 |
| מות אבשלום. גובלן מהמאה ה-19 |
"מרוץ שליחים"
הבשורה על מות אבשלום (שמ"ב יח 19- 32).
הסתכלות בסיפור במבט ספרותי וסינמטי
סיפור הבשורה על מות אבשלום הוא יחידה המונה 22 פסוקים ונמצאת בתווך בין שני שיאים דרמטיים. [1] מצד אחד נמצא תיאור מותו של אבשלום המסתבך ב"שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה", מומת בצורה אכזרית [2] על ידי יואב בן צרויה ונעריו, וגופתו מושלכת לאחד הבורות שביער.[3] בקצה השני תחומה היחידה בתיאור אבלו של המלך על אבשלום בנו. בעוד המלך בוכה בעלית השער בספק קינה, ספק מלמול מוכה יגון "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי",[4] לוחמיו מתגנבים אל העיר נכלמים כאילו זה הרגע הובסו בקרב.[5]
קל להקל ראש בסצנת הבשורה ולראות בה גשר או הפוגה ספרותית בין שתי התמונות שנזכרו, אך במבט קרוב ניתן לראות כי מדובר בסצנה רבת עוצמה, הטעונה במתח מתגבר ומתנהלת במישורים רבים במקביל. המספר המקראי, במלאכת מחשבת וביד אמן, אורג שתי וערב את המרחב הרגשי של הדמויות במרחב הגיאוגרפי של ההתרחשות: בדומה למרחב הגיאוגרפי בו מתרחש מהפך דרמתי ולו משמעות עלילתית גדולה, חלים גם מהפכים בנפשותיהן של דמויות המפתח שבסצנה. לאורך כל זמן הסיפור המתמשך של מרוצת השליחים, יודע הקורא כי אבשלום מת וכי דוד מתקרב בכל רגע לידיעה על אובדן בנו האהוב.
המחבר המקראי אינו מתאר את נופי האזור, את מורדות ההרים או את ירוק הגאיות בריצתם הארוכה של השליחים. הוא אינו מציין את הזיעה הניגרת מגופם, או את מחשבותיהם בזמן המרוצה. הוא אינו מציין אם השמש קופחת או אם קרניה רכות, אם רגלי הכושי ניגפות בסלעים החדים או נשרטות בשיחים הדוקרים. ובכל זאת, בתוך נפשו של הקורא הקשוב, מתגלגלות להן כל התמונות הללו ורבות אחרות, שכן מדובר באחת מהסצנות הסינמטיות ביותר שבתנ"ך.[6] ההתרחשות מתגלגלת משלב לשלב, הכושי היוצא בריצה מהירה, אחימעץ המגיח אחריו, המרוצה המקבילה של השניים בשתי דרכים שונות ועקיפת אחימעץ את הכושי. ואחר כך, במישור הרחב שלפני שער העיר מחניים, הצופה על שער העיר מתבונן למרחק. כמו נערו של אליהו הצופה אל דרך הים ומצפה לעננת גשם, כך גם הצופה ואתו אנחנו, בציפייה דרוכה לרצים. והמלך דוד? הוא ממתין בין השערים בדריכות כמו אליהו הרכון ופניו בין ברכיו.[7] והנה עננת האבק הקטנה מופיעה עם הרץ הראשון, דמותו הרצה הולכת וגדלה עם התקרבותה, ולפתע מופיעה עננת אבק נוספת במרחק ומתוכה מגיח רץ נוסף - כל אלו מלאכת הצלם והבמאי של המספר המקראי.
גבולות היחידה נראים כתחומים בצורה ברורה. בפס' 18 מסתיים סיפור מותו של אבשלום בציון הערת שוליים של המחבר, המספר לנו על המצבה שהקים לעצמו אבשלום עוד בחייו. נראה כי המטרה היא ליצור מעין ניגוד, מלא בלעג אירוני, בין המצבה שמציב לעצמו אבשלום, לבין גל האבנים המאולתר (גם מעין מצבה) מעל הבור העלוב ביער אפרים אליו הוא מושלך.[8] הפסוק הפותח את היחידה הבאה עוסק כבר בבשורה על מות אבשלום: "וַאֲחִימַעַץ בֶּן-צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת-הַמֶּלֶך כִּי-שְׁפָטוֹ יְהוָה מִיַּד אֹיְבָיו" (פס׳ 19).[9] גם כאן נוצר ניגוד מעניין בין פס' 18 המספר על אירוע מן העבר הרחוק (אבשלום שהקים לעצמו מצבה בחייו) לבין "וַאֲחִימַעַץ בֶּן-צָדוֹק אָמַר" המציב אותנו חזרה בזמן ההתרחשות. השימוש בפועל "אמר" בצורת קטל ולא בצורת ויקטול (למשל "ויאמר אחימעץ") כאילו מעיר אותנו מתנומת העבר הרחוק ומחזיר אותנו בטלטלה לכאן ולעכשיו של הסיפור עצמו.[10] יש גם תחושה כי הביטוי "וַאֲחִימַעַץ בֶּן-צָדוֹק אָמַר" מלמד על כך שאחימעץ מחליט זאת קודם כל בינו ובין עצמו ואחר כך פונה ליואב. היחידה מסתיימת בדברי הכושי, השליח השני המגיע אל דוד: "יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ יְהוָה הַיּוֹם מִיַּד כָּל-הַקָּמִים עָלֶיךָ" (פס׳ 31).[11] הביטוי "כִּי שְׁפָטְךָ יְהוָה הַיּוֹם מִיַּד" מהווה מעין אינקלוזיו לתחילת סיפור הבשורה בדברי אחימעץ הפותחים את היחידה "כִּי-שְׁפָטוֹ יְהוָה מיד אויביו". דברי הכושי האחרונים, הבאים במענה לשאלת דוד לגורל אבשלום: "יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר-קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה" (פס׳ 32)[12] היא המסמר האחרון והסופי שבו לא נשאר ספק ואפילו קל שבקלים שאכן אבשלום מת. היחידה הבאה תעסוק כבר באבלו של המלך.
ליחידה לכידות של זמן ועלילה והיא מחולקת לשני חלקים - החלק הראשון מתרחש במחנה יואב ביער אפרים, והשני במחנה דוד במחניים (חלק שמתחלק גם הוא לשניים, סצנת הצופה ובשורת השליחים). המרוצה הגדולה בפס' 23 שבמהלכה אחימעץ עוקף את הכושי, מחלקת את היחידה לשניים ומעבירה אותנו גיאוגרפית מיער אפרים לשער העיר מחניים. בולטת הסימטריה בין הדו שיח של יואב עם כל אחד מהרצים ובין הדו שיח שבין דוד וכל אחד מהרצים.
התחושה המתמדת של התרחשות ותנועה מועברת על ידי הטיות הפועל רו"צ המופיע לא פחות משתיים-עשרה פעמים בכתוב. ניתן למצוא עדויות נוספות לתחושת הבהילות והמהירות המאפיינת את ההתרחשות ביחידה. בדו שיח בין יואב לאחימעץ לגבי רצונו לרוץ אל מחנה דוד - מתפרץ האחרון ואומר "וִיהִי-מָה אָרוּץ".[13] ההתפרצות מתבטאת בכך שבניגוד לשאר חלקי הדיאלוג, אין מקדים את דברי אחימעץ האחרונים ליואב הפועל "ויאמר". נראה כי המחבר רוצה להדגיש בפנינו את קוצר הרוח של אחימעץ בצורה זו. [14] גם בהגיעו לדוד במחניים נכתב על אחימעץ "וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ, וַיֹּאמֶר אֶל-הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם" [15] כלומר בזמן הריצה קורא אחימעץ "שלום" כבר מרחוק, עוד טרם הגיעו אל המלך תוך כדי ריצה והתקרבות.[16]
היחידה עצמה היא מעין מרוץ שליחים של דיאלוגים המתחלפים בין הדמויות בעלילה (אחימעץ+יואב / יואב+כושי / אחימעץ+יואב / דוד+צופה / דוד+אחימעץ / דוד+כושי). דברי הדוברים מבטאים פעמים רבות את מחשבותיהם ורגשותיהם הכמוסים.[17] מילה מנחה נוספת האופיינית ליחידה היא הפועל בש"ר המופיע לא פחות מתשע פעמים.[18] נראה כי נרקמת כאן אירוניה סביב עניין הבשורה. דוד הרואה את הרצים מרחוק רואה בהם מבשרים, אחימעץ חושב כי הוא מביא בשורה אך לנוכח שאלת דוד על גורל אבשלום מבין עד כמה טעה, אפילו הכושי טוען כי הוא מבשר למלך (ואין להאשימו, שכן כוחות המורדים הובסו וזהו ניצחון בקרב). היחידי שמבין באמת כי למרות הניצחון בקרב מות אבשלום אינו בשורה טובה הוא יואב, וניתן לראות זאת בדבריו לכושי "לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה".[19] ברור מדוע מתחמק יואב מלהשתמש בפועל בש"ר. בשתי חטיבות ביחידה ניתן לראות תופעה של התקצרות משפטים. תשובותיו של אחימעץ ליואב הולכות ומתקצרות, דבר המשקף את רצונו העז לבשר על תוצאות המלחמה, וכן תשובותיו של דוד לשליחים, שבניגוד למשפטיהם הארוכים והמפורטים, עונה בשאלה אחת בלבד "שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם". יש לשים לב שהשאלה לכושי היא "השָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם" ומוזר הדבר שבפעם אחת מופיעה הה' ובפעם שלפניה, בדברי דוד אל אחימעץ, היא נעדרת. האם הפעם הראשונה היא קביעה? האם הפעם השנייה שאלה?
פועל נוסף שנראה חריג נמצא בחציו הראשון של דיווח אחימעץ לדוד "בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ" [20] ומעניין מדוע בחר אחימעץ דווקא בפועל זה לתיאור מה שקרה – לכך אתייחס בהמשך.
סיפור בשורת מות אבשלום לדוד מפריד, כפי שצוין קודם, בין מותו הדרמתי של אבשלום בידי יואב ונעריו לבין אבלו הנורא של המלך בשמעו על מות בנו. אנחנו כקוראים יודעים מה ציווה המלך לגבי בנו ואיך התעלם יואב מהוראותיו והרג את בן המלך המורד. בעוד המתח הולך ונבנה, אנחנו כקוראים מצפים לדעת איך יגיב המלך על מות בנו. בר-אפרת,[21] מציין את הסצנה הזו כדוגמה מושלמת לטכניקת ההשעיה של המחבר המקראי דרכה הוא בונה את המתח לקראת הבשורה. השיחה הארוכה בין אחימעץ ליואב והכושי, המרוצה עצמה, הדו שיח בין דוד לצופה עם התקרבות השליחים ולבסוף אפילו דיווחו של אחימעץ שאמור לתת למלכו תשובה על מות בנו אך אינו מספק אותה, כולם יחד יוצרים את בניית המתח לקראת ההבנה המוחלטת כי אבשלום מת, הכרה שהיא שיאו של הסיפור. בר-אפרת מציין [22] כי נוצרת ניגודיות בין ההשהיה הגדולה בסיפור לבין הפועל רו"צ המופיע בה 12 פעמים. הניגוד יוצר אירוניה חדה שכן התכיפות והדינמיות של הריצה לאורך כל הסצנה בעצם יוצרת אפקט הפוך שבו הבשורה פשוט מתעכבת מלהגיע. בר-אפרת מדגיש [23] כי תפקידה של הפרשה הארוכה יחסית של הרצים היא להבליט את תגובת דוד להודעה על מות בנו. הדו שיח עם הצופה מדגיש היטב את המתחולל בליבו של המלך (ועל כך בהמשך) כשרק דבר אחד מנקר בראשו, גורלו של בנו האהוב.
בסיפור הבשורה על מות אבשלום מופיעות מספר דמויות שונות שלהן מדרג היררכי של חשיבות הן ביחס לסיפור מלכות דוד בכללותו והן ביחס לסיפור הבשורה המצומצם שביחידה. בראש הדמויות החשובות ביותר נמצא כמובן דוד, מקבל הבשורה, אליו נשלחים השליחים. זהו המלך שמלכותו מוטלת על הכף בקרב עם המורדים המונהגים על ידי בנו אבשלום. דמותו של המלך עצמה קרועה בין רצונו להמשיך ולמלוך ובין דאגתו ואהבתו לבנו. מול כל חיילי צבאו ומפקדיו מצווה המלך "לְאַט-לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם", [24] כלומר יש להיזהר בחייו של אבשלום בנו. משנית רק לדוד [25] היא דמותו של יואב בן צרויה, שר צבא דוד השולח את הבשורה אל דוד במחניים. יואב שולח את השליחים אל דוד כדי לבשר לו על תוצאות הקרב [26] - המורדים במלך נגפו, ומנהיגם מצא במערכה את מותו. המתח הדרמתי כאן מגיע לשיאו, שכן יואב עצמו הוא זה שהרג את אבשלום, בנו של המלך, וזאת למרות האזהרה שהשמיע דוד באוזני לוחמיו.
אל שתי הדמויות שהוזכרו מצטרפות שלוש דמויות משנה: אחימעץ, בנו של צדוק הכהן, הכושי, והצופה הניצב על גג שער העיר מחניים. דמותו של אחימעץ הוזכרה כבר מקודם - יחד עם יהונתן בן אביתר הכהן היו שניהם אחראים להעברת ידיעות ממחנה המורדים של אבשלום אל דוד. אחימעץ, למרות היותו דמות משנית, מושקע רגשית במאבק במרד ובהצלחתו, ולכן יש להבין את רצונו הבוער לבשר למלך דוד כי תומכי המלך יצאו כשידם על העליונה. לעומתו, הכושי הינו חייל פשוט בצבא יואב[27]. הוא השליח המקורי שהיה אמור למסור לבדו את תוצאות המלחמה למלך ונבחר כנראה בגלל ניתוקו הרגשי היחסי מסיפור המרד. הדמות האחרונה היא הצופה על שער העיר מחניים, שדמותו יוצרת שיקוף למתחולל בנפשו של דוד עם התקרבות השליחים.
ולבסוף, כפי שרמזתי בהקדמה, ליחידה זו מוקד נוסף, הפועל יחד עם הגורם האנושי ליצירת הדרמה שבה. הגורם הזה הנו תחושת המרחב הפיזי שנבנית בראשו של הקורא על ידי המחבר המקראי.
א. תמונה ראשונה - במחנה אנשי יואב : שמ"ב יח 23-19
סצנת הבשורה מתחילה בהתעקשותו של אחימעץ לבשר לדוד על שקרה, בעוד יואב מנסה לשכנעו לסגת מאותה שליחות. בפעם הראשונה מסרב יואב בתשובה ארוכה ומפורטת ושולח את הכושי. בפעם השנייה, עם קוצר רוחו, מתקצרת בקשתו של אחימעץ וכך גם תשובת יואב. בפעם השלישית מתפרץ אחימעץ ומבקש שוב לרוץ ויואב עונה בקצרה "רוץ".[28] איך ניתן להבין את הניסיון של יואב למנוע מאחימעץ את הבשורה ולהשאירה בידי הכושי בלבד?
רביד (2009) ,[29] מציינת כי דמותו של יואב עוצבה במקרא כדמות אניגמטית במכוון. למרות היותו של המספר "כל יודע", הוא נמנע מלקבוע דעתו על יואב באופן נחרץ ומשאיר את המלאכה בידי הקורא. האם יואב הוא חמום מוח, אדם מסוכן שאין מורא המלך עליו, שמוכן לרצוח כל מי שמסכן את מעמדו, שמפר פקודות מפורשות של מלכו כעבד מתנשא הקם על אדוניו? או שמא יואב הוא אלטרואיסט שטובת דוד וטובת ממלכתו נמצאים תמיד אל מול עיניו, שנאמנותו לדוד מוחלטת ואינה משתנה, שיתקן את שגיאות מלכו גם במחיר נזק לו עצמו?
על פי הסברה הראשונה, הרואה ביואב אדם חסר מעצורים וחסר רסן, גם בפעולותיו של יואב בסצינה שלנו יש מהרצון לקדם את ענייניו. מק'קרטר (1984)[30] טוען כי יואב לא סמך על אחימעץ שיבשר על שקרה בצורה שרצה, שכן היה נאמנו של דוד ולא שלו. מק'קרטר טוען כי המשפט "כִּי-עַל (כֵּן) בֶּן-הַמֶּלֶךְ מֵת" הינו הערה מסבירה של הכותב, בעוד שאחימעץ עצמו כלל אינו יודע על מות אבשלום. גם את טון הפנייה "לָמָּה-זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי",[31] מסביר מק'קרטר בכך שאין הוא מבטא רגשות חיבה של יואב לאחימעץ, אלא יש בו מן ההתנשאות והלגלוג. יחסו האמיתי של יואב לפקודיו מתבטא בשליחתו הצינית של הכושי התמים לבשר את הבשורה האיומה.
לעומת מקרט'ר, הקורא הנוטה לראות ביואב דמות חיובית יפרש את מעשיו בצורה אחרת. רביד (2009) מצביעה על מספר רב של חוקרים הרואים בכינוי "בְּנִי" כביטוי כן של חמלה כלפי אחימעץ והבנה אמיתית, אותה הוא מנסה להעביר לבן הכהן, כי הבשורה שאותה הוא רוצה להעביר היום כלל לא תיתפס כך על ידי דוד. פוקלמן (1981)[33] מראה את החזרה המשולשת על המילה היום בהקשרה לבשורה: "לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה, וּבִשַּׂרְתָּ, בְּיוֹם אַחֵר; וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר"[34] כמדגימה את הבנתו הרגשית של יואב את המלך אותו הוא מכיר היטב, ואת ההכרה כי היום הזה יוצא דופן. לפי קאיירד-שרדר-ליטל (1953)[35] נתפס אחימעץ על ידי יואב כידיד קרוב למלך דוד ולכן אין זה יאה שידיד יביא ידיעה כה נוראה אליו. לעמדה זו ניתן למצוא סימוכין בתגובת דוד לזיהוי השליח הראשון כאחימעץ: "אִישׁ-טוֹב זֶה וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא"[36] וייתכן, כפי שטוען מסורי-כספי (תשמ"ו),[37] שתפקידו המקורי של אחימעץ היה כמבשר של בשורות טובות ולכן מתנגד יואב לשלחו, למרות שאויביי המלך הובסו. לבסוף, יואב, שהוא איש הריאלייה והמעשיות, זוכר את האימפולסיביות הרבה שבתגובת דוד לשליחים בעבר (הנער העמלקי שהגיע מהגלבוע, רכב ובענה בני רימון הבארותי)[38] וחושש שאחימעץ הנלהב, שכלל אינו מבין את גודל הטרגדיה, יביא בהתלהבותו את דוד לפגוע בו. הכושי לעומתו נמצא פחות בסכנה בהיותו במעמד מיוחד כעבד המלך.[39]
כיוון מחשבה שלישי רואה בדמותו של יואב מזיגה של רע וטוב, דבר ההופך את אפיונו ואת דמותו למורכבים הרבה יותר. רביד (2009) הבוחנת את דמותו של יואב בקני מידה שונים, כמו למשל זה של הרלטיביזם המוסרי, מוצאת בו אכן מזיגה מסוג זה.[40] רביד (2009)[41] שופכת אור מקורי נוסף באמצעות ניתוח דמותו של יואב כדמות טראגית לפי המודל האריסטוטלי. במודל הטרגדי של אריסטו, התנועה הדרמתית של הגיבור היא "הכיוון הטרגי", הווה אומר מעבר של הגיבור מקוטב ההצלחה לקוטב הפורענות. למהלך הטראגי של הגיבור חמישה שלבים: טעות גורלית, מעשה נורא, היפוך, הכרה וסבל. כתוצאה מאלה יעבור האדם הנחשף לטרגדיה את "האפקט הטרגי" ויחווה "עוררות, ריגושי חמלה וחרדה וזיכוכם, הזדעזעות והנאה אסתטית".[42] דמותו של יואב מתאימה לדגם הטראגי. האירועים שבסצנת הבשורה בה עסקינן, הם נקודת ההיפוך הטראגית של הסיפור. קוטב ההצלחה של יואב מתחלף בקוטב הכישלון עם הריגתו של אבשלום והאירועים הנלווים אליה. זוהי נקודת ההיפוך שעמה תבוא גם נפילתו. אריסטו קובע כי "ההיפוך הוא שינוי של מהלך ההתרחשות אל ניגודו בהתאם להסתברות או להכרח". הגיבור הטרגי מכוון את כל מעשיו עד אז להשגת מטרה מסוימת, ומן ההיפוך הטרגי הוא מוצא עצמו נמלט ממטרתו הראשונית ומתוצאות מעשיו. אם עד כה נראה היה שיואב שר הצבא יכול היה לרצוח בקור רוח, בלי שמעשיו ישאירו בו אות, אזי ברגע שאחרי מות אבשלום בידיו, מבין יואב שאי אפשר יותר להשתמש בהיגיון הקר ולהתייחס למות אבשלום רק כחיסולו של מורד במלכות שחובה להורגו, אלא כהכרה שזהו בנו האהוב של המלך שאותו הרג. קלאוס (תשמ"ג) מזהה גם הוא בנקודה זו את ההארה שחווה יואב. הוא מנסה למנוע מאחימעץ את מנוסתו פעם אחר פעם וקורא לו בני ובתוך כך מבשילה בו ההבנה של מעשהו: "יואב, המתעלם מראות את אבשלום כבנו של דוד, מוכן לראות את אחימעץ בן צדוק כבנו שלו. ומתוך כך מסתבר לו יפה פשר המיתו את אבשלום".[44] יואב חרד עכשיו לשלומו של אחימעץ ומנסה לחסוך ממנו את החוויה הקשה של דיווח על מותו של אבשלום. הוא מנסה למנוע מ"בנו" הסמלי לבשר על מות "בנו" של האחר. יחד עם זאת ברור ליואב שהוא חייב למסור את הידיעה לדוד ואין להתחמק מכך ולכן שולח את הכושי.[45] בנקודה זו נראה כי מפציעה ביואב ההכרה/מודעות של המעשה שעשה (השלב הרביעי בדרכו של הגיבור הטראגי). אותו מעשה הביא אמנם לניצחונו המוחלט של מלכו אך המיט עליו עצמו אסון כבד,[46] והשיח עם אחימעץ, שבו גם משפטיו של יואב הולכים ומתקצרים, משקף בצורה נוגעת ללב את הכרתו של יואב במשמעויות הטעונות בהריגת אבשלום. בניגוד לסיפור אוריה החיתי,[47] שם תדרך יואב את השליח בצורה מפורטת, שכלתנית וארוכה, התדריך לכושי הוא "לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה". תדריך זה, כה רפה וחסר אנרגיה, משקף גם הוא את אותה הכרה והבנה, כי אין דרך לרכך את הדיווח על מותו של אבשלום ואת העובדה שיואב הוא שהרגו.[48] ואולי אחימעץ והכושי הם שתי השתקפויות לנפשו של יואב: אחימעץ המשקף את רחמיו של יואב על המלך שאיבד את בנו האהוב, והכושי המשקף את יואב הפרקטי והריאלי המבין כי לא ניתן היה להתחמק מהמעשה למרות מחירו הגבוה. בכל מקרה - הדברים לעולם כבר לא יהיו כשהיו.[49]
אחרי שסקרתי את נקודת המבט של יואב ביחס לדו שיח, אנסה לבדוק מדוע אחימעץ מתעקש לדבוק במשימתו ולבשר את הבשורה בעצמו. פוקלמן (1981)[50] טוען, כמו רבים אחרים, כי אחימעץ רצה להביא לדוד את בשורת נצחונו בקרב וברוב התלהבותו ("אָרוּצָה נָּא"..., וִיהִי מָה אָרֻצָה נָּא"[51]) שוכח כי לבשורה גם צד שלילי. אולי בגלל גילו הצעיר או שמחתו על ניצחון מלכו והישרדותו, הוא מתעלם ממות בן המלך, דבר שיכה בו חזרה בפגישתו עם המלך. קרטלדג' (2001)[52] מעלה מספר אפשרויות נוספות: ייתכן וחשב שכשליחו הקבוע של דוד ראוי שהוא יביא את הבשורה. ייתכן ובמילים "לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה" נרמז לנו כי הכושי חזה במות אבשלום ויוכל לספר את כל שאירע, בניגוד לאחימעץ שלא ראה את מות בן המלך, כפי שהוא עצמו העיד בהמשך "רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת-עַבְדֶּךָ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה",[54] כלומר, שבמהומה הגדולה מתוכה נשלח אינו יודע מה אירע.[55] ייתכן שיואב אף רומז לתאוות בצע מצד אחימעץ שחושב כי על בשורתו יזכה לתגמול שהיו נותנים למביאי הבשורה הטובה "וּלְכָה אֵין-בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת".[56] ואולי, כפי שמציע סמית' (1969), אחימעץ חושב שיוכל לבשר למלך על בנו ביתר רכות.[58]
מנקודה זו, שבה יוצא גם אחימעץ לדרכו, הדרמה עוברת לריצת השליחים ולמרחב הפיזי (וגם הנפשי) הנבנה על ידי המחבר המקראי דרך מרוצה זו. זהו מרוץ של שליחים אל דוד אך גם מרוץ של השליחים זה נגד זה. העובדה שהכושי כלל לא יודע שיצא שליח נוסף אחריו אף מחדדת את הדרמה.
המקומות בסיפור המקראי אינם מעוצבים בדרך פלסטית ומוחשית ויש להבחין בין המקומות לבין תיאורם. המקומות במקרא מוזכרים אך אין ציור תמונות של נופים, ערים או כפרים. לא מתארים את רחובותיה של ירושלים ולא את צמחייתו של יער אפרים. היעדר התיאורים קשור בהיות הסיפור המקראי בעל אופי דינמי ונחרץ המדגיש את ההתרחשות המתמדת. תיאורים ותמונות שוברים את ההתרחשות ומעכבים אותה. הזמן הוא המהותי בסיפור המקראי והמרחב משני.[59] את תחושת המרחב האדירה שביחידה זו יבנה המספר, באופן מוחלט כמעט, באמצעות הדיאלוגים.
ניסיון להבין את המציאות הגיאוגרפית סביב מרוצת השליחים מציב את הסיפור בחלקו הצפוני של הגלעד, באזור שבקרבת נהר היבוק. הגלעד שמצפון ליבוק היה ברובו מכוסה יערות שנותרו בחלקם עוד בתקופת המלוכה, כגון יער אפרים, ושרידי אותם יערות קיימים עד ימינו.[60] באזור זה שכנה גם העיר מחניים. האטון (2016)[61] טוען כי במקרא אין מצוין תיאור גודלה של העיר, אך אזכוריה החוזרים ונשנים ושימושה כמקום מפלט למלכי ישראל בזמן מצוקה (איש בשת, שמ"ב ב 8, דוד, שמ"ב יז 24) וכבסיס פעילות אזורי של שלמה (מל"א ד 14), מעידים עליה כי הייתה אתר חשוב, גדול ומבוצר. זיהויה של העיר אינו ודאי, אך רוב החוקרים מזהים אותה באזור הקרוב לסוכות וכשוכנת על נהר היבוק או סמוך לו.[62]
בבחינה טופוגרפית ניתן להבין כי הדרך הישירה יותר מיער אפרים למחניים עברה כנראה במורדות המיוערים לאורך הגבעות. דרך זו היוותה תוואי קשה יותר גם אם קצר יותר ליעד. דרכו של הכושי הייתה אם כן קשה וסבוכה ועבירה פחות. על אחימעץ לעומת זאת מסופר כי רץ בדרך הכיכר ומדובר, על פי חוקרים רבים, בדרך שעלתה לאורך השקע של עמק הירדן מיריחו עד עמק בית שאן. למעשה היו שתי דרכים מקבילות משני עברי הירדן, אך המזרחית הייתה חשובה יותר בגלל היישובים ששכנו לאורכה, כגון אדם, צרתן, סכות וכיוב'.[63] אחימעץ אומנם רץ בדרך ארוכה יותר אך מכיוון שזו כבושה וקלה לריצה, השיג את הכושי במרוצתו.[64]
רוב הכותבים והחוקרים אינם מתייחסים באריכות או בחשיבות רבה לכתוב "וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי",[65] אך לדעתי מהווה פסוק זה נקודת מפנה דרמתית מן המעלה הראשונה. במספר מילים קטן מעצב המחבר המקראי בעיני הקורא את המפנה הדרמתי בשני רבדים, אחד בממד המרחב והשני בממד הסיפורי. הקביעה כי אחימעץ עבר את הכושי מציבה מול עינינו את התמונה של שני רצים שאחד מהם יצא לפני השני ובכל זאת זה שיצא מאוחר, בעקבות בחירה גיאוגרפית נכונה יותר, יגיע לבטח לפני הראשון. מאבק האיתנים של שני הרצים, יכולתם הגופנית ומאבקם בתוואי הטבע שסביבם הוא דרמה בפני עצמה. בזמן מסירת המידע על כך שאחימעץ עקף את החושי, מבין הקורא כי אחימעץ, בשילוב של יוזמה, חכמה, ותשוקה עזה להביא את הבשורה, הביא לכך שאת הבשורה שהתכוון יואב שהכושי יביא ראשון, יביא עכשיו הוא עצמו. במישור הסיפורי אנו מבינים שהאיש שכה רצה להביא את הבשורה אכן יגיע ראשון ויתייצב לפני מלכו. הבנה זו מביאה את הקורא לסקרנות לגבי הבשורה שתינתן ודרך מסירתה.
ב. תמונה שניה - הדו שיח בין הצופה לדוד : שמ"ב יח 28-24
במקומות בהם נבנה בסיפור מרחב גיאוגרפי מובחן היטב, נעשית בניה זו בעיקר על ידי תנועה של דמויות והזכרת מקומות. שני האלמנטים מופיעים פעמים רבות יחדיו. תחושה של מרחב מופיעה כאשר מישהו מבחין בתנועה של דמויות "וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל גַּג הַשַּׁעַר אֶל הַחוֹמָה וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ... וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב . וַיַּרְא הַצֹּפֶה אִישׁ אַחֵר רָץ ... וַיֹּאמֶר הַצֹּפֶה אֲנִי רֹאֶה אֶת מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק".[66] הצופה על השער רואה את שני הרצים תחילה במעורפל במרחק, ועם התקרבותם בבהירות וחדות הולכות וגוברות.[67] דרך התהליך נבנה המרחב שלפני שער העיר.[68] אלטר (תשמ"ח)[69] מסכים גם הוא כי סצנת הצופה ושני הרצים היא סצנה המדגישה את בניית המרחב. הוא מציין כי רבים מהפרשנים המודרניים התפעלו מה- Shot הקולנועי הארוך של הסצנה[70], אך מדגיש במקביל את חשיבות הדיאלוג המילולי בין הצופה לדוד כמקור לבניית אותו מבע קולנועי על כל יופיו והדרמה שבו.
דוד ממתין בשער העיר מחניים לחדשות משדה הקרב. בדומה לפתיחת היחידה במחנה יואב: "וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר",[71] גם התמונה במחנה הנגדי, זה של דוד, מתחילה בנושא ולא בפועל: "וְדָוִד יוֹשֵׁב, בֵּין-שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים".[72] המטרה כנראה דומה. אחרי שנמשכנו לדמיין את ריצת הרצים זה במקביל לזה, רוצה המחבר להחזירנו לזמן המקביל אך הפעם במחנה דוד. פוקלמן (1981)[73] רואה במיקומו של דוד: "וְדָוִד יוֹשֵׁב בֵּין-שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים"[74] כסימבולי, שכן המלך המצוי בין השערים מצוי גם בין ייאוש ותקווה, אולי גם בהקבלה לבנו המת שהיה אך זה מכבר תלוי בין שמיים לארץ "וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ"[75] ונתון לחסדי אויביו.
דבריו של הצופה הם דיווח עובדתי מדויק ויבש על מה שרואות עיניו. הצופה מדווח שלוש פעמים ודוד אינו יכול שלא להגיב. בכל תגובות דוד על כל אחד מן הדיווחים מופיעה המילה "בשורה", ביטוי ברור למשאלת לבו הכמוסה כי חדשות טובות על גורל בנו הן שקרבות ובאות. בעוד שבתשובותיו למראה הרץ הראשון "אִם לְבַדּוֹ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו"[76] והשני "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גַּם-זֶה מְבַשֵּׂר"[77] עדיין ניתן למצוא היגיון מעשי,[78] הרי שבתגובתו לדברי הצופה על אחימעץ המתקרב תולה המלך את רצונותיו הפנימיים הסובייקטיביים באיש המגיע. אחימעץ קורא אל המלך בהתקרבו "שלום",[79] אך הקריאה כה עמומה וכללית שספק אם דוד יכול להבין מה היא טומנת בחובה. המלך השומע מיהו הרץ אומר לצופה "אִישׁ טוֹב זֶה וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא".[80] למרות שהשליח כבר הביא ידיעות בעלות ערך בזמן המרד, ברורה כוונת המחבר בציירו את המתח בו מצוי המלך ואת ההשלכה שהוא משליך בין היות אחימעץ איש טוב לבין הבשורות הטובות שלבטח נמצאות בפיו. הניגוד האירוני החריף נוצר מול ידיעתו של הקורא כי הבשורות המגיעות מרות ונוראיות.[81]
ג. תמונה שלישית - בשורת הרצים: שמ"ב יח 32-29
הדיווח הראשון של אחימעץ הוא זה שכה ייחל להביא לדוד: "בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ". כפי שציינתי מקודם השימוש בפועל הזה לתיאור מה שקרה מעלה תהייה. הפועל בצורתו זו מופיע אך ורק בספר שמ"א בדברי אבישי בן צרויה אל דוד, בבקשו לפגוע בשאול היושן למרגלותיו: "וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד סִגַּר אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ".[82] לפי מילון ה-BDB המשמעות של הפועל בצורתו זו הייחודית, היא כיתור או סגירה במקום ללא אפשרות בריחה, בעוד בר-אפרת (תשנ"ו)[83] מפרש "הסגיר". מסורי-כספי (תשמ"ו)[84] המסתמך גם על רד"ק, טוען כי הפועל הוא מלשון "מסר" ולכן משמעו שהמורדים נפלו בשבי.
על פי דיווח זה ואולי גם על פי ה"שלום" שקורא אחימעץ קודם להגיעו, עונה דוד ב"שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם". ייתכן שהיעדר הה' בשאלתו מעיד על תמיהה או קביעה שאותה מבקש דוד כי אחימעץ יאשר. קלאוס (תשמ"ג)[43] מציין: "הוא שואל-קובע, שחציו חיווי וחציו שאלה, מעין קביעה המחכה לאישור".[85] דוד ספק שואל, ספק קובע כי שלומו של אבשלום מובטח. מסורי-כספי (תשמ"ו)[86] משער גם הוא, שצורת השאלה חסרת הה', מציינת כי דוד מבין מדברי אחימעץ כי אבשלום נפל בשבי ועודנו בחיים אך חושב שאחימעץ, המודע למותו של בן המלך, מתחמק בשלב זה מלהגיד זאת במפורש.
תגובתו של אחימעץ לשאלת דוד נראית כמו משפט מסורס הבנוי שלא כהלכה: "רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה".[87] ייתכן והמחבר מנסה בעזרת אותו משפט מגומגם, להעביר את תחושת הבלבול וחוסר הנוחות הרגשית שחווה אחימעץ הרוצה לבשר על הניצחון בקרב אך אינו רוצה להיות זה שיספר על מות בנו של המלך.[88] אחימעץ בעצם משקר לדוד[89] וטוען שבזמן שנשלח יחד עם הכושי, הייתה מהומה גדולה ולכן לא ראה מה קרה. סביר, כפי שטענו רבים, כי אחימעץ מעדיף להשאיר את הידיעה הוודאית על מות אבשלום בידי השליח הבא אחריו. המהומה היא תירוץ שכן אחימעץ יודע את גורל אבשלום. גם כאן ניתן עדיין לדון את אחימעץ לכף הזכות כפי שטען סמית (ראה מקודם.( אחימעץ חשב במקור לבשר את הבשורה כולה ברכות גדולה מזו של הכושי אך ייתכן והתגובה הנואשת ואולי הנרגזת או חסרת הסבלנות "שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם",[90] הביאה את אחימעץ להבנה (שאליה ניסה יואב להביאו אליה בתחילת היחידה) והיא שדוד באותו רגע אינו מתעניין בניצחון כוחותיו כלל וכלל, וכל המעסיק אותו הוא גורלו של בנו. יתכן ואחימעץ אף פחד באותו רגע כי דוד יפגע בו.[91] פוקלמן (1981)[92] מראה את האירוניה שמבליע המחבר המקראי בדבריו של אחימעץ. מאותו "וִיהִי מָה"[93] נחרץ של המבשר שחייב להביא את הבשורות הטובות, נשאר רק ה"מה" לבדו ב- "וְלֹא יָדַעְתִּי מָה",[94] ה"מה" שמהדהד את כישלונו הצורב וחוסר יכולתו של השליח להביא באמת בשורה טובה שתהיה מזור לכאבו של המלך.
בצורה מסוימת נראה כי אחימעץ התחמק ממה שחשש ממנו והצליח לבשר על הניצחון הגדול, אך בשורה זו דוחה רק לרגע קט את הבלתי נמנע. האירוניה מתערבת והופכת את הכל על פיו. דברי הכושי "יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה"[95] מקפידים לקרוא לאבשלום בזהירות נער כפי שדוד מכנה אותו, אך הוא גם מזכיר לדוד כי אותו נער קם עליו לרעה ולכן ראוי לגורלו. הדברים ההחלטיים מוחקים לחלוטין את בשורת הניצחון בקרב. אותו "שלום" מרגיע של הרגעה, של "הכל כשורה", שאותו קרא אחימעץ אל המלך בהתקרבו, הופך להבטחה שהתפוגגה לה מיד והתחלפה ביום שחור משחור.
הערות
[1] קרטלדג' (2001), עמ' 602, מציין כי תיאור הבשורה ושליחת השליחים אל דוד ארוך יותר מכל סיפור מות אבשלום והקרב ביער אפרים.
[2] בחומר שקראתי לא מצאתי לכך אזכור, אך הדרך שבה הורגים יואב ונעריו את אבשלום התלוי חסר אונים מענפי האלה, מהדהדת את רצח אמנון בידי אבשלום עצמו, שגם הוא שם את המטלה ביד נעריו ואלו מחסלים את אמנון השיכור, תוך ניצול חוסר האונים שלו. (שמ"ב יג 29-28).
[3] שמ"ב יח 19-9
[4] שמ"ב יט 1
[5] שמ"ב יט 4
[6] אני משוכנע כי האלוזיה לשפת הקולנוע אינה רק שלי. פוקלמן (1981), עמ' 250, בפתיחת ניתוחו את היחידה מדגים זאת היטב (ההדגשה שלי): "the scene relating to the messengers…starts with a conversation on the battlefield. The camera then swings through a full 180 degrees and we are in mahanaim…"
[7] מל"א יח 33-31
[8] שמ"ב יח 18-17
[9] שמ"ב יח 19
[10] התייחסות דומה מצאתי בהמשך אצל קלאוס (תשמ"ג), עמ' 359
[11] שמ"ב יח 31
[12] שמ"ב יח 32
[13] שמ"ב יח 23
[14] בר-אפרת (תשנ"ו), עמ' 199 מציין כי בתרגום השבעים, הפשיטתא והוולגטה כן נכתב "ויאמר" לפני דברי אחימעץ אם כי לטעמי, מבחינה ספרותית, מבליט ההיעדר את קוצר רוחו, אולי על גבול החוצפה, של אחימעץ מול מפקדו והבכיר ממנו.
[15] שמ"ב יח 28
[16] דרייבר (1913), עמ' 332 מציין כי בנוסח הלוקיאני של תרגום השבעים מופיעה המילה ויקרב במקום ויקרא. דבר זה מציין אמנם את התקרבותו ההדרגתית אך המשמעות שבה אחימעץ קורא ממרחק עוד בטרם הגיע אובדת.
[17] סימוכין לתחושה זאת מצאתי לאחר מכן אצל בר אפרת (תשמ"ד), עמ' 157, ולפיו השיחות בסיפורי המקרא הן בעלות שכיחות גבוהה ומטביעות בסיפור את חותמן. לעיתים, מוטל כל משא ההתרחשות על כתפי הדיאלוגים וכל ההתרחשות תובא על ידי שיחות. סצינת הבשורה לדוד מובאת על ידיו כדוגמה מובהקת לכך.
[18] בבדיקה במילון ה- BDB ניתן לראות כי מתוך ארבע עשרה הופעות שונות בספרי שמואל (כמות ההופעות הגדולה ביותר של הפועל), תשע פעמים מצויות ביחידה שלנו. בבחינה של משמעויות הפועל ניתן לראות כי המשמעות הכללית היא אמנם "חדשות" עליהן מדווח המבשר, אך חשוב לציין כי ברוב המכריע של הופעות הפועל בש"ר בכל המקרא (או שם העצם "בשורה" הנגזר ממנו), הבשורות המובאות הן בשורות טובות ובדרך כלל מספרות על ניצחון בקרב או במלחמה. זאת ועוד, המילה "בְּשֹׂרָה" משמשת גם לציון פרס או גמול על הבאת חדשות טובות. שתי המשמעויות בולטות בסיפור אחר הקשור בדוד: "כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה מֵת שָׁאוּל וְהוּא הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג אֲשֶׁר לְתִתִּי לוֹ בְּשֹׂרָה" (שמ"ב ד 10(. דוד מתייחס לנער העמלקי שהביא את החדשות על מות שאול על הגלבוע ומציין כי הנער חשב את עצמו למבשר חדשות טובות, כזה שמגיעה לו "בְּשֹׂרָה" - גמול על הדיווח שהביא.
[19] שמ"ב יח 21
[20] שמ"ב יח 28
[21] בר-אפרת (תשמ"ד), עמ' 169
[22] שם, עמ' 169
[23] בר-אפרת (תשנ"ו), עמ' 198
[24] שמ"ב יח 5
[25] יש שטענו כי דמותו של יואב הינה מרכזית בסיפורי ממלכת דוד ממש כזו של דוד. אדר (תשכ"ג), עמ' 112, טען ש"בנקל ניתן לתאר את ההיסטוריה של תקופת ספר שמואל כתיאור שבו יהא יואב הדמות ההיסטורית המרכזית". לדעתו שותפים גם חוקרים רבים אחרים.
[26] בזמן העבודה על הסיפור עלתה בי המחשבה ש"השליחים" בסיפורי דוד הנם מאפיין בולט לכל אורכם. לאורך קורותיו, ניצב המלך בפני דיווחים רבים אותם הוא מקבל ונראה כי רובם ככולם מבטאים אמביוולנטיות הטבועה בהם באופן מובנה. הדיווח על מות שאול מביא איתו את הידיעה על תבוסת העם ומותו של משיח ה' אך אותו מלך משוח הוא גם האיש שרדף אחריו עד חורמה. על הדיווח על מות איש בושת מגיב דוד בחומרה שכן הדבר מהווה פגיעה במלך ישראל, אך גם כאן מת האיש שעמד בינו ובין המלוכה. בדיווח על מות אוריה מעורבים השגת המטרה שבה חפץ דוד עם אובדן חיי רבים מחייליו הטובים, וכיוב'.
[27] לפי בר אפרת (תשנ"ו) היה הכושי עבד מארץ כוש (נמיביה) שמדרום למצרים. הכושים נחשבו לבעלי מעמד נחות. מסורי-כספי (תשמ"ו) מביא מדרש חז"ל המזהה את הכושי עם אותו איש מגיד שהביא ליואב את הידיעה כי אבשלום תלוי באלה, דבר הקושר זאת לאמירתו של יואב לכושי "לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה" (שמ"ב יח 21).
[28] זקוביץ' (תשל"ט), עמ' 37-36, בניגוד לדפוס הרווח של "על שלושה ועל ארבעה" שבו האבר הרביעי מהווה את שבירת ומפנה הסכמה, מציין זקוביץ' גם דפוס נדיר יותר של "שניים ושלושה". סצנת הויכוח עם אחימעץ שייכת לדפוס זה ואליו משייך זקוביץ' גם את סיפור אבשלום המנסה לשכנע את יואב שידבר על לב אביו דוד עבורו ובפעם השלישית, במקום לשלוח שליח אל יואב כמקודם, שורף את שדה השעורים שלו. (שמ"ב י"ד)
[29] רביד (2009), עמ' 13-12
[30] מק'קרטר (1984), עמ' 408
[31] שמ"ב יח 22
[32] רביד (2009), הערת שוליים 146, עמ' 67
[33] פוקלמן (1981ָ), עמ' 254
[34] שמ"ב יח 20
[35] קאיירד-שרדר-ליטל (1953), עמ' 1142-1141
[36] שמ"ב יח 27
[37] מסורי-כספי (תשמ"ו), עמ' 61
[38] שמ"ב א 16-14, ד 12-9
[39] כך טוען הרצברג (1964), עמ' 360
[40] רביד (2009), עמ' 157-150, בוחנת את מעשיו ודמותו של יואב לפי גישת ה- "רלטיוויזם מוסרי". הרעיון, החל בחשיבה הסופיסטית של המאה החמישית לספירה, שטענה כי צדק ועוול, טוב ורע, הם מושגים פוליטיים יותר ממוסריים והם נקבעים על ידי חוק שלמחוקקו אינטרסים מסוימים. הרעיון מצא את שכלולו אצל איש הרנסנס ניקולו מקיאבלי בספרו "הנסיך". גם מקיאבלי רואה באדם מזיגה של הטוב והרע הדרים בו בכפיפה אחת. המנהיג האידאלי במציאות זו חייב להכיל את ה-וירטו (Virtu), מקבץ כישורים ותכונות הכולל דחף עז להשיג את מבוקשו, נחישות, אומץ לב, יכולת לנהל בני אדם, לפעול בהתאם לנסיבות הקיימות ולגלות גמישות מוסרית. מבחנו של המנהיג אינה קנה המידה המוסרי אלא מבחן התוצאה. "בכל מקום שפוסקים דין בדבר קיומה וישועתה של המולדת, להיות או לחדול, אין צורך לתן את הדעת אם המעשה הוא מעשה צדק או עוול, מעשה רחמנות או אכזריות...חייב אדם להסיח את הדעת מכל חשבון אחר ולעשות את המעשה שיש בו להציל את המולדת ולקיים את חירותה". רביד בוחנת את תפקודו של יואב לנוכח דמותו של ה"נסיך" ומגלה כי בכל צומת שקצרה ידו של המלך מלפעול עשה יואב את תפקידו של הנסיך בעל הוירטו. בדומה לאמירתו של מקיאבלי "צריך שלא ליטוש את דרך הטוב כל עוד יוכל לעשות זאת אולם צריך שיידע ללכת גם בדרך הרשע אם יהיה מוכרח", פועל גם יואב. כך, מתוך העדפת טובת הממלכה והרצון לתקן טעויות של מלכו, ניתן להסביר מעשים כרצח אבנר תוך ספיגת קללתו של דוד (שמ"ב ג), הרג חלק מלוחמיו הטובים בקרב עם אוריה לשמירת נאמנות הצבא (שמ"ב יא), הריגת בן המלך המורד במחיר הדחתו מראשות הצבא (שמ"ב יח) או הרג עמשא. בשלוש צמתים נוספים – כשהנסיבות היו אחרות – במלחמה בגבעון (שמ"ב ב), במלחמה ביער אפרים (שמ"ב יח) ובמצור על אבל מעכה (שמ"ב כ), העדיף יואב לתקוע בשופר ולקצר במלחמה כשיוכל כדי לחסוך בחיי לוחמים רבים מספור. כל המובאות ממקיאבלי (תשכ"א)
[41] רביד (2009), עמ' 17
[42] כל המובאות מאריסטו (תשל"ז)
[43] קלאוס (תשמ"ג), עמ' 360
[44] שם, עמ' 360
[45] קלאוס (תשמ"ג), עמ' 359, שם לב לדקות שבין הוראת יואב לכושי ובין תגובתו. יואב אומר לכושי "לֵךְ הַגֵּד" (שמ"ב יח 21) עם מעין דגש בלתי מודע על ה"לך" שישהה את הבשורה הנוראה ואת חלקו בה. הכושי לעומת זאת רץ: "וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב, וַיָּרֹץ" (שמ"ב יח 21) במעין הודיה חסרת הבנה על ה"כבוד" שנפל בחלקו.
[46] אותה ההכרה מביאה אותו, למרות שידע כי מה שעשה לא ייסלח לו לעולם, לעמוד מול דוד המתאבל ולשכנעו בתקיפות לצאת אל לוחמיו שהבטיחו את כתרו. יואב ממשיך בנאמנותו למרות שיודע כי היחסים עם דוד לא יתוקנו לעולם.
[47] או במקרה האישה החכמה מתקוע (שמ"ב יד)
[48] אנדרסון (2009), עמ' 162, מצטט את אדל ברלין הטוענת כי יואב לא רצה כלל לשלוח שליח לדוד ולפחות לא באותו זמן. הוא נכנע ללחצו של אחימעץ לשלוח שליח ושולח את הכושי ואחר כך גם את אחימעץ עצמו. נראה לי שיואב שאותו הכרנו מדפי הספר שקדמו אינו האיש שייכנע ללחץ בכלל ובידי דמות זוטרה כאחימעץ בפרט. ההחלטה לשלוח את השליחים נראית יותר כמתיישרת עם ההבנה הפנימית והטראגית כי הפעם עשה יואב משהו שאי אפשר להתחמק מתוצאותיו.
[49] לפני הפרידה מדמותו של יואב חייבים להתייחס לעוד נקודה והיא בדידותו. רביד (2009) מביאה את דבריו של דניאל אור (1994) בהרצאה שנתן. אור מתאר את בדידותו זאת של יואב כך: "איש קשה ונוקשה היה יואב אך בעיקר איש בודד היה: את אביו לא הכיר, את אמו לא הכיר, אישה לא נשא ובנים לא הוליד. וידידו האחד – אחיו אבישי. כל ימיו התנהלו בראש ובתוך הצבא: תחילה צבא אלמונים, מנודים ונרדפים, ואחר – צבא מלכות ישראל. הבדידות היא סמלו של יואב – בחייו, ובמותו". נכון הדבר שהיעדר דיווח על משפחה ובנים מצד המחבר אינה הוכחה מוחלטת להיעדרם, ועדיין, יש משהו בדבריו של אור שמסתדר עם דמותו הטראגית כפי שנסקרה. בעמדו מול אחימעץ והכושי העומדים לבשר על מעשיו, מודגשת בדידותו של אותו המצביא המחפש בעצמו, ברגע נקודת ההיפוך הטרגית, "בן" סימבולי להיאחז בו, בן שמעולם לא היה לו.
[50] פוקלמן (1981), עמ' 253
[51] שמ"ב יח 19, 22
[52] קרטלדג' (2001), עמ' 603
[53] שמ"ב יח 21
[54] שמ"ב יח 29
[55] אפשרות זו קשה שכן יואב עצמו מעיד בפניו כי בן המלך מת.
[56] שמ"ב יח 22
[57] סמית (1969), עמ' 359
[58] נקודת מבט מעניינת ביותר לגבי המוטיבציה של אחימעץ ובשורתו מספק האטון (2016), עמ' 123-122. לפי פרשנות זו יודע אחימעץ כי אבשלום נרצח שלא לצורך על ידי יואב ונעריו. בנאמנותו לדוד הוא רוצה להביא לאוזניו את האינפורמציה כי יואב הוא האחראי למות בנו אך בידיעתו כי יואב ישתמש בכל תרמית ורמייה כדי לטשטש את עקבותיו, חושב איך לעשות זאת בדרך שלא תסגיר את מטרתו. יואב, שמבין כי אחימעץ אינו אחד מנאמניו, שולח את הכושי בדרך הקצרה כדי שיבשר את דיווחו בדרך בה רצה יואב להביאה, כזו שתנסה אולי לטשטש את חלקו במעשה. רק אחרי שהכושי כבר יצא לדרכו ויואב בטוח כי אחימעץ לא יוכל להזיק לו, הוא מסכים לשליחתו אך לא לוקח בחשבון שאחימעץ בחוכמתו יבחר בתוואי דרך נוח לריצה, גם אם ארוך יותר, שיאפשר לו להקדים את הכושי. הנקודה החלשה בתיאוריה זו היא סוף הסיפור. מדוע אחימעץ שהיה נחרץ כל כך לספר לדוד על מעשהו הנורא של יואב אינו עושה זאת בסופו של דבר? מדוע הוא רומז כי אבשלום שבוי (הפועל "סגר", ועל כך בהמשך) ומדוע הוא נרתע ברגע האמת מלספר את כל הידוע לו על מעשה יואב? לכך האטון אינו מציע פתרון.
[59] בר-אפרת (תשמ"ד), עמ' 197
[60] אהרוני (תשמ"ח), עמ' 24
[61] האטון (2016), עמ' 111
[62] האטון (2016) עמ' 107, מציין כי מעבר לזיהויה הלא ודאי של מחניים, קשה לזהות את המקומות ביחידה (יער אפרים, דרך הכיכר) וקיימת מחלוקת גדולה בין חוקרים באם הקרב נערך בעבר הירדן המזרחי.
[63] אהרוני (תשמ"ח), עמ' 43
[64] האטון (2016), עמ' 123, מנסה לכמת את הסיפור פיזית ולנסות לאמוד את אורכי הדרכים המצוינות. לפי חישוביו דרכו של הכושי היתה כ4 ק"מ בעוד תוואי דרכו של אחימעץ היה כ17 ק"מ. לפי האטון אין שום דרך הגיונית, גם עם תנאי שטח קשים לכושי, שאחימעץ יכול היה להשיגו. לפי האטון למחבר המקראי היה חשוב יותר הרעיון של עקיפת הכושי והאזכור של העיר הגדולה, יער אפריים והכיכר מאשר הדיוק הריאלי.
[65] שמ"ב יח 23
[66] שמ"ב יח 27-24
[67] בר-אפרת (תשמ"ד) מציין כי סצינת הצופה דומה מאד לזו הנמצאת במל"ב ט 20-17, שם רואה הצופה מרחוק "שפעת", כנראה גוש גדול של סוסים על רוכביהם. אחרי כן, עם ההתקרבות, הוא מבחין כי רוכב שנשלח לכיוון השפעה נעלם וגם רוכב שני שנשלח הולך בעקבותיו ונעלם. לבסוף מזהה הצופה את רכיבת ראש הרוכבים לזו של יהוא בן נמשי. גם במקום זה הולך המרחב ונבנה דרך תנועת הרוכבים המתקרבים והבנות הצופה וגם כאן מצוי דיאלוג בין המלך לצופה.
[68] פולק (תשנ"ד), עמ' 383 מציין כי סצנת הצופה היא סצנת דפוס (טופס). סצנת הצופה בשמ"ב יח חולקת מאפיינים דומים עם סצנת הצופה במל"ב ט 20-17 (ראה הערה 67), וכן יש לה קרבה לסיפורים מקבילים במזרח הקדום כמו סיפור סרמוגי הארמי ממצריים.
[69] אלטר (תשמ"ח), עמ' 85
[70] כך במקור
[71] שמ"ב יח 19
[72] שמ"ב יח 24
[73] פוקלמן (1981), עמ' 255
[74] שמ"ב יח 24
[75] שמ"ב יח 10
[76] שמ"ב יח 25
[77] שמ"ב יח 26
[78] בר-אפרת (תשנ"ו), עמ' 199, טוען כי במקרה של הפסד בקרב נסים לרוב רבים יחד. לעומתו, פוקלמן (1981) עמ' 255, רואה בכך סתירה לוגית, שכן אם רץ בודד מבטא בשורה ורבים תבוסה, הרי שהופעת שני אנשים יחד צריכה כבר להטות את כף ההיגיון לצד השני, המציין תבוסה. אך דוד נמצא בתוך תהליך עמוק של שכנוע והונאה עצמית שלהיגיון אין עמו קשר.
[79] בר אפרת (תשמ"ד), עמ' 69, מציין כי המילה שלום אינה מציינת כאן ברכה אלא מעין הרגעה ראשונית לחרדתו של המלך שמשמעה הכל כשורה. בדרך כלל משתחווה השליח ורק אז מדווח ולכן חשובה כל כך ההבחנה של קריאת אחימעץ עוד בטרם הגיע ליעדו. האירוניה שתיווצר תראה שלא יהיה "שלום" בבשורה על גורל "אבשלום".
[80] שמ"ב יח 27
[81] בר-אפרת (תשמ"ד), עמ' 81
[82] שמ"א כו 8
[83] בר-אפרת תשנ"ו, עמ' 198
[84] מסורי-כספי (תשמ"ו), עמ' 67
[85] קלאוס (תשמ"ג), עמ' 364
[86] מסורי-כספי (תשמ"ו), עמ' 66
[87] שמ"ב יח 29
[88] פולק (תשנ"ד), עמ' 274 ובר-אפרת (תשמ"ד), עמ' 90, מציינים שניהם כי משפט מסורס יכול להעיד על בלבול או קונפליקט פנימי בנפש הדמות, אך בר-אפרת מסייג ומציין שייתכן, כמו במקרים רבים במקרא, ואין זו כוונת המחבר כי אם שיבוש של הטקסט המקראי המקורי.
[89] רק לפי הסברה של מק'קרטר (1984), שטוען כי סוף פס' 20 הוא הערה של המחבר, אחימעץ איננו משקר וניתן לראות בתגובתו השנייה תשובה כנה הנובעת מחוסר ידע אמיתי לגבי מותו של אבשלום.
[90] שמ"ב יח 29
[91] את כל הסברות הללו לניתוח תשובתו השנייה של אחימעץ ניתן למצוא אצל ניוקירק (2013), עמ' 175-171
[92] פוקלמן (1981), עמ' 258
[93] שמ"ב יח 23
[94] שמ"ב יח 29
[95] שמ"ב יח 32
ספרות מקור:
מקראות גדולות: הכתר, מהדורת יסוד חדשה, הדרה מדעית על-פי כתבי יד עתיקים, מהדיר ועורך מדעי : מנחם כהן, רמת גן, תשנ"ב
Biblia Hebraica, Rud. Kittel (ed.), Stuttgart: Privilegierte Wurttembergische Bibelanstalt, 1952
צ' אדר, הסיפור המקראי, המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, תשכ"ג
י' אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא : גיאוגרפיה היסטורית, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ח
ד' אור, 'יואב בן צרויה ואביתר הכהן', הרצאה בחוג שלו"ם של החברה לחקר המקרא, תל אביב, 18.5.1994
א' אלטר, אמנות הסיפור במקרא, הוצאת אדם, תל אביב, תשמ"ח
אריסטו, פואטיקה, תרגום: הלפרין שרה, הקיבוץ המאוחד, ישראל, תשל"ז
ש' בר-אפרת, העיצוב האומנותי של הסיפור במקרא, ספריית הפועלים, תל אביב, מהדורה שניה תשמ"ד
ש' בר-אפרת, שמואל ב' : עם מבוא ופירוש, מקרא לישראל, עורכים: אחיטוב שמואל, גרינברג משה, תל אביב, תשנ"ו
י' זקוביץ', על שלושה ועל ארבעה : הדגם הספרותי שלושה וארבעה במקרא, ירושלים, תשל"ט
מ' מסורי-כספי, 'ולכה אין בשורה מוצאת – מרוצת אחימעץ ומרוצת הכושי', בית מקרא ק"ד, תשמ"ו
נ' מקיאבלי, כתבים פוליטיים, תרגם: שמואלי אפרים, שוקן, ירושלים, תשכ"א
פ' פולק, הסיפור במקרא, ספריית האנציקלופדיה המקראית, ירושלים, תשנ"ד
נ' קלאוס, 'הבשורה הרעה לדוד - ניתוח ספרותי', בית מקרא כרך ד' , תשמ"ג
ד' רביד, יואב בן צרויה - גיבור שנוי במחלקת, הקיבוץ המאוחד/יד יצחק בן צבי, 2009
G. Andersson, Untamable texts: literary studies and narrative theory in the books of Samuel, t&t clarck, new York/ London, 2009
Brown, Driver, Briggs, A Hebrew and English lexicon of the Old Testament with an appendix containing the biblical Aramaic, Oxford: Clarendon Pres, 1974
G.B. Caird., Schroeder J.C., & Little G., The first and second book of Samuel, The Interpreter's bible, new York, 1953
T.W. Cartledge, 1 & 2 Samuel , Smyth & Helwys bible commentary, Macon Georgia :, 2001.
S. R. Driver, Notes on the Hebrew text and the topography of the books of Samuel, Oxford, Clarendon, 2nd edition, 1913
J.P. Fokkelman, Narrative art and poetry in the books of Samuel : a full interpretation based on stylistic and structural analyses vol. 1 King David, Van gorcum, assen, 1981
H.W. Hertzberg, I & II Samuel : a commentary, translated by J. S. Bowden, Old Testament library, London : SCM Press, 1964
J.M. Hutton, Over the river and through the woods – historical and narrative geography in 2 samuel 18. In: W. Dietrich editor 'The books of Samuel: stories-history-reception theory', Peters, 2016
P. K. McCrter, II Samuel - a New Translation with Introduction, Notes and Commentary, the anchor bible, garden city NY, 1984
M. Newkirk, Just deceivers: An investigation into the motif and theology of deception in the books of Samuel, Pickwick, Oregon, 2013
F.H. Polak, 'David's Bayit in the light of frame semantics'. In: W. Dietrich editor 'The books of Samuel: stories-history-reception theory', Peters, 2016
H. P. Smith, A critical and exegetical commentary on the books of Samuel, t&t clarck, Edinburgh, 2nd edition, 1969
הייתי שם, במו עיני ראיתי.
לפנות ערב חזרו אל העיר חייליו המנצחים של המלך. בשקט, מלוכלכים ומיוזעים נכנסו בשער העיר, כאילו מנסים לא להפריע את הכנותיה ללילה המתקרב. לא נשמעו כינורות ולא נבלים, לא תופים ולא צלצלים, רק השקשוק החרישי של כלי המלחמה מעל הגוף העייף, הנושאים את סימניו הקרושים של דם האויב. גבורה ומאמץ והקרבה עד אין קץ, ותהילה אין. רק שקט מריר ושחור, מר כלענה שהתפשט בין הבתים. הייתי שם, במו עיני ראיתי.
***
הניצחון היה מוחלט. תקיעת שופר יחידה ועזה שהדהדה ביער ציינה כי הקרב תם. המרד שקרע את הממלכה מבפנים הסתיים. הצלנו את מלכנו. הנסיך המורד היה בנו האהוב של המלך וביציאה לקרב ביקש בחשש ממפקדיו הבכירים כי ייזהרו אתו, עם הנער. השמועות שריחפו עכשיו באוויר דיברו על כך שהנסיך איבד את חייו והושלך לבור עמוק אי שם ביער, אם לא ראיתי זאת בעיני. "כלב מת", הרהרתי בו בטינה, "סוף קטן ועלוב להבטחה גדולה וזוהרת". היה זה הזמן שלי לזרוח. לאורך כל המרד הייתי אני זה שהביא את הבשורות הטובות למלך, כלומר את המעט שהיו. עכשיו היה זה הזמן שלי לבשר לו את הבשורה שלה חיכה יותר מכל - הבשורה כי חייו ניצלו והמורדים שהעזו להרים בו יד אינם עוד.
חיכיתי חסר מנוחה ליד אוהל שר הצבא, ממתין לרגע בו יקרא לי פנימה וישלח אותי לבשר את שכל כך ייחלתי. השמש עמדה בחצי היום, זרקתי בעצבנות חלוקי אבן על גזע עץ גידם אך הפקודה שחיכיתי לה בוששה מלהגיע. התלבטתי לשנייה ואז נכנסתי לאוהל. שר הצבא הסתכל בי בתמיהה בעיניים שואלות ואני התפרצתי ואמרתי לו כי הגיע הזמן שאבשר על הניצחון למלכנו. שר הצבא מחל משום מה על עזות מצח שבה דיברתי לאדם במעמדו, ודיבר אלי ברכות: "תקשיב לי בני, היום, עדיף לך לא לבשר". לצדו של שר הצבא עמד לוחם שחור עור, אחד מהלוחמים הזרים ששרתו בגדודי המלך. הוא החווה בידו לאותו חייל פשוט ואמר: "בכל מקרה, כבר ציוויתי עליו לרוץ ולספר למלך את כל מה שארע". החייל הצדיע, יצא במהירות מפתח האוהל ויצא לדרכו.
חום של בושה אחז בלחיי, כמו סטירה שמכאובה להט בבשרי. לא הייתי מוכן לקבל את הגזרה שגזר: "מדוע לשלוח חייל פשוט לבשר על מפלת המורדים?" לא הבנתי ולא רציתי להבין. בלי לחשוב פעמיים המשכתי לדבר אל שר הצבא באותו טון נרגן: "אני מתעקש שאני כמבשר אבשר למלך שחייו נצלו". עמדתי בפנים נסערות ומילותיי הדהדו באוהל. גם הפעם, למרבה ההפתעה, בחר שר הצבא להבליג על חוסר הכבוד שבפנייתי והשיב לי בלאות: "אם אתה חייב, רוץ". כנשוך נחש קפצתי מהמקום ומבלי לחשוב פעמיים חגרתי מימייה על כתפי והחלתי במאוץ. ידעתי שהדרך לעיר ארוכה אך הבנתי שאם אתמיד בריצתי תביא אותי עם דמדומים לשער העיר. החייל שחום העור רץ בדרך הקצרה היורדת בתוך היער הסבוך, מה שהקשה על הריצה מאד. החלטתי לרוץ דרך כיכר הירדן בדרך הארוכה יותר שכן ידעתי שאם ארוץ מהר ולא אעצור, ובהתחשב בהפסקות שוודאי יעשה אותו חייל בדרכו, אדביק אותו ואגיע לבשר על הניצחון לפניו, שהרי אם יגיע לפני, מה הועילה לי ריצתי?
***
הגחתי מערוץ הנהר והחלתי לטפס במעלה המסילה המובילה אל העיר. מרחוק, על כתף ההר שמולי, ראיתי דמות קטנה, הולכת ויורדת במדרון בעצלתיים. מייד הבנתי שהשגתי את אותו חייל ושהדרך לבשר את הבשורה שבפי פתוחה כמו הדרך שנגללה לפני. הגברתי צעדים והגעתי למישור הענק שהשתרע לפני שער העיר. מרחוק נראתה כבר החומה האדירה ויכולתי להבחין בצלליתו של הצופה שעמד על מגדל שער העיר. טפיפות רגלי הקצובות על האדמה הצהובה והמאובקת, העלו עננת אבק שהעידה בפני הצופה על הגיעי, והתלכדו עם פעימות הלב המהירות שלי. כל כך רציתי כבר להגיע.
דלתות העץ האדירות נפתחו אלי, כאילו פרשה העיר את ידיה בחגיגיות לקבל אותי. אל מחוץ לשער יצאה חבורה לבושה בהידור ובראשם עמד מי שנראה לי מרחוק כמלך עצמו, כתר הזהב שבראשו מנצנץ באור הדמדומים שנשפך על ההרים סביב. צמרמורת של התרגשות אחזה בי כמו בצינה של חורף, המרחק הלך והצטמצם. במבט חטוף אל מעבר לכתפי ראיתי במרחק את החייל הזר מתקרב גם הוא. העייפות שהרגשתי אך לפני רגע נשתכחה ממני והחשתי את צעדי עוד יותר עד שהגעתי אל המלך והשתטחתי בפניו. בכל ההדר שיכולתי לגייס אמרתי בעודי שרוע: "מה שמח הוא היום בו הכניע האל את אויביו של אדוני המלך".
***
כשהמלך סימן לי בחוסר סבלנות לעמוד ובפנים מודאגות שאל: "האם הנער חי?" - התחלפה לה אותה תחושה של התעלות באימה שחלחלה עמוק לתוכי. באותו רגע הבליחו בראשי מילותיו של שר הצבא והבנתי עכשיו מה שמיאנתי להבין אז. למרות שידעתי היטב מה עלה בגורל הנסיך המורד, גמגמתי אל מול פניו המשתאות של המלך "כשיצאתי הייתה מהומה גדולה בעקבות ניצחון צבא המלך. יצאתי מייד לבשר ואינני יודע מה עלה בגורל הנסיך".
לפני שעלה בידי המלך לחקור אותי יותר, הגיע במרוצה החייל שחום העור ונעמד מול המלך. עובדת היותו חייל זר השכיחה ממנו כנראה את הצורך להשתטח. בפנים מיוזעות מריצה אמר: "הציל אלוהים היום את המלך מכל אויביו. ניצחנו במלחמה." עוד לפני שסיים התפרץ המלך לדבריו ושאל: "והנסיך? האם שלום לו?" והחייל ענה בשמחה וביטחון: "יהיו כנער אויבי אדוני המלך וכל אשר קמו עליו לרעה". פניו של המלך נפלו. ברגלים כושלות נעלם בתוך שער העיר.
***
לפנות ערב חזרו אל העיר חייליו המנצחים של המלך. לא נשמעו כינורות, ולא נבלים, לא תופים ולא צלצלים. רק שקט מריר ושחור, מר כלענה, התפשט בין הבתים. הייתי שם ובמו עיני ראיתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.