Debate in Schools

Raanan Eichler

Raanan Eichler, Hebrew University

The writer is a doctoral student of Bible at the Hebrew University and a former international debate champion. He has lectured on rhetoric at Hadassah Academic College and the Jerusalem College of Engineering.

"Hear, Heaven! And listen, Earth!" Isaiah opened with these words (Isaiah 1:2), and before going further we can already observe in them four rhetorical devices which the prophet used to intensify his message and ensure the attention of his audience. Two of these devices, parallelism and cadence, pleasant to the ear and conducive to memory, stand out immediately. The third device, allusion, recruits the authority of an earlier source to serve the new message. It finds expression in the entire opening, which brings to mind the beginning of an Israelite song that was already ancient by Isaiah's time, "Listen, Heaven, and let me speak; and let Earth hear the words of my mouth" (Deuteronomy 32:1). Furthermore, it appears that the phonetic similarity between the first two words (שמעו שמים), preserved in the translation "Hear, Heaven", is intentional, meaning the Seer of Jerusalem also made use of alliteration, our fourth device.

דמשק אליעזר

פוסין, אליעזר ורבקה

בברית בין הבתרים מציג אברהם את "דמשק אליעזר" כ"בן משק ביתי" (בראשית טו, ב) או "בן ביתי" (פסוק ג), אשר אמור לרשת אותו לאחר מותו, בהעדר צאצאים. מן המזרח הקדום יודעים אנו על המנהג, שאדם חשוך ילדים היה מאמץ לו בחייו אדם אחר – בדרך כלל עבד שהוא משחרר לצורך כך – אשר ישמש אותו בחייו, יקבור אותו לאחר מותו ואף יירש אותו. "בן בית" הוא אפוא עבד ששוחרר בתהליך של אימוץ כדי למלא את תפקידי הבן. 

מה פירוש השם המוזר "דמשק אליעזר"? יש הרואים בתיבת "דמשק" את שם העיר שממנה בא אליעזר (כאילו נאמר "אליעזר הדמשקאי"), עיר המצויה בדרכו של אברהם מחרן לארץ ישראל. אחרים רואים כאן שם כפול, כגון "תובל קין" (בראשית ד, כב), אולי שמו הראשון של העבד ("דמשק") והשם שהוסיף לו אברהם מששחרר אותו ועשאו ליורשו (ולשם שני זה משמעות ברורה: "האלהים בעזרי").

מסורות הבריאה (בראשית א-ג) בהגותו של קהלת

חמוטל סדן, האוניברסיטה העברית, תכנית ’אמירים‘

קהלת מתכתב עם מסורות הבריאה הידועות לנו מבראשית א-ג ותוהה על משמעותן. בחיבור זה אסקור את גילויי התופעה ואנסה לעמוד על משמעותה. 

הצטברות הכתובים הבאים מראה שקהלת מצייר את עצמו בניסוי שערך להשגת האושר (ב 1-11), כבוראו של מעין גן עדן כשהוא משמש בתפקיד האלוהים[1]. הוא יצר סביבה מושלמת, דמויית גן עדן, השופעת מים: ’ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים‘ (פסוק 6), צמחיה: כרמים, גנות ופרדסים, עץ כל פרי, יער צומח עצים (פסוקים 4-6) ובעלי חיים: ‏מקנה, בקר וצאן (פסוק 7). ‘נטעתי לי כרמים’ (קהלת ב 4) חוזר אל ‘ויטע ה’ אלהים גן בעדן’ (בראשית ב 8);  ‘עשיתי לי גנות ופרדסים’ (קהלת ב 5) חוזר אל  ’גן בעדן‘ (בראשית ב 8 וראו גם ב 9, 10, 15, 16); ‘ונטעתי בהם עץ כל פרי’ (קהלת ב 5) חוזר אל ’עץ פרי עשה פרי‘ (בראשית א 11. וראו גם א 12, 29) ואל ’ויצמח ה’ אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל’ (ב 9 ); ‘עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים’ (קהלת ב 6) חוזר אל ‘ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה‘ (בראשית ב 6,  וראו גם 5), ואל ’ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן‘ (פסוק 10). השורש ’עשה‘ הוא מילת מפתח בתיאור: ‘הגדלתי מעשי’ (קהלת ב 4. וראו גם פסוקים 5, 6, 8, 11) כמו גם בבראשית א-ג (א 7, 16, 25, 26, 31; ב  2, 3, 4, 18; ג 1, 2). דמיון זה מתחזק בהשוואת דברי הסיכום של קהלת לניסוי שעשה: ‘ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעל שעמלתי לעשות, והנה הכל הבל ורעות רוח‘  (קהלת ב 11) לדברי הסיכום לתיאור הבריאה בבראשית א: ‘וירא אלהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד’ (פסוק 31) ובפרק ב ‘כי בו שבת מכל מלאכת אשר ברא אלהים לעשות’ (פסוק 3). השימוש בפועל ‘עשה’, הבא בבראשית א-ג לתיאור יצירת עולם בידי האל חוזר אפוא אצל קהלת.

צבעי האהבה בשיר השירים

יותם מיכאל בן משה,  האוניברסיטה העברית

מבוא

כראוי ליצירה העוסקת באהבה, חלקו הגדול של שיר השירים עוסק במושג היופי, ובאופן ציורי וחושני. האוהבים מתארים זה את מראהו של זה בפירוט: הכלה את החתן (ה 9-16), והחתן את הכלה (ד 1-7; ו 4-10; ז 1-6), אבל תיאור האוהבים אינו מוגבל לשירים אלה, ואינו מוגבל למראה בלבד, אלא פונה אל כל החושים. מקום בולט תופס הריח (למשל ד 12-16), ישנן התייחסויות לקול ("השמיעִני את קולך כי קולך ערב", ב 15), לטעם ("כתפוח בין עצי היער כן דודי בין הבנים… ופריו מתוק לחכי", ב 3) ולמגע (בעיקר מגע בין האוהבים כגון: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", ב 7[1]). ישנם תיאורים ציוריים מרהיבים גם מחוץ לעיסוק באוהבים עצמם, בפרט תיאור האביב (ב 10-13) ותיאור מיטת שלמה (ג 7-11).

מן התיאורים הרבים הללו משתקפת תפישת יופי כוללת, ואתמקד בפן אחד שלה - הצבעים. אסקור את הצבעים המופיעים בתיאורי האוהבים, מפורשות או בדימוי, ואעמוד  ככל הניתן על טבעם מבחינה לשונית. הדבר הכרחי כי יש הבדל בין הבעת הצבע בעברית המקראית לזו שבעברית בת ימינו. מונחי צבע רבים שמשמשים אותנו כיום, כגון כתום, ורוד, כחול וסגול הם חידושים שנטבעו בתקופת החייאת השפה. במקרא שימש מספר קטן יותר של מונחי צבע ולציון טווח רחב יותר של צבעים.

פתרון חלומות בספרות חז"ל

חז"ל מתייחסים הרבה לחלומות ולפתרונותיהם. מקצתם סבורים כי לחלום אין כל משמעות, וכי "אין מראין לו לאדם [בחלומו] אלה מהרהורי לבו" (תלמוד בבלי, ברכות נה ע"א), ומשמע שהחלום הוא רק ביטוי פנימי של מחשבות האדם, תקוותיו וחששותיו, ולפי זה אין להרבות בעיסוק בו. אך מרבית החכמים סבורים כי החלום אכן מכוון אל האדם מבחוץ וכי מן הראוי לנסות ולהבין מה המסר הגנוז בו.

פרופ‘ יאיר הופמן על המקרא בימינו: מחקר וחינוך

פרופ' יאיר הופמן

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית, מראיינת.

יאיר הופמן, הוא פרופ‘ (אמריטוס) למקרא, אוניברסיטת תל אביב

מספריו בעברית: הנבואות על הגויים (תשל“ז), יציאת מצרים באמונת המקרא (תשמ“ג), שלמות פגומה: ספר איוב ורקעו (תשנ“ה), סוגיות בביקורת המקרא (תשנ“ז), וספר ירמיהו עם מבוא ופירוש (תשס“א). 

א. פרופ‘ הופמן, מהם תחומי המחקר העיקריים שלך?

תחום המחקר שלי הוא אחד – המקרא, שאני רואה בו ספר אחד, ומעניין אותי לבחון לא רק נושא זה או אחר שבו, סוגה זו או אחרת שבו, אלא גם את מערכת היחסים בין כול אלה, שיוצרת את ייחודו של הספר המיוחד הזה. לדוגמא: ספר ירמיה, שעל פירושו עבדתי למעלה מעשר שנים, שייך בצדק לסוגה של 'ספרות הנבואה'. ואולם לצד נבואות יש בו לא מעט גם היסטוריוגרפיה, סיפור מקראי, מזמורים, חוק, והבנתו מחייבת עיסוק גם בארכיאולוגיה, אפיגרפיה וכמובן הלשון המקראית. אם בכל זאת אני מתבקש לציין את תת-התחומים בחקר המקרא שבהם אני מרבה לעסוק אומר שעיקר עיסוקי הוא בספרי הנבואה (חיבורם, עריכתם, כאמור: על מגוון הסוגות בהם), ספרות החכמה, ספרות המזמורים, היסטוריוגרפיה.  

פענוח צפונותיו של "צפנת פענח"

טבעת שעליה דמות פרעה הניצב לפני אלים

למילים רבות בלשוננו יש היסטוריה מורכבת ומפותלת. לעיתים נסתם נתיב אחד מן הנתיבים שבהם צעדה המילה, אך בצידו נפתח נתיב חדש ושונה ובו היא המשיכה את חייה. דומה כי זהו גם המקרה של "צפנת פענח", שם המופיע פעם אחת בלבד בתנ"ך: "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" (בראשית מא, מה).

האתגר בפענוח צפונותיו של השם הזה העסיק את הפרשנות החל מימים קדומים וכלה בפרשנות המודרנית. על הקושי שבהבנת שם זה עמדו כבר מפרשי המקרא הראשונים. רש"י (ר' שלמה יצחקי, 1105-1040) מציין כי אין במקרא מילה הדומה למילה "פענח", ואילו ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא, 1164-1089) כותב: "אם זאת המילה מצרית – לא ידענו פרושה. אם היא מתורגמת – לא ידענו שם יוסף. ויהיה פירוש ‘פענח’ כאשר תירגם המתרגם ארמית [כוונתו לתרגום אונקלוס, ובו נדון להלן]". קריאה זהירה בדברי ראב"ע תראה לנו כי הוא השכיל להצביע על צומת הדרכים שבו נפרדו דרכיה השונות של מילה זו. מצד אחד מעלה ראב"ע את הסברה כי מדובר במילה מצרית, שפירושה אינו ידוע לו (ותנו דעתכם לריכוז השמות והמילים המצריים בפרק זה: פרעה, אברך, פוטי פרע). כיום אנו יודעים כי לסברה זו אפשר להביא סיוע ממקורות קדומים נוספים. בתרגום השבעים  - תרגום יווני למקרא שנכתב במצרים במאות הראשונות לפני הספירה  - מופיע שם זה כלשונו, בתעתיק ליוונית, ללא תרגום. מאוחר יותר מציין אב הכנסייה הירונימוס (נפטר בשנת 420 בקירוב) כי ”צפנת פענח“ הוא לשון מצרית שמובנה ”מציל העולם“. פירושו של הירונימוס מבוסס כנראה על מסורת פרשנית אלכסנדרונית, אשר הבינה את השם כלקוח מן השפה המצרית: פא-סנת'-נ-פא-ענח', כלומר: "יוצר" או "מכלכל". לפי פירוש אחר הכוונה לביטוי מצרי שמשמעו: "האל אומר שיחיה".

אדום בנבואת עובדיה

רוברטס, חורבן ירושלים

ספר עובדיה, הקצר בספרי המקרא, מונה רק עשרים ואחד פסוקים. היקפו המצומצם והחשש שמא יאבד בשל כך גרם כנראה לכינוסו יחד עם חיבורי נבואה קצרים נוספים - כגון דברי הושע, עמוס או מלאכי - בספר הקרוי בשם ’תרי עשר‘ (=שנים עשר).

איננו יודעים מן הספר על ייחוסו ועל זמנו של הנביא. חז“ל, על פי שיטתם, זיהו אותו עם עובדיהו אחר, אשר מסופר עליו שהחביא במערות מאה נביאים בימי אחאב ואיזבל (מלכים-א יח, ד [תלמוד בבלי, סנהדרין לט ע“ב]). אך כבר פרשן המקרא ר‘ אברהם אבן עזרא עמד על כך שנבואתו של עובדיה על אדום היתה ’אחר גלות ירושלים אל בבל‘, ובדומה לו קבע פרשן אחר, ר‘ דוד קמחי (הרד“ק): ’הנבואה זאת היתה בבית שני שהרעו בני אדום לישראל‘, כלומר הרבה אחרי ימיהם של עובדיהו ואליהו.

יעקב ועשו בספר מלאכי

חוברט פלינק, יצחק מברך את יעקב, 1639, 117141X ס"מ, שמן על בד, רייקסמוזיאון, אמסטרדם

מלאכי פותח את ספרו (א, ב-ה) בנבואת זעם כלפי אדום - בין שהיא מכוונת כלפי העם האדומי ובין שהיא כבר עושה בשם ’אדום‘ שימוש כשם כולל לאויבי ישראל.

הנבואה רומזת מפורשות ליחסיהם של התאומים, יעקב ועשו, בספר בראשית. זה גם הטעם לשימוש שעושה הנביא בראש הנבואה בשמות האחים (’הלוא אח עשו ליעקב... ואוהב את יעקב, ואת עשו שנאתי‘), בעוד שבהמשכה נוקט הוא בשמות האומות-הארצות אדום וישראל (פסוקים ד-ה). 

הפולמוס אודות האמינות ההיסטורית של המקרא: מקומה של הארכיאולוגיה במחקר ההיסטורי של המקרא

הילה בר-נר

הילה בר-נר, האוניברסיטה העברית, תכנית 'אמירים'

בליבו של חקר המקרא בעשורים האחרונים מתנהל קרב בין חוקרי המקרא ה'מסורתיים', הרואים במקרא יצירה מורכבת שנוצרה לאורך זמן, ובין הזרם הרביזיוניסטי-מינימליסטי, המערער על הנרטיב המתואר בטקסטים המקראיים אודות מקורותיו ואירועיו של עם ישראל ורואה במקרא תעודה היסטורית שנויה במחלוקת. להלן אציג כמה מהמחלוקות הנוגעות למחקר הארכיאולוגי בידי הזרמים השונים. לשם הצגת הנושא איעזר בכתביהם של קית' ווייטלם (Keith W. Whitelam) וזאב הרצוג, כמו-גם בתגובתו של אמנון בן-תור, ואציע את דעתי אודות השימוש בטקסטים המקראיים ככלי עזר בפרשנות הממצאים הארכיאולוגיים.

האחזותו של קהלת בחיים: עיון ספרותי-רעיוני

יעל אברבוך

יעל אברבוך, האוניברסיטה העברית, תכנית ’אמירים‘

"'איפה קראתי פעם [1]', – חשב  רסקולניקוב כשהמשיך בדרכו, – 'איפה קראתי איך איש אחד שנידון למוות אומר, או חושב, שאם היה מוכרח לחיות איפה שהוא בגובה רב, על איזה צוק, על-פני משטח צר כל-כך שאפשר להציב בו רק שתי כפות-רגליים (ומסביב תהומות, אוקיאנוס, חושך נצחי, התבודדות נצחית וסערה נצחית), – וכך, בעמידה על גבי אמה אחת בלבד מתוך כל המרחב כולו, להישאר ולעמוד כל החיים, אלף שנים, נצח, – כי אז הוא מעדיף לחיות בתנאים אלה מאשר למות בו ברגע! רק לחיות, לחיות ולחיות! יהיו התנאים אשר יהיו – אבל לחיות!... כמה שזאת אמת! אלי הטוב, ועוד איזה אמת היא זאת! האדם הוא נבל! ונבל הוא גם מי שמכנה אותו נבל בגלל זה', – הוסיף כעבור דקה" [2]. 

משפט שלמה וסיפור יוסף

ניקולאי ניקולאיביץ, משפט שלמה

פרשת "מקץ" (בראשית מא, א - מד, יז) נפתחת בסיפור חלומותיו של פרעה, ובסופם: "ויקץ פרעה והנה חלום" (בראשית מא, ז). מיבנה לשוני זהה, "ויקץ ... והנה חלום", מופיע במקרא עוד פעם אחת בלבד, ובו נפתחת הפטרת "מקץ" (מלכים-א ג, טו - ד, א): "וייקץ שלמה והנה חלום". בחלומו זה ביקש שלמה מה' "לב שומע לשפוט... להבין בין טוב לרע", ואכן, מייד לאחר סיפור החלום בא סיפור "משפט שלמה", המלמד כי המלך קיבל את מבוקשו.

"יוסף ואסנת" – רומאן יהודי הלניסטי

יוסף ואסנת, בזיליקת סן-מארקו

פרופ‘ דוד פלוסר, האוניברסיטה העברית

על אסנת ועל נישואיה ליוסף אנו קוראים בקצרה בספר בראשית: "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כוהן און לאשה" (מא, מה), ובהמשך: "וליוסף יולד שני בנים... אשר ילדה לו אסנת בת פוטי פרע כהן און..."(מא, נ). מחבר יהודי אלמוני שחי במצרים בתקופה הרומית חיבר סיפור ביוונית על נושא זה, שכותרתו "הוידוי והתפילה אשר לאסנת בת פוטי פרע הכהן", או, כפי שמקובל יותר לקרוא לחיבור זה: "יוסף ואסנת".

נשיקה או נשיכה?

רובנס, פגישת יעקב ועשו

פרופ' אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

במרכז פרשת "וישלח" (בראשית לב, ג - לו, מג) עומד סיפור פגישת יעקב ועשו. לאחר שנים רבות של פרידה – שיסודה בשנאת עשו את אחיו ואף ברצונו להרוג אותו (בראשית כז, מא) – נפגשים שני האחים, וכשהתורה מספרת על פגישה זו היא אומרת: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו וישקהו ויבכו" (שם לג, ד). המתבונן בנוסח התורה יגלה את דבר קיומה של תופעה מיוחדת: מעל לכל אחת מאותיותיה של המילה "וישקהו" מסומנת נקודה.

יש להעיר שאין זה הפסוק היחיד בתורה שבו נמצא מילים שעליהן מסומנות נקודות, על כל אותיותיהן או על חלק מהן. תופעה זו מצויה בתורה תשע פעמים בספרי נביאים ופעם אחת בכתובים. חוקרים לא מעטים סבורים שמקורן של הנקודות בנוהגם של סופרים בעידן העתיק לסמן כך אותיות או מילים שמן הראוי למחוק אותן, אך שבשל קדושתו של ספר התורה נמנעו מלעשות כן. להלן נבקש להבין כיצד הובנו הנקודות בידי חז"ל, בספרות התלמוד והמדרש.

נדב, אביהוא ועוּזה

נדב ואביהוא מקריבים 'אש זרה'

בויקרא י, א-ב, מסופר על מותם של נדב ואביהוא, בני אהרן, בהקריבם ’אש זרה‘ לפני ה‘ ביום חנוכת המשכן. בספר ויקרא אף מסופר, כי שני הבנים מתו ’בקרבתם לפני ה‘’ (טז, א). מות אדם צעיר ביום של שמחה בשל התקרבות בלתי ראויה אל הקודש נמצא גם בסיפור העלאת ארון ה‘ לירושלים בימי דוד (שמואל-ב ו,א ואילך), ונראה שבשל כך נבחר סיפור זה כהפטרה לפרשת שמיני (ויקרא ט,א-יא, מז).

מיד עם כיבוש עיר דוד (שמואל-ב ה,ו-י) מבקש המלך להעניק לירושלים מימד דתי המתקשר עם זיכרון העבר ולפיכך הוא מבקש להעלות אליה את ארון ה‘ מבית אבינדב אשר בגבעה, שם שהה הארון מאז ימי שמואל (שמואל-א ז,א). הארון נמצא בגבעה לאחר שנפל בשבי הפלישתים בימי עלי, ולאחר שהפלישתים השיבוהו כיוון שנוכחות הארון בעריהם גרמה להם לפגעים קשים עד מאוד (שמואל-א ה-ו). את בנו של אבינדב, אלעזר, קידשו לשמור את הארון (שם), וסביר לשער שמדובר במשפחה של כוהנים, וקצת ראיה לזה אפשר להביא מן השמות אבינדב ואלעזר, המזכירים את שמות שניים מבני אהרן, נדב ואלעזר. 

מתחים בהוראת המקרא בין פרשנות מסורתית לבין ביקורת המקרא בחינוך הממלכתי: חקר מקרה

ד"ר איריס יניב,  חיפה [1]

כיצד ללמד את התנ"ך, שהוא טקסט דתי, במסגרות חינוכיות לא דתיות?

ד״ר איריס יניב

הבעיה המרכזית בהוראת התנ"ך בחינוך לא-דתי היא המתח בין הפרשנות המסורתית לביקורת המקרא. גלס (1927) כותב: 

"את כתבי הקודש אפשר לבאר באחת משתי המתודות הללו: או על-פי הקבלה [על-פי המסורת]... או על-פי החקירה, כלומר על-פי המתודה ההיסטורית-בלשנית או מדעית. שתי המתודות האלו סותרות זו את זו ביסודן, וכשאנו משתמשים באחת מהן, איננו יכולים להשתמש שוב בשנייה... כיצד צריך לבאר בבית-ספר החדיש את כתבי הקודש: באופן דוגמטי [מסורתי] או באופן היסטורי-פילולוגי?... אנו עומדים כאן לפני שתי שיטות ניגודיות, שאין שום פשרה ביניהן. והמורה לכתבי הקודש עומד כאן לפני שאלה: באיזו מתודה עליו לבחור, כדי שיורה לפיה את כתבי הקודש?" (עמ' 48, 51-50).

'עזה כמוות אהבה' - שיר השירים בהגותו של פרנץ רוזנצוויג

פרופ' יהוידע עמיר, ההיברו יוניון קולג'

מוזיאון ישראל. צילום: יואב מזור

הקישור בין מגילת שיר השירים לבין חג הפסח, אף שהמגילה נעדרת כל ממד היסטורי או לאומי, אינו מובן מאליו. המגילה כולה מדיפה אמנם ריח חזק של אביב, פריחה והתחדשות, אולם ברור, שביסוד הקישור  שבין המגילה לבין חג הפסח עומדת פרשנותה כשירת האהבה שבין אלוהים לבין כנסת ישראל, כביטוי של הברית שנתייסדה ביציאת מצרים. 

שיר השירים עורר מאז ומתמיד את דמיונם של פרשני המקרא. על פי פשוטו מכיל טכסט קסום זה שרשרת של שירי אהבה ארוטיים, שאין כדוגמתם במקרא כולו. האהובה והדוד, תיאורי גופה המרהיב ותיאורי יופיו חסר המתום, הירידה לגנים והפגישה המלהיבה-מפחידה עם השועלים הקטנים והשובבים - כל אלה לא יכלו להיראות לפרשני המקרא הקלאסיים כמתאימים למקרא וכמשתלבים בו. מן העדויות המפוזרות בספרות חז“ל עולה ויכוח בדבר הכללתה של המגילה בקאנון המקראי. הדרך להבטיח את מקומה בתוך הקאנון נמצאה על ידי פרשנותה האלגורית. יהודים ראו בה שיר אהבה בין אלוהים לבין כנסת ישראל (כשם שנוצרים פירשוה כשיר אהבה בין האל לבין הנפש או הכנסייה). נראה שהפרשנות האלגורית, ולצדה הפרשנות המיסטית, שלפיה נמצא במגיה תיאור מיסטי של האל ושל ’שיעור הקומה‘ שלו, היינו דמותו ומידותיו, הן שקבעו את מקומה של המגילה בין ספרי המקרא. 

’ניקרא ולא מיתרגם‘

ידוע הנוהג שהיה לתרגם את התורה לארמית בשעת קריאתה בבית הכנסת, פסוק אחר פסוק. לכאורה צריכים היינו לצפות לכך שהתורה כולה, על כל סיפוריה ופסוקיה, תתורגם לארמית במהלך קריאתה בציבור, אולם מתברר כי לא כך היה הדבר. חז“ל מציינים כמה קטעים מן התורה (וכן מספרי הנביאים - לשם ההפטרה) שאין לתרגמם בשעה שהם נקראים בציבור, ואף כמה קטעים מן הנביאים שאין לקרוא אותם בציבור בשום אופן. התוספתא במסכת מגילה (ג [ד], לא) מגדירה זאת כך: ’יש נקראין ומיתרגמין, נקראין ולא מיתרגמין, לא נקראין ולא מיתרגמין‘, ובכמה מקומות בספרות חז“ל מופיעות רשימות המפרטות אילו הם קטעי המקרא הנכללים בתוך כל אחת מן הקטגוריות האלה. מרשימות אלה עולה כי חז“ל התעניינו בתרגום הארמי, ופיקחו על דרך הצגתו בציבור. לכל הפרטים שברשימות, בכל שלוש הקבוצות, ישנו מכנה משותף ברור: אלו קטעים שחכמים חשו שיש בהם צד בעייתי כלשהו.

הספד לזכרו של שמריהו טלמון

פרופ' שלום פאול, האוניברסיטה העברית

פרופ׳ שמריהו טלמון

בשעת חדוותה, חדוותה; בשעת אבלה, אבלה (בראשית רבה כז, ד).

בשעת חדוותה

שמריהו, חמישים ושתיים שנים חלפו עברו מאז שהיכרתי אותך לראשונה. ישבתי בכל שיעוריך באותה שנה ונתרשמתי עמוקות הן מידיעותיך וצורת הוראתך, והן מאישיותך הקוסמת והכריסמטית, מרצה המדבר צחות בלשון צֵחה. אז הייתָ בדרגת מדריך ולימדתָ, בין היתר, את השיעור הראשון כמדומני באוניברסיטה על מגילות קומראן. קשרים הדוקים וחמימים נקשרו בין המרצה לַתלמיד, ונהגתָ להסיעני הביתה למעונות בבקעה על גבי הטוסטוס המפורסם שלך, ואף הזמנתָ אותי לסעוד בערב שבת אצלך ויונינה ז"ל, ושם, בנוכחות עגנון, כיבדתָ אותי לזמן לאחר הסעודה. רק פעם אחת גרמתָ לי אכזבה מרה. בשיעור על ספר זכריה, היטלתָ עלינו את המטלה לעמוד על הפירוש של הסוסים בעלי הצבעים השונים בנבואתו. בבוא העת, כששאלתָ מי יכול להציע פירוש לצבעוניות זו, דממה מבישה נפלה באולם, אין אומר ואין דברים. ואתה, קמתָ והלכתָ והפטרתָ אחריך, אם אין אתם מתכוננים לשיעור, אין ברצוני ללמדכם – קמתָ והלכתָ! כמה התאכזבתי, כי חיכיתי שבוע ימים לשיעור זה ונאלצתי להמתין עוד שבעה ימים עד שניפגש שנית וסוף סוף אשמע את פשר הדברים.

לזכרו של שמריהו טלמון

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

שמריהו טלמון

פרופסור שמריהו טלמון הלך לעולמו ב-15 בדצמבר 2010 והוא בן 90 שנה.

היה חוקר דגול. קידם את המחקר בתחום ביקורת נוסח המקרא - מסירת הנוסח והתרגומים העתיקים; חקר ספרות קומראן - נוסח, אמונות ודעות, הלוח של כת מדבר יהודה; הבנת המקרא כספרות - מוטיבים, זיקות בין חקר הנוסח לחקר הסגנון; אמונות ודעות במקרא; החברה הישראלית בתקופת המקרא, במיוחד בתקופת שיבת ציון; ותולדות השומרונים. עבודת הדוקטור שלו בהדרכת י"א זליגמן היתה: 'כפלי גרסה: תופעת יסוד בתולדות המסירה של נוסח המקרא'. חיבר ספרים רבים ומאות מאמרים. היה חתן פרס ישראל במקרא לשנת  תשנ"ז (1997). עמד בראש מפעל המקרא (תחילה יחד עם חיים רבין ומשה גושן-גוטשטיין) שמיועד להפיק מהדורה מדעית של המקרא עם חילופי נוסח מהתרגומים העתיקים, ממגילות מדבר יהודה, מספרות חז"ל ומכתבי יד עבריים מימי הביניים. ערך (בעצמו או עם אחרים) כמה מהכרכים של כתב העת של מפעל המקרא, טקסטוס. קישר בין חקר המקרא לאומנות, סוציולוגיה והגות יהודית ונוצרית (כולל שיח עם הותיקן). היה מורה רב קסם. העמיד תלמידים הרבה ומילא תפקידים בכירים, ביניהם דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים (1975-1978). שימש פרופסור אורח באוניברסיטאות רבות בעולם. תרם ספריה בת 10,000 ספרים למכון שלום הרטמן בירושלים. ספר היובל לכבודו, 'שערי טלמון: מחקרים במקרא, קומראן והמזרח הקדום' (ערכו עמנואל טוב ומיכאל פישביין), יצא לאור בשנת 1992.

יהי זכרו ברוך.

שירת דבורה, שירה וסיפור

יעל מראה לברק את סיסרא המת

כהפטרה לפרשת ’בשלח‘, שבמהלכה באה שירת הים, נבחרה שירה אחרת, שירת דבורה (שופטים ה), המספרת על ניצחון בני ישראל על הכנענים ועל נפילת מצביאם, סיסרא, בידי אישה, יעל אשת חבר הקיני. הספרדים קוראים את השירה בלבד, ואילו האשכנזים קוראים גם את הפרק הקודם לה, זה המספר בפרוזה את קורות אותו ניצחון. השוואת השירה והסיפור העוסקים באותו נושא מגלה שיש ביניהם כמה הבדלים. 

תיאור מותו של סיסרא מידיה של יעל שונה בין השירה לסיפור. דומה כי חוסר ההתאמה בין שתי מסורות אלה במקרה זה הוא תוצאה של עידון מסורת קדומה שסיפרה בלעג על הריגת סיסרא בשנתו לאחר שבא על יעל. רכיבים מינייים אלה סולקו מן הסיפור כדי לשמור על כבודה של הישועה האלוהית ועל כבוד האישה שבידה נתן ה‘ את סיסרא (ד, ט).

על הברכה ועל הקללה

בלעם מברך את בני ישראל

פרופ‘ יאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית

רבים ומגוונים עד מאד הם נושאיה של פרשת משפטים. מכולם בחרנו לעיין בדין אחד: ’אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר‘ (שמות כב, כז). שתי צלעות הכתוב, הבנוי על דרך התקבולת השירית, מעמידות ’אלוהים‘ כנגד ’נשיא בעמך‘, ו‘לא תקלל‘ כנגד ’לא תאר‘. שני השורשים קל“ל ואר“ר הם היפוכו של השורש בר“ך. וראה: ’והבאתי עלי קללה ולא ברכה‘ (בראשית כז, יב); ’ואברכה מברכיך ומקללך אאר‘ (שם יב, ג). 

המקרא משקף את אמונת בני האדם בכוחן של הברכה והקללה, כאילו יש למילים היוצאות מפי האדם, ומה גם נכבדים בעמם, זקנים או נביאים, כדי להטות את מהלך האירועים לטובת המבורך או לרעת המקולל. לאמונה זו בברכה ובקללה יש פנים רבות, על דרך הקמיעות השונים, או קערות שעליהן חקוקים דברי הגנה ועזרה, טכסי קללה והשבעות וכיוצא בהם. באמונה זו טמון גם יסוד בלתי מוסרי: בני אדם עלולים לעשות שימוש לא נאות בכוח הברכה והקללה, לגמול טוב לעושי רע או להרע לעושי טוב. דומה כי זה הטעם שבעטיו מבקשת הדת הנאצלת לשרש אמונה זו ללמדנו כי אך ורק האלהים, הדיין העליון, השופט בצדק את עולמו, יכול ורשאי לברך ולקלל, להיטיב ולהרע. נקודה זו עולה בבירור משני סיפורים בתורה.

איך נשמעת שירת הים בארמית?

חציית ים סוף, דורה אירופוס

פרופ‘ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

’אשירה לה‘ כי גאה גאה / סוס ורוכבו רמה בים‘ (שמות טו, א) - במילים אלה נפתחת השירה ששרו משה ובני ישראל לאחר מעבר ים סוף. על מילים אלה חוזרות גם מרים והנשים היוצאות אחריה ’בתופים ובמחולות‘ (שם, פסוק כ-כא). שירה מפורסמת זו - שבגללה מכנים את השבת שבה קוראים את פרשת ’בשלח‘ בשם ’שבת שירה‘ - משמשת כקריאת התורה גם בשביעי של פסח, הוא היום שעל פי המסורת התרחשה בו קריעת ים סוף.

סמלי שבטי ישראל

סמלי השבטים על דלתות 'ביקור חולים'

נחושת; עיצוב: זאב רבן; ריקוע נחושת: ישראל גור-אריה וחביב אנזה; בית החולים ’ביקור חולים‘, ירושלים 1928-1929

בכניסה לבית החולים ’ביקור חולים‘ שבירושלים שלושה זוגות של דלתות. זוג הדלתות המרכזי מעוטר בסמלי השבטים הרקועים בשנים-עשר מדליונים. הסמלים מאורגנים בשני טורים וסדר הופעתם נקבע על פי השייכות לאמהותיהם: לאה, בלהה, זלפה ורחל, ויש לעקוב אחריהם מלמעלה למטה ומימין לשמאל. רוב הסמלים מבוססים על ברכת יעקב לבניו המופיעה בפרשת ’ויחי‘ (בראשית מט, ג-כז) והם מלווים בכתובת מזהה.

היכן נקבר יעקב

יעקב נאבק במלאך, גוסטב דורה

לפני המסופר בפרשת ’ויחי‘, החותמת את ספר בראשית, נשאו בני יעקב את אביהם לאחר מותו במצרים וקברו אותו ’במערת שדה המכפלה, אשר קנה אברהם את השדה לאחוזת קבר מאת עפרון החיתי על פני ממרא‘ (בראשית נ, יג). פסוק זה רומז לסיפור המפורט על קניית מערת המכפלה בידי אברהם כדי לקבור שם את שרה אשתו (בראשית כג). לאחר משא ומתן בין אברהם לעפרון החיתי, שבסופו קונה אברהם את מערת המכפלה ואת השדה שסביבה, מסיים הסיפור בקביעה: ’ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת‘ (פסוק כ). אכן, לפי המשך ספור התורה נקבר גם אברהם במערה זו לאחר מותו: ’ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה אל שדה עפרון בן צחר החיתי אשר על פני ממרא, השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת, שמה קוּבר אברהם ושרה אשתו‘ (כה, ט-י). בתיאור הקצר על מותו של יצחק לא מצוין במפורש היכן נקבר, אך מן ההקשר ברור הוא שהכתוב ’ויקברו אותו עשו ויעקב בניו‘ (לה, כט) מכוון אל מקום מושבו האחרון, ’קרית הארבע היא חברון‘ (לה, כז), אל אחוזת הקבורה המשפחתית. אכן, תפיסה זו, שעל פיה מערת המכפלה היא אחוזת הקבורה של כל האבות והאמהות (להוציא רחל) היא העומדת ביסוד בקשתו של יעקב מבניו לפני מותו: ’אני נאסף אל עמי, קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החיתי, במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען, אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החיתי לאחוזת קבר. שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה‘ (מט, כט-לא).

יוסף ויהודה, יהושע וכָלֵב

יוסף ויהודה, ג'ימס טיסו

פרשת 'ויגש' פותחת בנאום ארוך שנושא יהודה בפני השליט על ארץ מצרים, יוסף (בראשית מד, יח-לד). בעקבות הנאום מתוודע יוסף אל אחיו, ויש לראות את הנאום הזה כנקודת מיפנה בתולדות היחסים שבין יוסף ואחיו. עד כאן סופר על שנאת האחים את יוסף ועל מכירתם אותו לעבד (בראשית לז), ואילו הוא הביא תחילה את דיבתם רעה בפני אביהם (שם) ומאוחר יותר התנכר אליהם בעומדם לפניו (פרקים מב-מד). מכאן ואילך נושאים היחסים שבין יוסף ואחיו אופי מפויס, ’וינשק לכל אחיו ויבך עליהם‘ (מה, טו).

שיחה עם פרופ' משה גרסיאל

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

שאלה: אחרי 37 ושבע שנות הוראה באוניברסיטת בר-אילן פרשת לגמלאות,

פרופ' משה גרסיאל

במה עוסק מורה וחוקר כמוך כאשר הוא יוצא לדרך חדשה?

לאמתו של דבר, הנני עוסק במידה רבה באותם עניינים בהם עסקתי בפעילותי במסגרת אוניברסיטת בר-אילן. עם פרישתי נדרשתי לתקופת צינון קצרה ולאחריה המשכתי ואני עדיין ממשיך ללמד בבר-אילן בדרך כלל בהיקף מצומצם של שני קורסים. במקביל אני ממשיך ביתר מרץ לעסוק במחקר ובכתיבה. היתרון הגדול של הפנסיה לגביי הוא הפחתה רבה במספר הישיבות. האוניברסיטה נוהגת להעסיק את מוריה וחוקריה בוועדות רבות לכל דבר ועניין ובזבוז הזמן במסגרת זו הוא עצום ויקר. ההפחתה המשמעותית במספר הישיבות מטיבה עימדי. 

The Septuagint Translation of the Hebrew Bible: Its Nature and Importance for Scholarship

Prof. Emanuel Tov, The Hebrew University

1. Name

The name "Septuagint" designates the ancient Jewish-Greek translation of Hebrew Scripture. Septuaginta means “seventy” in Latin (usually indicated as “LXX”) and this name derives from the tradition that the very first Greek translation, that of the Torah (Pentateuch), was translated by seventy-two elders, six from each tribe. The number of seventy-two translators was subsequently rounded off to seventy. The story of the miraculous creation of the translation (thirty-six pairs of translators working in separate cells yet producing identical renderings in seventy-two days) is first represented in the Jewish-Hellenistic Epistle of Aristeas § 301–7 and expanded in later sources, especially Epiphanius, On Weights and Measures (fourth century c.e.). At the same time, the tradition in rabbinic literature, especially Soferim 1.5, of there being five translators of the Torah, one for each book, is more realistic than that of seventy-two (seventy) translators.

מי היו החיתים?

דמויות אלים חצובות בסלע בחתושה בירת חת

לאחר מות שרה מבקש אברהם לקנות לו אחוזת קבר בחברון מאת "בני חת", ובסופו של דבר הוא אכן קונה את מערת המכפלה מ"עפרון החיתי" (בראשית כג). מי הם "בני חת" אלו?

מתברר כי "בני חת" או "חיתים" נזכרים במקרא פעמים רבות, ונביא אחדות מהן. על עשו מסופר שנשא לו נשים חיתיות – יהודית בת בארי ובשמת [או: עדה] בת אילון (שם כו, לד; לו, ב) – למורת רוחה של רבקה אמו. החיתים נמנים לא פעם בין שבעת העממים היושבים בכנען, אשר בני ישראל נצטוו להשמידם עם כיבוש הארץ (דברים כ, יז ועוד). מתברר כי ציווי זה לא בוצע, שכן גם לאחר הכיבוש אנו שומעים על חיתים הגרים בקרב בני ישראל, וכן על נישואים בין בני ישראל לחיתים (שופטים ג, ה-ו). בין לוחמיו הנאמנים של המלך דוד נמצא את אוריה החיתי, בעלה של בת שבע, אשר נלקחה בידי דוד (שמואל-ב יא). כן נזכר בין לוחמיו הקרובים של דוד אדם בשם אחימלך החיתי (שמואל א כו, ו).

'יעקב ועשו' לביאליק

ח"נ ביאליק בצעירותו

בין יצירותיו של ח"נ ביאליק מצויות שתיים הקרויות בשם "יעקב ועשו". האחת, ידועה פחות, ארוכה ודרמטית, נכללת בין שיריו הראשונים, והיא נכתבה עוד בשבתו בוולז'ין בשנת תרנ"א (1891). עיקרה קינה על מצבו הקשה של עם ישראל (יעקב) בין אומות העולם (עשו). השנייה, קלילה יותר ומוכרת יותר, היא תרגום-עיבוד לעברית של שיר עם ידוע ביידיש, המצביע על עליונותו של יעקב בהשוואה אל עשו. יצירה שנייה זו נכתבה ככל הנראה בשנת תרפ"ב (1922) וראתה אור לראשונה בשנת תרפ"ג, תחת הכותרת "פזמון עם", בעיתון "על המשמר". שם צורפו לשיר דברי הסבר מאת המביא לדפוס: "את הפזמון הזה שמעתי מפי ביאליק והריני מוסרו כאן על פי הזיכרון".

הפסלטר של תיאודורוס או: בעיות בדיגיטציה של כתבי יד עתיקים

עמוד מהפסלטר של תיאודורוס

אבי ורשבסקי, ראש מדור חברה ורוח במט"ח

לפני כמעט אלף שנים בשנת 1066 השלים נזיר בשם תיאודורוס במנזר בקונסטנטינופול כתיבה ואיור של פסלטר מאויר שמוכר כיום כ“פסלטר של תיאודורוס“. פסלטר הוא ספר תהילים שנועד לצרכי תפילה ופולחן ובדרך כלל נכרך בנפרד, בדומה לספרי תהלים בעולם היהודי. לפסלטר צורפו לעיתים טקסטים נוספים כמו לוח חגים וימים מיוחדים או טקסטים מהברית החדשה. תיאודורוס שהגיע לקונסטנטינופול מקפדוקיה, הקדיש מן הסתם חודשים רבים ואולי אפילו שנים לעבודה המדוקדקת על הפסלטר שכולל לא פחות מ-435 איורים מפורטים.

על הספר: 'גן בעדן מקדם'

אלברכט דורר, אדם וחוה

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

גן בעדן מקדם: מסורות גן עדן בישראל ובעמים, בעריכת רחל אליאור, סכוליון - מרכז למחקר רב תחומי בלימודי היהדות, המכון למדעי היהדות על שם מנדל, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תש"ע

ספר זה, הכולל 22 מאמרים, מבוא מקיף, תמונות וצילומים, ואינדקס מפורט לכרך בן 468 עמודים, מוקדש לעיון מחקרי רחב בהקשריו השונים של גן עדן במסורות דתיות ותרבותיות שונות מן העת העתיקה ועד ימינו. המאמרים השונים מיצגים הן את פירות שנת עבודתה הראשונה של קבוצת המחקר 'עולים ויורדים - חציית גבולות בין שמים לארץ', שפעלה ב'סכוליון - מרכז למחקר רב-תחומי בלימודי היהדות' האוניברסיטה העברית בירושלים, בשנים תשס"ה-תשס"ח, והן את ההרצאות שנישאו בכנס בנושא גן עדן שיזמו חברי הקבוצה.

מה מפטירים בדרך כלל ב‘שבת בראשית‘?

ההפטרה היא קטע מספרי נביאים (ראשונים או אחרונים) הנקרא בבתי הכנסת לאחר קריאת פרשת השבוע מן התורה וכהמשך והשלמה לה. 

במקרים רבים, אך לא תמיד, ניתן להצביע על קשר תוכני או לשוני בין פרשת השבוע ובין ההפטרה. כך הוא, למשל, הקשר שבין פרשת בראשית לבין ההפטרה שנבחרה בימי הביניים לשבת זו: דברי הנביא ישעיהו שראשיתם במילים: ’כה אמר האל ה‘ בורא השמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה...‘ (מב, ה). בדברי הנביא מהדהדים בבירור דברי הפסוק הפותח את התורה, ’בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ‘, ודי היה בכך כדי לבחור בהם כהפטרת בראשית.

מדרש בראשית רבה

מדרש בראשית רבה (או: רבא) הוא אוסף של דברי אגדה שאמרו חכמים על ספר בראשית, או בקשר לספר בראשית, בארץ-ישראל של המאות הראשונות לספירה.

חכמים ארצישראלייים אלה הם חלק גדול מן הקבוצה הידועה בשם הכוללני חז“ל (שהם ראשי תיבות של: חכמינו זכרם לברכה): רבנים ומורים, דיינים ומנהיגי ציבור, דרשנים וסופרים, שפעלו בעיקר בארץ ישראל ובבבל בשש מאות השנים הראשונות לספירה. בין יצירתם של חז“ל יש למנות את המשנה, את שני התלמודים (התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי) ואת המדרשים, אשר ’בראשית רבה‘ (בקיצור: בר“ר) הוא אחד מהם.

על 'משהו קיומי' מאת לאה אילון

אלון שועה-חיים, מחנך

על 'משהו קיומי' מאת לאה אילון. כתר 1992.

ארבעה סיפורים קצרים: נדירים מאוד, משהו קיומי, מסע, בצל ענק.

טלו ישימון. הציבו במרכזו מוטֶל כל-אמריקאי ידוע ומוכר (על רפפות התריס החצי עצומות של חדריו, קירות הנייר הדקיקים והבר הבלתי-מהוגן-זה-לא-מילה שלו). כעת צפּוּ הכל בחשיכה סמיכה כמו סירופ, ההולכת ומתעבה ככל שהשעות נוקפות, קשטו בכמה ערוגות של גיבסניות לתפארת הפתיחה, הוסיפו ארומה חריפה של כבישים חרוכי אספלט והמתינו. עד מהרה יעלו הקולות;

אופטימיות ומוארות

לאה אילון, סופרת ומשוררת

למדו תמיד עם אופטימיות, בגובה העיניים ומעליהן, ועם דוגמא אישית ושליחות.

לא תיכשלו. ילוו אתכם איחולי הצלחה.

"עד מאה ועשרים"

רשימת אלים מאוגרית

האמור בחתימת התורה על גילו של משה ובריאותו הטובה בעת מותו, "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו לא נס ליחה" (דברים לד, ז), הוא הד מכוון לראשית התורה, לסיפור שבו קוצב ה' את היקף חייהם של בני האדם ושם לו גבול: "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם [לתיבה זו נשוב בהמשך!] הוא בשר, ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג).

הסיפור בבראשית ו, א-ד קורא תיגר על המיתוס העתיק של פיו גיבורי ענק, הנפילים, צאצאיהם של זיווגים מעורבים, בני אלהים ובנות אדם, זכו בהאלהה ובחיי נצח. מסורת שכזו מוכרת לנו מסיפורי עמים רבים, כגון מספרות אוגרית, עיר כנענית קדומה שארכיונה העשיר נתגלה במאה הקודמת. שם מסופר על אביהם של כל האלים אשר בא על שתי בנות אדם והוליד מהן את "שחר" ואת "שלם", שנעשו לאלים, יפים ונעימים, וחברים בפנתיאון. דומה הוא מעשה לידת הגיבור היווני רב הכח הרקולס, אשר אביו היה האל זאוס ואמו אלקמון, בת אנוש. אדרבא, ספר בבראשית קובע, כי בני האלהים (שהם על פי תפיסת המקרא רק משרתיו של האלהים, החברים בפמלייתו [ראו לדוגמא תהלים כט, א; איוב א, ו ועוד]) לא יעמידו בזיווגם עם בנות האדם צאצאים אלהיים, גם אם מראם של אלה שונה ונשגב מדמותם של בני תמותה רגילים. אחרי הכל, גם "הנפילים" הם בשר ודם וגם הם לא יחיו למעלה ממאה ועשרים שנה.

על ספרו של אסף ענברי - הביתה

אריאל

אריאל סרי-לוי, מחנך וחוקר

אסף ענברי, הביתה, תל אביב: ידיעות ספרים, 2009, 276 עמודים

     לוניה גלר הציע באספה שליד כל בניין מגורים ייבנה בית שימוש, והצעתו לא רק נפסלה אלא גם פגעה בשמו הטוב; "לאיזה שפל הגענו", אמר דב גלבוע לקלרה, "אם אפילו לוניה בא עם רעיונות של זעיר-בורגני."

עלילת הספר 'הביתה' מאת אסף ענברי היא סיפורו (האמיתי) של קיבוץ אפיקים, מימי השומר הצעיר בברית המועצות ועד להפרטה. מעולם לא ביקרתי באפיקים; אך בעת קריאת הספר המרתק הזה, העלה עליי הכתוב כאילו הייתי בין מייסדיו, אחר כך הצלחתי גם להיוולד ולגדול בו ולבסוף קוננתי על התפרקותו. קשה לתפוס שתהליכים היסטוריים וחברתיים דרמטיים כל כך חלפו בשנות חייו של אדם. איך אפשר לסכם עשרות רבות של שנים בפחות מ-300 עמודים? לא חוקר ספרות אנוכי, אך דומני שהסוד טמון במה שאין בספר: מילה מיותרת. ענברי, חד כתער, שועט בין המוני הדמויות והאירועים באלגנטיות מעוררת קנאה. 

בעיניו היו שרות ציפורי גן עדן: שירי זלדה

דבי לזר, מחנכת

דבי

בעיניו היו שרות

צפרי גן-עדן

ונוצות של זהב נשרו

על הספרים

שירי זלדה, תל אביב תשמ"ה, עמוד 74

בבית אנחנו שניים. לכל אחד העותק שלו של שירי זלדה. לכל אחד הזלדה שלו. 

הזלדה שלי היא תיבת אוצר ירוקה מקושטת אותיות צהובות ובהוצאת הקיבוץ המאוחד. כשם שאין אדם שאין לו שעה ואין דבר שאין לו מקום, כך לכל איש יש שם ולכל שיר עת. התיבה נפתחת מאליה בזמן הנכון, במקום הנכון ובשיר הנכון. 

זלדה היא ציפור שיר נדירה המביאה בשורה לכל אדם. דרכה גיליתי שלא חייבים ללמוד בחוג לספרות כדי להבין שירה. בין אם מדובר בנוצות של שמחה או נוצות של עצבות, שיריה שולחים את האדם, בו זמנית, פנימה אל תוך עצמו והחוצה אל מהות העולם והחיים. מנגינת ליבה כעין ניגון עתיק ומוכר הזורם בעורקי כל האדם. 

תשוקה לענווה

אלעד

אלעד אנלן, מחנך

בספרו "אורח נטה ללון" עגנון חוזר לעיירה בה נולד. בבוצ'אץ', שבספר קוראים לה שבוש, עומדת הקהילה היהודית על סף חורבן. בימיו הראשונים של הרומאן המספר, בן דמותו של עגנון, מתאר את תחילת הסוף באמצעות דימויו העלוב של בית המדרש. למרות זאת, ואולי בשל זאת, הוא לוקח לידיו את מפתחות הבית ומבלה בו זמן רב כפי שעשה בילדותו. על אף אכזבתו מכך שספרי חסידים שנלמדו נעלמו, המספר מצליח למצוא "חיים" במעט העושר שעוד נותר. בעולם הספרים העצום והבלתי מושג, גילויו מזכיר לי את הענווה ההכרחית בתשוקת הקריאה. הוא אומר: "עד שלא יעלמו הספרים המעטים שנשתיירו רוצה אני להביט בהם. ואני נוטל ספר וקורא בו עד לסופו. כל השנים הייתי נוטל ספר ומניחו, נוטל ספר ומניחו, כאילו אין חכמתו של ספר אחד מספיקה לי. פתאום ראיתי שיש בספר אחד כדי לפרנס עשרה חכמים ועדיין לא נסתיימה כל חכמתו. אף ספרים שידעתי בעל פה נראו לי כחדשים. עי"ן פנים לתורה, בפנים שאתה פונה לה היא פונה לך." לוּ אני מבקש להביט בעצמי בזכות אור הספרות, שבמיטבה היא אהבה מפוכחת לחיים, אשוב ואפנה לספרו של אמן הכתיבה העורגת אל החירות, ניקוס קאזאנצאקיס; אשוב ואקרא ב"זורבה היווני". 

הסליחה - אנונימית או אישית

אביגיל

אביגיל ארוונה, האוניברסיטה העברית

בימים אלה של הרהורי נפש בחרתי לכתוב על היבט אחד מתוך נושא הסליחה והוא מידת האישיות שבבקשת הסליחה ובקבלתה, וזאת מתוך עיון במקור מקראי. 

בעקבות החטא הנורא, חטא העגל, שביצעו בני ישראל אל מול הר סיני בעוד משה נמצא אצל ה' ומקבל ממנו את לוחות הברית, מחליט ה' שלא לעלות בקרב עם ישראל אלא לשלוח את מלאכו לפניהם במקומו: ‘ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמרי והחתי והפרזי החוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך’ (שמות לד 3-4). לשמע בשורה קשה זו פורץ העם באבל ומשה מתחיל בניסיונות שכנוע לביטול רוע הגזרה של ה'. בהמשך הוא אומר: ‘ויאמר אם נא מצאתי יחן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו’ (שמות לד 9). מילים אלו: ‘אם נא מצאתי חן בעיניך אדני’ בוריאציות שונות, נשמעות גם במקרים נוספים (שמות לג 12, 13, 16) מפי משה ונראה שהוא משתמש בתפקידו ובמעמדו האישי מול האלוהים כדי לבקש את סליחתו וזאת אפילו לא בעבורו אלא בעבור כל עם ישראל החוטא. ואני תוהה מהי מטרתם של דברים אלה, שהרי ברור שמשה, שעליו נאמר: ‘ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים’ (דברים לד 10) ועוד דברים יפים וטובים אחרים, אהוב הוא על ה', ואם כך מדוע מזכיר לו זאת משה בתחילת דבריו? האם זוהי אינה אלא מניפולציה רגשית? ואם כך – האם היא לגיטימית? נראה ששיטה זו פועלת על ה' שכן הוא נענה לעתירותיו של משה ומסכים לבטל את גזרתו: ‘וינחם ה’ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו’ (שמות לב 14).

משה בניו ויהושע בן נון

משה, מיכלאנג'לו

פרופ‘ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

פרשת "וילך" היא פרשה קצרה, שלושים פסוקים בלבד. במרכזה של הפרשה מתואר תהליך העברת ההנהגה של עם ישראל. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר הגיע עידן משה לסיומו, ואת מקומו תופס מעתה "משרתו" (שמות כד, יג ועוד), יהושע בן נון, מי שיעמוד בראש העם במלחמת כיבוש הארץ, כמתואר בספר הנושא את שמו.

שלוש פעמים נזכר יהושע בפרשתנו, כאשר מפעם לפעם גדלה נוכחותו ומתעצמת דמותו. בפתיחתה של הפרשה (פסוקים א-ו) נואם משה בפני העם, מספר להם על החלטת ה' שלא להתיר לו להיכנס לארץ ומזכיר שה' הוא שילחם לבני ישראל במלחמתו לכיבוש הארץ, אף שיהושע הוא שנבחר לעבור לפני העם בדרכו שמה. לאחר מכן כבר עולה יהושע על הבמה ומשה נושא דברים באזניו שלו, "לעיני כל ישראל", ומחזק את ידיו: "חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ... ואתה תנחילנה אותם" (פסוק ז). ואילו בהמשך הפרשה אומר ה' למשה: "הן קרבו ימיך למות, קרא את יהושע והתיצבו באוהל מועד ואצוונו" (פסוק יד), ובשלב זה יהושע הוא הנמען העיקרי של דבר ה'.

אור: שמחה , בריאה, גאולה

 דברי הנחמה שבישעיה ס, א-כב פותחים במילים: "קומי אורי כי בה אורך וכבוד ה'

עליך זרח".

הנביא פותח את דבריו בקריאת עידוד לירושלים: "קומי אורי", דהיינו: קומי ושמחי (והשווה ”ליהודים הייתה אורה ושמחה" [אסתר ח, טז]), וסיבת השמחה: "כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח". כבוד ה' הוא אורה של ירושלים, וראו לדוגמה: "והארץ האירה מכבודו" (יחזקאל מג, ב). שני הפעלים שבכתוב, "בא... זרח" מזכירים לקורא את הכתוב בברכת משה שבסוף התורה, ערב הכניסה לארץ כנען: "ה' מסיני בא וזרח משעיר..." (דברים לג, ב), הד לימי גאולתו הראשונה של עם ישראל ביציאת מצרים. גם פסוק ב שבדברי הנביא אוצר בחובו זכרונות מן הגאולה הקדמונית: "כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יֵראה". ההבדלה שבין ישראל שעליהם נוגה האור, לבין הגויים השרויים באפלה חוזרת אל ההבדלה שבין ישראל והמצרים במכת החושך (שמות י, כג), ובהבדלה זו מהדהד כגם מעשה ראשית הבריאה: "ויבדל אלהים בין האור ובין החושך" (בראשית א, ד). ניתן איפוא לגלות בדברי הנביא משקע כפול, משקע הבריאה ומשקע יציאת מצרים. לשני המשקעים הללו חותם של ראשית - ראשית העולם וראשית העם.

"כי קללת אלהים תלוי"

מגילת המקדש

 פרשת "כי תצא" פותחת בחוק שעניינו בנשיאת נשים שנלקחו בשבי בעת מלחמה. מותר לשאת "אשת יפת תואר" שנלקחה בשבי, אך רק לאחר שניתנה לה תקופה של חודש ימים כדי לבכות את בני משפחתה (כא, י-יד). מכאן ואילך מופיעים חוקים נוספים אשר הקשר הענייני בניהם רופף, והם צמודים זה לזה על דרך האסוציאציה. כך למשל, לאחר החוק על השבויה שבסופו נאמר:  "והיה אם לא חפצת בה - ושלחתה לנפשה..." (פסוק יד), בא החוק העוסק בדיני הבן הבכור ופתיחתו היא במילים: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה ואחת שנואה..." (כא, טו). כיוון שדובר בחוק זה על יחסי אבות בנים, הובא אחריו חוק העוסק בבן סורר ומורה. דינו של בן זה הוא חמור: "ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת..." (כא, כא), ואזכור עונשו של הבן גרר אחריו חוק אחר שעניינו בהוצאה להורג: "וכי היה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת ה' תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר ה' נותן לך נחלה" (כא, כב-כג). בחוק זה נעסוק להלן.

תעודת חוקים הכתובה בסגנון חוקי חמורבי

המצבה שעליה נחקקו חוקי חמורבי

קבוצת ארכאולוגים בראשות פרופ' אמנון בן-תור וד''ר שרון צוקרמן מהמכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית חשפה באתר החפירות בתל חצור תעודה מהמאה ה-18-17 לפנה''ס שעליה כתובים חוקים בסגנון חוקי חמורבי הקשורים ליחסים שבין אדם לחברו. זו הפעם הראשונה שבה נמצאה בישראל תעודה המתייחסת לחוקי חמורבי. חוקים אלה דומים לחוקים באותו עניין הכלולים בקודקס חמורבי, וכן לחוקים הקשורים בנזקי גוף מסוג 'שן תחת שן' הנזכרים בספר שמות. חמורבי, מלך בבל, שחי במאה ה-18 לפנה''ס, חוקק והנהיג קודקס חוקים שהוא הנרחב ביותר בין חוקי המזרח הקדום. ידוע כי החוקים שימשו השראה לחוקי המקרא הנוגעים ליחסים בין אדם לחברו. תעודת הטין שנחשפה כתובה בכתב יתדות בשפה האכדית. המילים, שפוענחו עד כה על ידי פרופ' וואין הורוביץ הן ''אדון'' ו-''עבד'', ומילה הקשורה לחלקי גוף, כנראה ''שן''.

מות אהרן בראי המדרש

פרופ' אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית בירושלים

בין שלל נושאיה של פרשת "עקב" – כגון ההבטחה לגירוש תושבי כנען מפני בני ישראל, הצו לשמור את דרך ה' ומצוותיו, סיפור מחדש של מעשה מתן תורה וחטא העגל – נמצא גם אזכור קצר של מות אהרן. האזכור מופיע במפתיע בסיום סיפור מתן תורה: "ואפן וארד מן ההר [דברי משה] ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ויהיו כאשר ציווני ה'" (דברים י, ה), ומיד בנשימה אחת לאחר מכן: "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת אהרן ויקבר שם, ויכהן אליעזר תחתיו" (פסוק ו). לא רק האזכור החטוף של מות אהרן בקשר למתן תורה דורש את הסברו, אלא גם העובדה שעל פי המסופר בספר במדבר (כ, כב-כט) מת אהרן בהר ההר אשר "על גבול ארץ אדום" סמוך לסיום המסע במדבר ולא ליד הר סיני ובסמוך ליציאת מצרים!

חז"ל שחשו בקושי כפול זה פתרו אותו על דרך המדרש. תחילה בקשו להסביר את סמיכות הפרשיות שבין מתן תורה ושבירת לוחות הברית לבין מות אהרן (כהופעתם בספר דברים). וכך נאמר בתלמוד הירושלמי (יומא א, ה [לח ע"ב] : "אמר רבי יודן בר' שלום: למה סמך הכתוב את מיתת אהרן לשיבור הלוחות? ללמדך, שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור לוחות". סמיכות העניינים שבטכסט – אף שלא היה לה יסוד במציאות ההיסטורית – מלמדת, אומרים חז"ל, כמה קשה לפני הקב"ה לחזות במותם של צדיקים, אירוע טראגי נורא שכמוהו מבחינת האל כשיבור הלוחות בשל חטאי העם.