"הרוח הרעה" של שאול - מבט פסיכיאטרי מודרני

דניאל צ'וררו, סטודנט לרפואה, הדסה עין כרם

דניאל צ'וררו

* כיצד משפיעים אובדן הזהות והיעדר הוויסות הרגשי על קריסתו המנהיגותית של שאול המלך?

* מהן ההשלכות של הפיכת דמויות קרובות לאיומים קיומיים בתוך תהליך של הידרדרות נפשית?

דניאל צ'וררו מציע ניתוח פסיכיאטרי מודרני לדמותו המקראית של שאול המלך ומפרש את "הרוח הרעה" שפקדה אותו כביטוי לדיסרגולציה רגשית וחרדה עמוקה. המחבר מתאר כיצד המעבר מהצלחה צבאית לאובדן לגיטימציה דתית ערער את זהותו השברירית של שאול והוביל להידרדרות נפשית הדרגתית. לאורך הכתוב מוסבר כיצד המצוקה הנפשית הופכת לחשיבה פרנואידית ותוקפנות אימפולסיבית, המתבטאת בניסיונות פגיעה בדוד, ביהונתן בנו ובטבח כהני נוב. המקור מדגיש כי קריסת המנטליזציה והשיפוט המוסרי של שאול נבעה מחוסר יכולת לווסת רגשות תחת לחץ השלטון. לסיכום, היצירה מציגה את סיפורו של המלך כטרגדיה אנושית של אובדן שליטה עצמית אל מול כוח בלתי מוגבל.

 "הרוח הרעה" של שאול - הסתכלות ממבט פסיכיאטרי מפוקסת אינטראקציות

סיפורו של שאול, המלך הראשון בישראל, הוא מן הטרגדיות האנושיות המורכבות, מלאות הרגש והעמוקות במקרא. לפני שניתן להבין את קריסתו, חשוב לזכור כי שאול אינו מתחיל כשליט רודני 

או שאפתן. להפך לתפיסתי, הוא מוצג כאדם מהוסס ובעל זהות שברירית. כאשר נבחר למלך הוא אף ״נֶחְבָּא אֶל־הַכֵּלִים” (שמ״א י, כב), פרט קטן אך משמעותי המעיד על קושי ראשוני לשאת סמכות. שאול נכנס לתפקיד שאין לו תקדים היסטורי, ללא מסורת שלטונית ברורה וללא גבולות מוסדרים בין סמכות נבואית, דתית ומלכותית. כל זאת בזמן שהציפיות והלחץ שנמצאים עליו גדולים מכפי שניתן לשער. בתחילת דרכו הוא זוכה להצלחה צבאית וללכידות לאומית, והמקרא מתאר זאת במילים: ״וַתִּצְלַח רוּחַ־אֱלֹהִים עַל־שָׁאוּל” (שמ״א יא, ו). כלומר, תחושת השליחות והלגיטימציה שלו נשענת על חוויה של השראה אלוהית ואישור חיצוני. אך כאשר שמואל מודיע לו על דחייתו מן המלוכה, נסדק עוגן זהותי מרכזי, והמקרא מציין: ״וְרוּחַ יְהוָה סָרָה, מֵעִם שָׁאוּל” (שמ״א טז, יד). החלל שנוצר אינו נותר ריק, אלא מתואר מיד כהופעת “רוּחַ-רָעָה, מֵאֵת יְהוָה”. עכשיו נשאלת השאלה מהי אותה רוח רעה?

בקריאה פסיכיאטרית זהירה ניתן להבין את “הרוח הרעה” לא כישות חיצונית, אלא כמצב נפשי מתמשך של חרדה לא מווסתת, אובדן יציבות זהותית ופגיעה בוויסות הרגשי אצל אדם המחזיק בעוצמה שלטונית מלאה. המקרא מתאר אפיזודות בהן דוד מנגן לפני שאול ומביא הקלה רגעית: ״וְלָקַח דָּוִד אֶת-הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה“ (שמ״א טז, כג). יש כאן רמז ברור לכך שהמצוקה של שאול ניתנת להרגעה זמנית, אך אינה נפתרת בשורשה. זהו תיאור ספרותי מדויק של דיסרגולציה רגשית כרונית: תנודות חדות בין רגיעה קצרה להתפרצות אלימה. כך למשל מתואר כי בעת אחת ״וַתְּהִי רוּחַ יְהוָה רָעָה אֶל-שָׁאוּל, וְהוּא בְּבֵיתוֹ יֹשֵׁב, וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ, וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד. וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית, בְּדָוִד וּבַקִּיר, וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל, וַיַּךְ אֶת-הַחֲנִית בַּקִּיר; וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט, בַּלַּיְלָה הוּא.“ (שמ״א יט, ט–י). התגובה האלימה אינה מחושבת, אלא אימפולסיבית, ומשקפת פגיעה ביכולת לשלוט בדחפים ופעולות פזיזות.

מערכת היחסים הראשונה החושפת את עומק הקריסה היא זו שבין שאול לדוד. בתחילה דוד מופיע כגורם מרפא, נגן צעיר המוזמן להקל על מצוקת המלך. אולם לאחר ניצחונותיו של דוד נשמע הקול מהעם : “הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו” (שמ״א יח, ז). שיר זה מהווה טריגר נפשי: הוא פוגע בדימוי העצמי המנהיגותי של שאול ומעורר פחד מהחלפה קרובה. מכאן מתפתח דפוס של חשיבה פרנואידית, והמקרא מציין בפשטות חדה: “וַיְהִי שָׁאוּל, עון (עוֹיֵן) אֶת-דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה.” (שמ״א יח, ט). דוד חדל להיות אדם ממשי והופך לדימוי של איום. המעבר אצל שאול מיחסי תלות והקלה ליחסי רדיפה ואלימות מעיד על פגיעה ביכולת לראות את האחר כסובייקט נפרד, תהליך המוכר בפסיכולוגיה כקריסת מנטליזציה תחת חרדה קיצונית.

הקריסה מעמיקה כאשר שאול מפנה את תוקפנותו גם כלפי בנו יהונתן. יהונתן מנסה להגן על דוד מתוך שיקול מוסרי, אך שאול מגיב באלימות: “וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת־הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ” (שמ״א כ, לג). תקיפת הבן, הדמות הקרובה והבטוחה ביותר, מסמנת בעיניי שלב חמור במיוחד בהידרדרות הנפשית: אובדן גבולות, קושי לשאת ביקורת, והפיכת כל התנגדות לאיום קיומי. במונחים קליניים, זהו רגע המעיד על פגיעה חמורה בשיפוט וביכולת לווסת תגובות רגשיות. פגיעה ממשית במעגל הקרוב אלינו מהווה את אחד מהדגלים האדומים הגדולים ביותר בהפרעות פסיכיאטריות.

שיא ההידרדרות מתרחש בטבח כהני נוב. כהני נוב אינם מורדים ואינם חמושים. הם מייצגים סמכות דתית ולגיטימציה אלוהית, בדיוק מה ששאול חש שאיבד. לכן הם נתפסים בעיניו כאיום סמלי. כאשר הוא מאשים את אחימלך הכהן בקשר עם דוד, הוא אומר: “לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן־יִשַׁי״ (שמ״א כב, יג), אף שאין שום ראיה למרד. זוהי פרשנות מציאות מעוותת המונעת על ידי פחד. הפקודה להשמיד את הכהנים מבטאת דה־הומניזציה מלאה והסטת תוקפנות ליעד נגיש במקום התמודדות עם מקור החרדה האמיתי שהוא הרי דוד, והאפשרות של אובדן המלוכה. במישור המקראי-מוסרי זהו היפוך גמור של תפקיד המלך, שאמור להגן על מוסדות הקדושה אך הופך למחריבם.

קריסת מעגלי הבקרה החברתיים סביב שאול ברור. כאשר הוא מצווה על עבדיו להרוג את כהני נוב. אנשי חצרו מסרבים לבצע את הפקודה: “וְלֹא-אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת-יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי יְהוָה” (שמ״א כב, יז). הסירוב משקף כי סביבתו של שאול עדיין מחזיקה בשיפוט מוסרי תקין, אך גם כי שאול עצמו נותר מבודד. מי שמוכן לבצע את המעשה הוא דואג האדומי, דמות זרה לערכי החברה הישראלית. כך מצטייר תהליך מוכר גם בהקשרים מודרניים של מנהיגות קיצונית: ככל שהמנהיג מאבד שיפוט וויסות, הוא מוקף יותר ויותר "באומרי כן", והבידוד מעמיק את הקריסה.

סופו של שאול במלחמה מהווה חתימה של תהליך נפשי מתמשך של ייאוש ואובדן תקווה. אין כאן רגע של תיקון או חזרה בתשובה, אלא טרגדיה של אדם שאיבד בהדרגה את זהותו, את קשריו האנושיים ואת שיפוטו המוסרי, אך המשיך להחזיק בכוח. במובן זה “הרוח הרעה” של שאול אינה תיאור של רוע מולד או מחלה אחת מוגדרת, אלא תהליך מורכב של קריסה נפשית ומנהיגותית.

הקריאה הפסיכיאטרית אינה מחליפה את הקריאה הדתית או הספרותית, אלא מוסיפה לה רובד אזהרה אנושי: כוח שאינו מלווה בוויסות רגשי, גבולות מוסריים ומעגלי תמיכה עלול להפוך למסוכן לאדם עצמו ולסביבתו.