת העולם השניה.

שהייתו בפרינגסטון בארה"ב בשנותיו האחרונות לחייו כשהוא כבר חש עצמו זקן, הביאה לו נחת מרובה ורומן סוער שנמשך 4 שנים עם מרגלת רוסיה...

לסיכום, הספר מציג פנורמה אישית ומשפחתית רבת עוצמה ריגשית והיסטורית.

את מחשבתו המדעית תאורטית פיזיקאלית נמצא בעמודים רבים מדי בספר. אני אומרת מדי, משום שרוב קוראי הספר לא יבינו דבר בקוראם את ההסברים שהם כסינית עבורם. לשם הפגנת חשיבותם העצומה עבור איינשטין והשקעתו בהגות המדעית במחצית הראשונה של חייו הבוגרים, די בעמודים ספורים בלבד.

סגנון כתיבתה של שרה אהרוני משובח ביותר. הדיאלוגים בין הדמויות נשמעים אוטנטים ביותר. היא יודעת לבנות מתח עלילתי ורגשי לאורך הספר כולו. היא יוצרת דימויים מפתיעים ומשעשעים.לעתים רחוקות מוגזמים. סביר להניח שהתמודדה עם עשרות אלפי מסמכים שנמצאים בעזבונו של איינשטיין שאותם תרם בצוואתו לאוניברסיטה העברית בירושלים,

והתלבטה בחוכמה וברגישות ובעמל אילו מהם יתורגמו לתוך עשייה הספרותי בספר.

אני ממליצה בחום לקרא את הספר.