ד״ר עופר חן, חוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.
מקובל להניח כי מפעל ההתיישבות הדתי התגבש משתי קבוצות מרכזיות של חלוצים שעלו לארץ במרוצת שנות העשרים והשלושים. האחת, היא קבוצת חלוצי מזרח-אירופה והאחרת היא קבוצת חלוצים חניכי אסכולת 'תורה עם דרך ארץ', שהגיעה מגרמניה. אולם, בחינה היסטורית קפדנית תגלה כי האידאה הרעיונית שעמדה בבסיס רעיון הקיבוץ הדתי נוצקה בתבניות שהניחו חניכי 'תורה עם דרך ארץ'. קביעה זו איננה מתחייבת רק מתוך ראייה היסטורית אלא גם באה לביטוי ברור בתודעתם העצמית של החלוצים הדתיים שבאו מגרמניה. ראייה לכך נמצא למשל בדבריו של משה אונא, אשר הדגיש כי 'הקבוצה הדתית כיצירת קבע נעשתה אפשרית רק עם עליית החלוצים הדתיים מגרמניה' (1). מאמר זה מוקדש אם כן לפניית הזרקור לאידאה שהדריכה את חלוצי הקיבוץ הדתי מבין חניכי 'תורה עם דרך ארץ'.
משנתם הציונית והדתית של חלוצי מרכז אירופה בקיבוץ הדתי התעצבה, בראש ובראשונה, בתבניות מורשתה של 'הקהילה הפורשת' (עדת ישורון) ובעיקר בהשפעת משנתו ההלכתית של שמשון רפאל הירש. בעיקרו של דבר, ראה הירש בהלכה יצירה דינאמית, הנענית לצורכי הזמן המשתנים, והמבקשת לעצב את כלל היבטי החיים היהודיים. במילים אחרות, שאיפתם של קבוצות החלוצים הדתיים שבאו מגרמניה היתה להביא לרנסנס הלכתי, ולבסס את מעמדה של ההלכה כמשנה שבכוחה לעצב את חיי היחד של חברה יהודית, ריבונית ומודרנית. השאלה המרכזית אליה נדרשו המתיישבים הראשונים, היתה הגדרת אופי התאגדותם, או במילים אחרות: 'הקיבוץ או המושב'. האוריינטציה החברתית של החלוצים הבאים מגרמניה הובילה, מטבע הדברים, להחלטה כי המסגרת הקיבוצית-השיתופית היא הטובה ביותר. דומני כי אין לתלות בחירה זו רק בהשפעת 'ההתיישבות העובדת' אלא, בראש ובראשונה, בהשפעת רעיון 'החברותא', על פי הפרשנות שנתנו לו גוסטאב לנדאואר ומרטין בובר מחד גיסא, וההגדרה שהעניק שמשון רפאל הירש לתא הקהילתי, מאידך גיסא.
זיקתם של חניכי 'תורה עם דרך ארץ' לרעיון 'החברותא' מתבררת, בראש ובראשונה, ממרכזיותו בשיח החברתי שרווח בקרב בני הנוער בגרמניה, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בעיקרו של דבר ראו לנדאואר ובובר ב'חברותא', שהוגדרה על ידם כהתאחדות קהילתית סביב אידיאה רוחנית, שלב ראשון בדרך לעיצובה של החברה כולה. תפיסת התא הקהילתי, הצר, כמסגרת להגשמת ערכים רוחניים עלתה בקנה אחד גם עם מושג 'הקהילה' שטבע הירש. במאמרו הראשון בכתב העת ישורון, שהוקדש לבירור 'עקרון הפרישה', שרטט הירש קווים לדמותה ולייעודה של 'הקהילה'. להשקפתו, מהווה הקהילה תא לאומי, בזעיר אנפין, אשר זכות קיומה תלוי, באופן בלעדי, בהגשמתו של אידיאל רוחני-חברתי, 'בחוגה הקטן המוגבל' (2). ואכן, מקימי הקיבוץ הדתי, מבין עולי גרמניה, הודרכו ממוטיבציה רעיונית, מובהקת, שהתבטאה בשאיפתם להוכיח כי בכוחה של ההלכה לשמש משנת חיים אקטואלית לחברה יהודית-מודרנית. במילים אחרות, מטרתם של מייסדי הקיבוץ הדתי, מבין חניכי 'תורה עםדרך ארץ', היתה לא רק לקחת חלק בתהליך התחייה הלאומי-הציוני אלא, בראש ובראשונה, לבסס את מעמד ההלכה כגורם מעצב, של כלל היבטי החיים החברתיים, ובכך לשמש 'תקדים ודוגמה לאפשרות קיום התורה בימינו' (3). נמצא, אפוא, כי יותר מן השאיפה לעבודה חקלאית ולהפרחת השממה ראו מייסדי הקיבוץ הדתי את תחיית ההלכה כאתגר המרכזי שניצב לפתחם: 'לא את איזורי השממה בלבד אנו מבקשים להפריח', טענו מקימי הקיבוץ הדתי מבין עולי גרמניה, 'אלא גם את הלכות התורה' (4). השאיפה לרנסנס הלכתי ביטאה, למעשה, נכונות להעמיד במבחן ההגשמה את אפשרות עיצובה של ההלכה כמשנת חיים לחברה מודרנית. 'אנו נתבעים', הצהיר משה אונא, תוך שהוא חורט את עיקרי משנתו של הקיבוץ הדתי, 'להתייחס במלוא הרצינות לדרישה הכפולה העומדת לפנינו [והיא] קביעת חיי המעשה, דווקא על אתגריו האקטואליים והמתחדשים יום יום, כאותו תחום בו חייב להתגשם מה שכתוב בתורה. אנו רוצים לחדש בחיינו הדתיים את הקניינים הנצחיים, הטמונים בעבר ובהווה של החיים הדתיים. כזאת היא גישתנו הדתית: הדת כמו שאנו מבינים אותה, נתבעת להשיב על שאלות הזמן באומרנו שדתיותנו אינה שמרנית כי אם מחדשת - מתעוררת השאלה, מה נאמר לחדש ומתוך איזו מגמה [...] התשובה היא, כי לדעתנו צריכה הדת לשמש יסוד לכל החיים. ואם הדת היא באמת אותו האגנס שבו כל התופעות מוצאות את מקומן, הרי היא מוכרחה להשיב על כל השאלות והבעיות שהדור, העם והציבור מתלבטים בהן. אין לנו להסכים לעמדה דתית כזאת המעלימה עין מכל שאלה אשר המציאות מעוררת אותה' (5).
בעקבות הקהילה הראשונה, קיוו מקימי הקיבוץ הדתי, יקומו קהילות נוספות, אשר יהוו מודל חיקוי ו'גורם בעיצוב דמות הישוב והמדינה' (6). ביטוי להשקפה זו נמצא ברעיון 'ההתיישבות הגושית': 'התנועה הקיבוצית קיבלה על עצמה להתחיל ליצור את הציבור הזה ולקבוע לו תנאי חיים שיובילו אותו בהכרח בדרך של עצמאות. שיעמידו אותו עין בעין בפני כל הבעיות, שציבור עצמאי צריך לפתור אותן. ולזה אין די בקבוצה אחת בודדת במקום נידח, ואפילו תהא גדולה ביותר [...] רק אגודת ישובים הקשורות ביניהן בפעולות כלכליות, ציבוריות ותרבותיות, תיצור את הבסיס הדרוש לשאיפה הנ"ל', ובדרך זו, טען משה אונא, 'יתגלו הכוחות הגנוזים בנו, כדי להקים מחדש יהדות דתית שתקבע את אופיו של העם' (7).
חלוצי הקיבוץ הדתי היו מודעים היטב כי האתגר ההלכתי שמולו ניצבו הוא, במידה רבה, חסר תקדים בהיסטוריה היהודית. אולם, אמונתם בכושרה של ההלכה ובכוחה להמציא תשובה לכל אתגר היסטורי היא שעמדה ביסוד משנתם החלוצית. 'ראשוני הקבוצה הדתית', סיפר לימים מאיר אור, 'לא תיארו לעצמם מציאות, שבה תתגלה סתירה לבין הצרכים המשקיים של הקבוצה לבין רצונה לבסס את חייה על ההלכה' (8).
מטבע הדברים ניצבו מייסדי הקיבוץ הדתי בפני קשיים הלכתיים רבים, שנבעו מן ההיבטים שונים של העשייה החקלאית המתחדשת, כגון, כלאיים, בכור בהמה, חליבה בשבת, שמיטה, ערלה ועוד. מטבע הדברים אין זה המקום לדיון מפורט בהיבטים ההלכתיים עצמם. לכן אתרכז בהשלכות ההיסטוריות והרעיוניות שנגזרו מהם על אופיו ועל התפתחותו של הקיבוץ הדתי. בעיקרו של דבר, לא נענתה הרבנות לצרכיו של המתיישב הדתי. הפתרונות שהוצעו על ידה התאפיינו בשיטת הערמה בנוסח 'היתר מכירה' או שימוש ב'גוי של שבת', פתרונות שהיו למורת רוחם של חלוצי הקיבוץ הדתי, שראו בהם לא רק גנבת דעת והורדת קרנה של ההלכה אלא בעיקר ביטוי לשמרנותה של הרבנות ולחוסר החשיבות שייחסה למפעל ההתיישבות הדתי. מתוך כך התאפיינה מערכת היחסים שבין הקיבוץ הדתי לבין הרבנות הראשית בחוסר הבנה ובחשדנות הדדית, אשר הובילו אט אט להתרחקות ביניהם. דומני כי את הסתייגותה של הרבנות מדרכו של הקיבוץ הדתי ומקריאותיו ל'רנסנס הלכתי', יש לראות על רקע יחסה השלילי של האורתודוקסיה המזרח אירופאית לדרכה 'המודרנית' של האורתודוקסיה בגרמניה. התייחסות זו לא נעלמה מעיניהם של חלוצי הקיבוץ הדתי: 'אי אפשר להתעלם מהעובדה', טען צוריאל אדמנית, 'שהאישיות הדתית של רבים מוותקי הקיבוץ הדתי התגבשה בניגוד לדעות של רבנים חשובים' (9).
את ביקורתם הפנו אנשי הקיבוץ הדתי, בראש ובראשונה, כלפי גישתה השמרנית של הרבנות הראשית. לכאורה, חייבה הרבנות את הרעיון הלאומי וראשיה אף הטיפו להגשמת ההלכה במדינה ['ארץ ישראל, לעם ישראל על פי תורה ישראל']. אולם, בפועל, נהגה הרבנות ההפך לחלוטין; לאורך שנות הארבעים החלה הרבנות לאמץ קו שמרני יותר יותר, שהתבטא בצמצום תכולת ההלכה לגבולות המוכרים בספרות הפוסקים ובמתן היתרים אד-הוק. נראה כי הנטייה השמרנית נבעה מחששם של הרבנים הראשיים מתגובתם של גדולי התורה החרדיים. 'ייראת ההוראה' וההתעלמות מצרכיו של המתיישב הדתי נראו בעיניהם של חלוצי הקיבוץ הדתי כהשתמטות מחובת גברא של רב בישראל, לא פחות.
לאחר שנואשו מן הרבנות הראשית החלו להישמע בקיבוץ הדתי ובחוגים הקרובים לו קולות שקראו לפסיקה עצמאית. ביטוי מובהק לקשר שבין רעיון הפסיקה העצמאית לבין ההכרה בחוסר נכונותה של הרבנות להביא לתיקוני הלכה נמצא בגישתו של ישעיהו ליבוביץ, שנמנה על מנהיגי תנועת 'ברית חלוצים דתיים' [בח"ד]. אם בראשית שנות השלושים דחה ליבוביץ את רעיון הפסיקה העצמאית על הסף, וראה בו סכנה למפעל ההתיישבות הדתי, הרי שבראשית שנות החמישים ניכר בו ששינה את טעמו; מכיוון 'שאין לצפות לשום פעולה מצד מוסדות ההוראה הדתיים הרשמיים', טען ליבוביץ, הרי ש'נושא ההכרעות הללו, יוכל להיות רק הציבור הדתי, הנושא בפועל בעול' (10). ואכן, לא ארך הזמן והחלו להתגבש 'הלכות קיבוציות'. 'אנו לקחנו על עצמנו את הסמכות לקבוע בעצמנו את הנוהג שלנו אף על פי שאינו עולה בד בבד עם הכתוב בש"ע, מפני שהרגשנו שזאת היא הרגשתנו הדתית, ואולי אפילו גברה הכרתנו הדתית בשל כך', הסביר מאיר אור (11). צידוק לפסיקה עצמאית נמצא בניסיון לחדש מוסד תלמודי נושן בדמותן של 'תקנות הקהל' [ב"ב, ח:], אשר העניק לתא הקהילתי את הזכות לקבוע תקנות ולהתיר היתרים. מוסד זה עלה בקנה אחד עם התפיסה הרואה את הקהילה כתא הנושא והמבטא את ערכי כלל ישראל. עדות לחשיבות שמצאו חלוצי הקיבוץ הדתי באמצעי הזה נמצא בהתעניינות הרבה שגילו במחקריהם של יצחק בער ושל חיים הלל בן-ששון, שעסקו במבנה הקהילה היהודית ובתולדותיה, או בחיבוריהם המשפטיים של נחום רקובר ומנחם אלון, אשר עסקו בתקנות הקהל. נמצא, אפוא, כי הייאוש מן הממסד הרבני עורר תחושות ישנות של מרד הלכתי, שהיו טבועות בקרב חניכי תנועות הנוער שבגרו בינתיים, כפי שמספר על כך פנחס רוזנבליט: 'המציאות היא שונה לגמרי מזו של דורות קודמים, וגישתנו היא שונה וצריכה להיות שונה מזו שלהם בהתאם לרוח התקופה; ולא פחות ממה שרוב הציבור והמציאות החילונית התרחקו מאתנו, התרחקו אנו - הדתיים - מהם. ולכן עמדתנו לגבי הציבור הזה וגבי בעיות הדור צריכה להיות שונה מזו של הדורות הקודמים, אם כי שיקולים רבים של גדולי הדור בדורות ההם יוכלו לשמש הנחיות חשובות גם לנו. אך יתרה מזו, הבעיה בעיקרה איננה - כפי משה אונא עמד על כך בצדק - חוסר גמישות וחוסר הבנה מצד הרבנים. אלא אנחנו - כל אחד מאתנו - צריכים לדעת את בעיות הזמן ולהתמודד אתן. עלינו להבינן בייחוד כבעיות של התקופה הזו ושל המקום הזה, ולנסות לפתור אותן כיהודים דתיים. בודאי זקוקים אנו להדרכת הרבנים ולהנחיותיהם, אבל התפקיד העיקרי הוא מוטל עלינו' (12). אולם, ברור כי הפתרון שנמצא בדמותן של 'תקנות הקהל', אשר מעצם אופיו היה מוגבל בהיקפו ובמעמדו, לא היה זה שאליו שאפו חלוצי הקיבוץ הדתי. היעדר הפתרון ההלכתי מקובל ומוסכם הטיל, מטבע הדברים, צל כבד על תוקפו של האידיאל ההלכתי שעמד ביסוד הקיבוץ הדתי ופגע בביטחון העצמי של חלוצי ההתיישבות הדתית. דומני כי החל מאמצע שנות הארבעים ועד לשלהי שנות השישים נוכל לזהות תהליך איטי ומתמשך של התרחקות מן השאיפות הנשגבות שהציבו לעצמם ראשוני המתיישבים בקיבוץ הדתי.
נוכל להצביע על שני גורמים מרכזיים שמנעו את מימוש האידיאל הקיבוצי. הראשון, נמצא בחוסר תעוזתה של הרבנות הראשית להביא לתיקוני הלכה ובכישלונה של תנועת 'המזרחי' לצקת תוכן אמיתי בסיסמה: 'ארץ-ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל'. השני, טמון בהסתייגותם של יתר הזרמים הדתיים מרעיון הרנסנס ההלכתי של הקיבוץ הדתי. כאמור, מראשית התגבשותם התקבלו אנשי ההתיישבות הדתית בחשדנות לא רק מצידה של הרבנות הראשית אלא גם מצידם חוגים רחבים בציבוריות הדתית, שהושפעו יותר ויותר מהקו האורתודוקסי השמרני ומגישתה המיסטית של אסכולת הראי"ה. מתוך הכרה בבדידותם החלו אנשי הקיבוץ הדתי להתרחק, גם הם, מתנועת 'המזרחי' ולהתאגד במסגרות חלופיות, כגון: 'בניין ויצירה', 'העובד הדתי' ו'סיעת למפנה', אשר נותרו נאמנות לרעיון התחייה ההלכתית. ברור כי התרחקותם של אנשי הקיבוץ הדתי הותירה גם את המפעל הקיבוצי בשולי ההשפעה הציבורית והמחישה את זרותו בנוף הדתי.
ספקות ראשונים בדבר אפשרות הגשמתו של האידיאל הקיבוצי החלו להישמע אם כן כבר באמצע שנות הארבעים, ואלו באו, דווקא, מצידם של אישים שהיו קרובים למפעל ההתיישבות הדתי. הראשון שבהם היה ישעיהו ליבוביץ. בהרצאה שנשא באגודה הדתית בירושלים בשנת 1945 טען ליבוביץ כי במעשה הקיבוץ הדתי אין משום מענה הלכתי לשאלות חברתיות-דתיות. בעיניו, תחת ניסיון אמיתי להגשמת משנתו 'עג הקיבוץ הדתי עוגה לעצמו' בצידה של החברה. דומני כי בדבריו זיהה ליבוביץ את ראשיתו של מפנה רעיוני בקיבוץ הדתי, אשר החל נוטש את משנתו ההלכתית לטובת שימור הקהילה עצמה תוך הסתפקות ב'תיקון דתי ואישי' בלבד. שנים אחדות לאחר מכן הצביע גם פנחס רוזנבליט על התרחקותו של הקיבוץ הדתי מן האידיאות ההלכתיות המהפכניות להן הטיפו מקימיו. דווקא לאחר קום המדינה, טען רוזנבליט, בה מצופה היה מהקיבוץ הדתי להיאבק במשנה תוקף על הגשמת משנתו הרעיונית החלו להתגלות בו תהליכים ברורים של הסתגרות והעדפת האינדיבידואליזם דתי. אולם, לא במהרה הבינו מנהיגי הקיבוץ הדתי את מה שהטיבו לזהות בודדים מתוכו; ביטוי מוגמר של השלמה עם כשלון חזונו המקורי של הקיבוץ הדתי נמצא במאמר מאוחר של משה אונא 'השפעות מבחוץ' [1965]. לאחר שניתח את התמורות הרעיוניות שעברו על החברה הישראלית מראשית שנות השלושים הכיר, לבסוף, גם אונא עצמו בחוסר יכולתו של התא הקיבוצי להביא לרנסנס הלכתי או לשמש דוגמא לתא קהילתי הנוהג את חייו החברתיים על פי ההלכה. מעתה ראה אונא את הצלחת הקיבוץ הדתי בעצם קיומו כאופוזיציה מוסרית בשולי החברה. נמצא, אפוא, כי אם בראשית שנות השלושים נתפסה הקהילה הקיבוצית כשלב ראשון בדרך לעיצובה של החברה הכללית הרי חצי יובל לאחר מכן ראה בה מנהיגה המובהק 'שמורת טבע' הניצבת בבדידותה בשולי החברה, ותו לא. לכאורה, בכך לא סגי, עדיין נוכל למצוא בשולי השיח בקיבוץ הדתי קולות רחוקים, כהד מן העבר, הקוראים למימוש האידיאל החברתי-דתי של הקיבוץ. משל לכך נמצא בדמותם של אישים כידידיה כהן ובעיקר כיוסף אחיטוב. אולם, קריאה קפדנית במשנתם ובייחוד בזו של אחיטוב מעידה דווקא על ההתרחקות מן האידיאל המקורי שעמד ביסוד רעיון הקיבוץ הדתי. "דווקא כיהודים דתיים", טען אחיטוב, 'נראה שאפשר לנו להיות משוכנעים ביכולתנו העקרונית ליצור מערכת חיים שלמה. מעין בועת אוויר, אשר בתוכה פועלים כללי משחק אחרים, מערכת אשר בה יישמר עדיין הכיוון של היחיד למען הציבור, למען האידיאה הדתית המיוצגת בקהילה' [הדגשה במקור - ע"ח] (13). נמצא, אפוא, כי עיקר מעייניו של אחיטוב לא היו עוד בהתחדשות האידיאל ההלכתי-חברתי שעמד ביסוד רעיון הקיבוץ הדתי אלא בשימור חיי הקהילה, 'כמעין בועת אוויר' כלשונו.
הערות שוליים
1. משה אונא, 'הקיבוץ והיהדות הדתית', הקהילה החדשה, תל-אביב תשמ"ה, עמ' 60.
2. שם.
3. צוריאל אדמנית, 'הקיבוץ הדתי כאידיאל חינוכי', ספר בני עקיבא (עריכה: יצחק לב), תל-אביב תשי"ח, עמ' 108.
4. משה אונא, 'יחסנו לפועל המזרחי', בשבילי המחשבה והמעשה, תל-אביב תשט"ו, עמ' 122.
5. הנ"ל, 'יסודות ותפקידים', הקהילה החדשה, תל-אביב תשמ"ה, עמ' 32.
6. שם, עמ' 18.
7. הנ"ל, 'התיישבות גושית להלכה ולמעשה', שם, עמ' 81.
8. מאיר אור, 'בעיות הלכתיות בקיבוץ הדתי', אור המאיר: מבחר כתבי מאיר אור, טירת צבי תשמ"ז, עמ' 83.
9. צוריאל אדמנית, 'הרבנות והקיבוץ הדתי', בתוך הזרם ונגדו (עריכה: יצחק אשר), תל-אביב תשל"ז, עמ' 355.
10. ישעיהו ליבוביץ, 'ראשי פרקים לבעיית דת ישראל במדינת ישראל', יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, ירושלים תשל"ה, עמ' 87.
11. מאיר אור, פרטיכל מתוקן של המועצה החמישית של הקיבוץ הדתי בבארות-יצחק, אדר תשי"א, ארכיון הקיבוץ הדתי בקבוצת יבנה, תיק 7-מ1.
12. פנחס רוזנבליט, 'על הציבור הדתי להתמודד עם בעיות הזמן', קירוב לבבות לתורה ולמצוות: ימי עיון בבארות יצחק, כ"ב-כ"ג, ניסן תשכ"ו, עמ' 34-35.
13. יוסף אחיטוב, על גבול התמורה: עיון במשמעויות יהודיות בימינו, ירושלים תשנ"ה, עמ' 303.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.