ואלה מסעֵי - שיר

בלפור חקק, משורר

ואלה מסעֵי

מדבר יהודה

וַיִסְּעוּ מֵהַר הָעֲבָרִים וַיִסְּעוּ וַיַּחֲנוּ

וַיִסְּעוּ וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וּבָעֲרָבוֹת

וַיִסְּעוּ אֶרֶץ הָעִבְרִים אַדְמַת הַתִּקְווֹת.

וְכָל מָקוֹם לָקְחוּ עִמָּם בְּמַסְּעֵיהֵם

אֶת הַמְּגִלּוֹת הָעִבְרִיּוֹת

וְאֶת גַּעְגּוּעֵיהֶם.

סבינה סעד, חג פורים - ויטראז׳

פרופ׳ שמואל אחיטוב, חתן פרס ישראל למקרא לשנת תשע"ה! ברכות!

Prof. Shmuel Ahituv 

פרופ׳ גרשון גליל, אוניברסיטת חיפה

חתן פרס ישראל לחקר המקרא בשנת 2015 הוא פרופ' שמואל אחיטוב, מאוניברסיטת בן גוריון בנגב. ברכות לבביות.
איש אשכולות רב פעלים, וחוקר מעולה של ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת המקרא, המקרא, האפיגרפיה העברית, והגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל בתקופת המקרא. הוא נמנה עם הזרם המרכזי בחקר המקרא, הסבור שהתיאור המקראי משקף מציאות היסטורית. פרופ' אחיטוב שימש אחד מעורכי האנציקלופדיה המקראית ועתה הוא משמש בין השאר גם כעורך הסדרה "מקרא לישראל". פרופ' אחיטוב נבחר לפרס בדיוק במלאת לו 80 שנה. מתנה יפה. הוא נבחר פה אחד בידי וועדת השופטים בהרכב הבא: פרופ' אד גרינשטיין (אוניברסיטת בר אילן) - יו"ר, פרופ' גרשון ברין, אוניברסיטת תל אביב, פרופ' גרשון גליל, אוניברסיטת חיפה, ופרופ' שרה יפת, האוניברסיטה העברית בירושלים.

עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילת רות ואסתר

אורית אבנרי, עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילת רות ואסתר, יהדויות, מכון שלום הרטמן, ירושלים תשע״ה. 203 עמודים

מכון שלום הרמן

מה היה מתרחש לו היו יכולות רות ואסתר לצאת ממגילותיהן ולהיפגש בין פרס לבית לחם? מה הן היו מספרות זו לזו על הגברים בעולמן ועל האתגרים הניצבים בפניהן? מה הייתה יכולה כל אחת לקחת מהמפגש המרתק זו לארמון בשושן הבירה וזו לביתה בבית לחם?

אבנרי מנתחת באופן קולח ועוצמתי את הקשרים הספרותיים והרעיוניים בין שתי המגילות, ומציעה קריאה כפולה בכל אחת מהן, בעזרת פרשנות ספרותית-פמיניסטית. הניתוח הכפול מגלה כי מצד אחד מגוללות המגילות סיפור על קבלת הנשים לתוך החברה הגברית הסגורה, ומצד שני – סיפור על דחיית ה"אחר" והשונה על ידי ההגמוניה השלטת.

והנה מילות הסיכום של הספר:

Liminal Women: Belonging and Otherness in the Books of Ruth and Esther

Dr. Orit Avnery, Liminal Women: Belonging and Otherness in the Books of Ruth and Esther (Hebrew),  Shalom Hartman Institute, Jerusalem 2015. 203 pages.

Shalom Hartman Institute

 Abstract

The book "liminal women" explores the literary intersection of the books of Ruth and Esther, predominantly analyzing the nature of the protagonists, Ruth and Esther.  The imaginary meeting of these two unique and fascinating characters, who fluctuate between vulnerable fragility and determined inner strength, seems potentially invaluable and full of possibilities for renewed discourse on each of the works.  What would happen if Ruth and Esther could step out of their books, rooted in diverse surroundings and placed in different eras, and meet on a road between Persia and Bethlehem?  Would the two women share the challenges they underwent, their relationships with the men of their world, their experiences as foreign women in an unfamiliar environment?  Would they speak of the inner strength required to take action within their realities; of their feelings of accomplishment, of exclusion, at the end of the road; of their place in the stories of the Jewish people?  What would Ruth and Esther find in each other's eyes?  How much difference and which similarities?  What could each learn about herself from her reflection in the other's eyes? And what would they take back, to the Persian palace; to the house in Bethlehem?  

Dr. Orit Avnery

שלג בירושלים 20.2.2015

ירושלים מתעוררת ליום של שלג. צילום: יואב מזור

טחנת הרוח של מונטיפיורי במשכנות שאננים.
צילום: אבי מזור

בפיך ובלבבך: וינייטה לפרשת תרומה

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

ציור: סבינה סעד

הנוסע בדרכים ואינו משגיח בשלטי 'עצור', כי מה לו ולמתומן פח אדום שתלו אותו על עמוד, מתחייב בנפשו, לא רק מפני שהוא מסכן את הבריות אלא מפני שבעולמו פח הוא מכל מקום פח ואדום הוא מכל מקום אדום, ומתומן הוא מכל מקום מתומן, ואין הם מבשרים אלא את עצמם בין תלו אותם בצומת בין הניחו אותם על  איזה גג, או, לשון אחרת, מפני שלדידו  אי אפשר שתהיה להם שפה. חטא הוא. רידוד העולם לבריאה אילמת, בה אין העץ הנראה באופק יכול להודיע להלך ההולך צמא בערבות השרב כי עץ משמעו צל, ומים, ואולי באר, ואולי שואבות, ואולי פרי, ובוודאי חיים מימים ארוכים והאמת שלו מצטמצמת לעובדה היחידה שהוא עץ, נוטל מן הבורא  את חוכמת הרזים שהעניקה לכל חפץ בעולם את הכוח להיות סמל, ולאדם את התבונה לתרגם הפשטה להגשמה. עוון. המהלך בדרך זרועה חפצים שאפילו שם אין להם, כי גם שם אינו אלא סמל, הולך כסומא שקללתו היא שהוא מביט בכל ואינו רואה דבר, וההוגה מחשבות שאינן מיתרגמות לעלילות חלום בלילה ובחינת מעשים ביום- קללתו היא שרוחות רודפות אותו ומניסות אותו אל מבוכי השיגעון שם הוא מחפש להן מילים ואיננו מוצא. אמת צריכה לסמל שאיננו האמת אלא  מבשרה, וסמל צריך לאמת שתשמר אותו מהתחזות כאמת ומהיות שקר. מה מופלא הוא העולם בו מתקיים שיח מתמיד בין צבעים לסכנות והבטחות, בין הציפור לבין אביבים וסתיו, בין עננים לבין בשורות, בין פי הבור הפתוח לבין ההלך הנזהר מן העקרבים והנחשים ושברי האבנים הממיתים בתחתיתו האפלה, בין הקול לבין פישרו, בין השתיקה לבין מה שהיא הורה, בין האידיאה לבין המילה.

אוצר מטבעות זהב נחשף בים קיסריה כתוצאה מסערת החורף

המטבעות בקרקעית הים. 

צילום: קובי שרביט, רשות העתיקות

אוצר מטבעות הזהב הגדול ביותר בארץ נחשף בקרקעית הים בנמל העתיק שבגן לאומי קיסריה. מטבעות הזהב מהתקופה הפאטימית (המאה- 11 לספירה) התגלו ע"י קבוצת צוללים אשר דיווחו על המציאה לרשות העתיקות. בחפירה של היחידה לארכיאולוגיה ימית של הרשות נחשפו כ-2,000 מטבעות בני כ-1,000 שנה. יעקב שרביט, מנהל היחידה לארכיאולוגיה ימית ברשות העתיקות: "סערות החורף חושפות אוצרות מהים".

כ-2000 מטבעות נתגלו בים. 

צילום: קובי שרביט, רשות העתיקות 

לקרוא את ש"י עגנון

פרופ' רחל אליאור ממליצה על לקרוא את ש"י עגנון, מאת אריאל הירשפלד, הוצאת אחוזת בית, תל-אביב תשע"א 2011
אני מבקשת להמליץ על ספרו הנפלא של אריאל הירשפלד "לקרוא את ש"י עגנון",

הוצאת אחוזת בית

שבו זוכה הקורא הנפעם להיות עד למפגש מעורר השתאות בין סופר גאון לקורא מחונן, המבורך בקשב דק מן הדק לקולו המתחמק, הרומז והמתחפש של המספר רב הפנים, שהיה בן בית בכול הספרייה העברית לדורותיה, ושזר מתוכה את סיפוריו. הירשפלד, שעליו אפשר לומר את דברי מננדר "היודעים לקרוא ייטיבו כפליים לראות", מחונן בעין בוחנת המטיבה לנתח את הפלא שבמעשה הכתיבה העגנוני, ומבורך בסגולה המאפשרת לו לבאר את מורכבותו ומשמעותו של משזר היצירה המפעים של גדול הסופרים העבריים, בכתיבה שובת-לב ביופיה, בעמקותה, בתמצותה ובדיוקה.

צהר לתיבתו של נח - בדופן או בגג? צהר-סהר-סהרה-סאהר - דיון אטימולוגי

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

Noah's Ark on Mount Ararat by Simon de Myle

 "צֹ֣הַר תַּעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶּ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים" (בראשית ו',ט"ז). רוב המפרשים סבורים כי הצוהר היה בדופן התבה וגובהו תם אמה מתחת לגגה כפי שמסכם  בעל תורה תמימה הרב ברוך הלוי עפשטיין : "כסוי משופע ועולה עד שיתקצר ויעמוד על אמה כדי שיקלחו המים מלמעלה למטה". אך פשוטו של מקרא נראה כאומר כי הצוהר היה על  גגה של התבה אמה אחת רחוקה מן הדופן, וְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶּ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה. 

How it all began: a Feminist view

 Prof. Edna Aphek

And it came to pass that they were chased away from the garden, never to come back.

She would not be controlled by that male chauvinist G-D. She had her own thoughts and identity distinct, unlike her stupid obedient husband.

פרדוקס נאצל: וינייטה לפרשת משפטים

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

מעשיו של אדם בר דעת מעידים עליו תמיד בבית דין של מעלה ובבית דין של מטה, ובבית הדין הטמון בחובו,

צדק צדק תרדוף

בו הוא  עצמו יושב על כס המשפט לבדו ודן ובוחן מה מגיד לו כל צעד שעשה, וכל מחשבה  שנתהרהרה בתוכו, ואפילו הוא נס מלשבת בדינו באים מעשיו אל תוך חלומותיו ושם הם עושים להם דוכן ומעידים ואינם מניחים. בכל הערכאות האלה נדון האדם לנפשו, הוא לבדו, בין עשה מה שעשה רק בינו לבינו, בין עשה בקהל עם, בין עשה מחפצו, בין הדיחו אותו לעשות, בין ידע מה הוא עושה בין היה כנכפה וכאנוס. זה מותר האדם וזה גורלו, הוא מוקף רבים אבל נדון יחיד, הוא פועל בכלל אבל הוא נותן דין וחשבון כפרט, הוא קהל, והוא מול, מול שמים, מול ארץ, מול עצמו.

כל בתי הדין לפניהם באים מעשיו של אדם דנים יחדיו, ויכול אדם לצאת זכאי בדיני הארץ ובעת ובעונה אחת לצאת חייב בדיני שמים, זכאי בעיני אלוהים וחייב בעיני הבריות, זכאי או חייב בעיני שניהם ועדיין הוא דן, אם הוא בר דעת, את עצמו, ורק הוא יודע מה דינו.

זרעי גפן בני 1500 שנים ושיחזור היין העתיק

גילוי ראשון מסוגו של זרעי גפן בני 1500 שנים עשוי לענות על השאלה: מדוע היין של הנגב היה כה יוקרתי באימפריה הביזנטית.

צילום: פרופ' גיא בר-עוז

במחקר משותף של אוניברסיטת חיפה ורשות העתיקות בעיר הביזנטית חלוצה נמצאו בפעם הראשונה זרעי גפן בני 1500 שנים שמקורם בנגב, זן שלא שרד עד ימינו. "המשימה הבאה שלנו היא לשחזר את היין העתיק, ואולי כך נוכל להתחקות אחר הטעם ולהבין מה הפך את היין של הנגב לכה משובח", אמר פרופ' גיא בר-עוז מאוניברסיטת חיפה, שעומד בראש החפירה.

צילום: פרופ' גיא בר-עוז

קנקן אגירה ענק נחשף בפלמחים

בעקבות הסערה: רשות העתיקות מנהלת חפירת חירום ארכיאולוגית להצלת קנקן עתיק ענק אשר נחשף במצוקי גן לאומי פלמחים. נתגלה ע"י עובדי רשות הטבע והגנים, אשר מיהרו לדווח על הממצא המרשים.

הקנקן לאחר חפירה חלקית
צילום: יצחק מרמלשטין, באדיבות רשות העתיקות

עובדי רשות העתיקות מנהלים מאז אתמול (ד') חפירת חירום להצלת קנקן אגירה עתיק ענק (דוליום) מהתקופה הביזנטית, אשר נחשף בחלקו בעקבות הסערה באתר העתיקות יבנה-ים שבגן לאומי חוף פלמחים. הקנקן זוהה לראשונה ע"י עובדי רשות הטבע הגנים, אשר מיהרו לדווח על הממצא לרשות העתיקות.

בהנחית מנהל רשות העתיקות, ישראל חסון, הגיע למקום צוות ממרחב מרכז של הרשות, אשר החל בחשיפת הקנקן, בתנאים קשים, תוך שגלי הים מתנפצים אל החוף ועל החופרים, כשהם מכסים ומגלים את הקנקן לסירוגין.

ארכאולוג רשות העתיקות בעת החפירה
צילום: יצחק מרמלשטין, באדיבות רשות העתיקות

פרשת בשלח - שיר

בלפור חקק

רובנס, גירוש הגר

וַיְהִי בְּשַׁלַּח אַבְרָהָם אֶת הָגָר

וְאֶת יִשְׁמָעֵאל אֶל הַמִּדְבָּר

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם לְיִשְׁמָעֵאל

הִנֵּה נְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים

הִנֵּה מְנַעְתִּיךָ מִבּוֹא בְּדָמִים

בִּקּוּר-חוֹזֵר בְּגַּן עֵדֶן

משה שפריר

שָׁלוֹם לָכֶם כֹּל הַחַיִּים בַּגַּן לְלֹא בּוּשָׁה וָעֶצֶב;

סבינה סעד, אדם וחוה

הֱיוּ שָׁלוֹם חַיּוֹת שׁוֹכְנוֹת-קַרְקַע, וּבַשִׂיחִים וָעֵשֶׂב,.

שָׁלוֹם לַצִּפֳּרִים שֶׁעַל עֲצֵי-אַלּוֹן, שָׁלוֹם לָכֶן פִרְחֵי-כַּרְכּוֹם,

- אָנוּ כָּאן אֶת כֻּלְּכֶם שָׁמַרְנוּ אָז מִִּפְּנֵי כֹּל רָע וְרוֹעֵץ,

אֲבָל אֲנָחְנוּ לֹא נִשְׁמַרְנוּ פֹּה מִלֶּאֱכֹל אֶת פְּרִי הָעֵץ.

מָחָר בַּבֹקֶר אָנוּ שָׁם, הַרְחֵק מְאֹד,

נִקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: "הֱיֵה שָׁלוֹם חֲלוֹם!".

מָחָר וַדַּאי גַּם נֹאמַר שָׁלוֹם

לְעֵץ הַחַיֵּים שֶׁל שִׁגְרַת יוֹם-יוֹם.

פגישה גורלית במדבר: וינייטה לפרשת יתרו

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

סבינה סעד, מתן תורה

במדבר, במקום בו הישימון  גודר את עם העברים לתוך מרחב צחיח מקמה ומאילן ומאדם  כדי לעצב בו לבדו את זהותו הלאומית, רחוק ממלכויות שהתמסדו כבר, ממערכים שלטוניים מנוסים, ממסורות משפטיות  מורשות, פוגע יתרו כהן מדין הזר, מנשיאיה של תרבות יצוקה כבר ובנויה, במשה נביא ה' המחדש לבדו תרבות שלא הייתה עדנה, והשניים מפתיעים איש את רעהו בהפיכת הפגישה הזאת לאובניים עליהם נולדת יצירה חברתית חדשה. יתרו ששמע במקומו את ההד המתגלגל של עלילת יציאת מצרים הניסית, בא מרחוק, לראות מקרוב את הפלא של אומה הדבקה דביקות מלאה באלוהיה ומאמין בליבו ששלימות שאין דומה לה עושה אותה לנבחרת, לנעלה מכל אומה ואומה. "עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל ה' מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים "(שמות י"ח, י"א), הוא אומר. הוא חש בקרבו כי סיפור ההצלה של עם עבדים עלוב ממלתעותיה של האדירה במעצמות תבל, גדול לאין ערוך מאפוס לאומי, כי יש בו מן הרוח הגדולה של אפוס אוניברסאלי,"וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ" (שם,ט'), הוא נפעם לנוכח החידה העושה את כל בני האדם המכותתים לאומות ולעמים ולשבטים, לאחד. בשרו נעשה "חידודין חידודין", אמרו עליו חכמי ישראל.  במעמד דתי פומבי נגדה נא כל עם העברים, הוא מצטרף למשה ולאהרון ולכל זקני ישראל לתפילת הודיה לאל שהציל את עמו מידי מצרים, "וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים" (שם,י"ב) והוא, מטאפורה של העולם הגדול הנקרא לראות בעיניו את הפלא של ברית הגורל בין העם הקטון המשוסה לאל הגדול והנורא ולהודות בה, כורע ברך, מצטרף למשה "לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם ... לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים", אדוני השמים והארץ בהא' הידיעה.

סבינה סעד, שבעת המינים

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה

 אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם

 עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר

 אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה

 וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן 

אֶרֶץ־זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ

דברים ח 8-7

"שש מאות אלף רגלי" (שמ' יב 37; במ' יא 21): ה"רגלי" כמושג מלכד בסיפורי המדבר

ד״ר עמיחי נחשון ונתנאל שמחה נחשון

בית מקרא נט (א) תשע״ד
הוצאת מוסד ביאליק

א. הקדמה

סיפור מסעות עם ישראל במדבר, הכולל תיאורי מפקדים (במ' א 26)[1] שבהם נמנים "יוצאי צבא" (שם, א 3; כו 2)[2] והסדרי מסע וחנייה[3] בהיררכיה פיקודית,[4] נכתב בסגנון היוצר רושם כי מגמת הסיפורים לתאר עָצמה צבאית. היטיבו לתאר זאת הרצוג וגיחון: "הארגון הצבאי של בני ישראל – כארגון הצבאי של כל האומות שצמחו משבטים – הושת על חובתו של כל גבר כשיר לשאת נשק ולשרת בעת הצורך בגיס של שבטו במסגרת החיל הכלל לאומי".[5] 

זאת ועוד, הדעה הרווחת במחקר שלמילה "חֲמֻשִׁים" המופיעה בתיאור עם ישראל היוצא ממצרים – "וַחֲמֻשִׁים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמ' יג 18), יש משמעות מיליטריסטית,[6] שכן יש לה מקבילה בעלת משמעות מיליטריסטית מובהקת: "ואתם תעברו חֲמֻשִׁים לפני אחיכם כל גיבורי החיל ועזרתם אותם" (יהו' א 14).[7]

לדעת אררט,[8] סיפורו האישי של משה דומה לסוגת 'גיבור המלחמה' במקרא, והוא מוביל את עם ישראל בטקטיקה צבאית נועזת. היות המנהיג 'גיבור צבאי' משלימה את התמונה של מסע עם ישראל במדבר כמסע של כוח צבאי. 

בְּט"וּ בִּשְׁבָט מֵהָכָא לְהָתָם

משׁה שׁפריר

סבינה סעד, דקל ושבעת המינים

ט"וּ בִּשְׁבָט הַשַּׁתָּא וְגַם כָּעֵת חַיָּה

עֲדַיִן עֵץ-הַזַּיִת כֹּה יְרֹק-עַלְוָה.

תָּמִיד שַׁלֶּכֶת-שַׁוְא נוֹגַעַת בּוֹ

וְהוּא עוֹדוֹ יָרֹק כִּבְהִוָּצְרוֹ.

הנשים המצפות

 משׁה שׁפריר

מבט מצפה

מִיכַל אָהֲבָה אֵת דָּוִד וּלְשׁוּבוֹ הִיא צִפְּתָה,

גַּם בֶּהֱיוָתָה בְּ"גַלִים", הָאֲחֻזָּה שֶׁל פַּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ, 

אֲשֶׁר לוֹ הִיא נִשְּׂאָה בִּפְקֻדָּה, לְאַחַר שֶׁהִבְרִיחָה אֶת זָּוִד בַּעֲלָהּ.

אֲבָל דָּוִד שֶׁחָזַר מִנְּדוּדָיו לְאַחַר שָׁנִים וְדָרַשׁ שֶׁיָּבִיאוּ לוֹ אֶת מִיכַל 

הוּא כְּבָר הָיָה נָשׂוּי לִשְׁתַּיִם - לַאֲבִיגַיִל הַיִּזְרְעֵאלִית וּלאחינעם הכרמלית

וְכָךְ הָיָה גַּם גורלה של סוֹלְוֵיג, שֶׁזְּמַן רַב חִכְּתָה לְפֶּר גינט אֲהוּבָהּ, 

וְכָמוֹהָ הָיְתָה גַּם פֶּנֶלוֹפָּה הַנֶּאֱמָנָה, אֲשֶׁר חִכְּתָה עֶשְׂרִים שָׁנָה

בְּמַמְלֶכֶת אִיתָקָה לְשׁוּבוֹ שֶׁל אוֹדִיסֶאוּס בַּעֲלָהּ וַאֲהוּבָה.

ימי ט"ו בשבט - שוקדים על הבחינות

אמישמונה

סבינה סעד, שבעת המינים

הימים ימי פריחה. ט"ו בשבט בפתח והארץ מתקשטת בעלים בשלל צבעים, וביניהם גם הלובן הוורדרד של השקד המצוי הידוע בכינויו 'השקדייה'.

השקד, שהגיע אלינו מאסיה הרחוקה (או יותר נכון, מאסיה המערבית והקרובה אלינו יחסית), מופיע במקורות כסמל לשקדנות, חריצות, ואף מתיקות וטוב טעם. כך היה כששלח יעקב מנחת ברכה 'מזמרת הארץ', מתנה בידי ילדיו היורדים מצרימה לשבור בר "מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בר' מ"ג 11). רוצה לומר, כמו הדבש והבוטן, כך גם השקד הוא מעין ממתק תנ"כי, בונבוניירה אם תרצו, שיפה לשלוח כאות תודה למארחים נדיבים.

כמו יעל

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות

Artemisia Gentileschi

"כמו יעל”, אמרה, "כמו יעל". הדם ניגר מרקתו על ירכיה.

טבלה קצת אצבעותיה בדמו.

"לואי", אמרה, "עכשיו אנחנו שווים." 

קמה גופה מלוחלח בצבע מותו.

"אטלפן עוד מעט”, אמרה, "אזמין את המשטרה".

סמדר כרמי גיברמן - בעלי חיים מהתנ"ך ביצירות של הנדל ושל היידן

מתוך הגליון השלישי של כתב העת המקוון, עת מקרא שהופיע זה עתה. נושאו - נפש חיה.

אָשִׁירָה

דוד ברבי

המיית הגלים

אָשִׁירָה לָכֶם כִּי גָאֹה גָּאֲתָה גַּאֲוָתִי  

וּבְאֵין מַיִם וּבְאֵין אֵל אָשִׁיר לָכֶם אֶת שִׁירַת הַיָּם

כִּי מוּטָב לֹא אָשִׁיר אֶת שִׁירַת הַמִּלְחָמָה

וְלֹא אֶרְאֶה אֶת הַסּוּסִים וְהָרוֹכְבִים

שֶׁנֶעֶטְפוּ בַּעֲטִיפַת מַיִם מְתוּקִים

על השיר ועל השירה: וינייטה לפרשת בשלח התשע"ה

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

שירת מרים מתוך ספר תהלים בולגרי מהמאה ה-14

השירה יודעת להטעין משמעויות מרוכזות לתוך מילים ולהקנות להן משקל סגולי עודף על משקלם הפיזי. משורר בגרמנית הוא Dichter, וחיבורו, השיר, הוא  Gedicht  מיסוד Dicht שמשמעו "סמיך", או מרוכז, או טעון יותר ממה שאפשר לצפות מן הנפח כביכול של המילה. כתיבת השיר באיטלקית היא Condensare, שענינו גם לתמצת וגם, כבגרמנית, להפוך לסמיך, ל Dense. המשורר אמנם כותב מילים אבל בעיקרו של דבר הוא כותב לתוך המילים. הקורא צריך "לבא לתוך התיבה" כדי למצוא בה מה שהמשורר הניח בתוכה. פעמים הוא מגלה - ופורט מה הוא מצא, פעמים הוא מוצא - ואיננו יודע מה מצא ומציע פענוח שאיננו בהכרח פענוח של קורא אחר או של המשורר עצמו, ופעמים הוא מגדיל לעשות וחושף אפילו מה שנשר מחיקו של המשורר והמשורר לא ידע.  זה מה שעושה את השירה למרתקת כל כך. היא קצרה. מגובשת. תוכה - כרימון. צורתה- קליפתו, המחזיקה בהברות מדודות, בקצב העושה ניגון, בחרוז המעניק לה לקליפה צבע, את גרעיני הפנים טעוני העסיס המצטופפים בסדר תכני פנימי, ואף הסדר הזה אומר שירה בתוך שירה.

גולגולת אדם בת 55 אלף שנה נחשפה בארץ: תגלית מסעירה

גולגולת אדם מודרני בת 55 אלף שנה שנחשפה במערת מנות מוכיחה:  האדם המודרני המוכר כיום היגר מאפריקה לשאר חלקי העולם לפני כ-65 אלף שנה.

לדברי החוקרים מאוניברסיטת תל אביב, רשות העתיקות ואוניברסיטת בן-גוריון, מדובר ב"אחת התגליות החשובות ביותר בחקר האבולוציה של האדם".

הגולגולת. צילום: קלרה עמית
באדיבות רשות העתיקות

צוות חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בן-גוריון רשות העתיקות, מדווחים היום בגיליון החדש של מגזין נייצ'ר (NATURE) על "אחת התגליות החשובות ביותר בחקר האבולוציה של האדם". 

בית מקרא כרך נט (תשע״ד) חוברת ב: תוכן העניינים

הוצאת מוסד ביאליק

תוכן העניינים

The Traditio-Historical Hypothesis Demonstrated in Joshua 24: Abstract

The Traditio-Historical Hypothesis Demonstrated in Joshua 24, Beit Mikra vol.59 (2014), no. 2

The Bialik Institute - Publications

Micha Roi

The question of the origin and formation of the concluding chapter of Joshua has been extensively discussed, two primary difficulties being addressed — the unique historical description and the disparity between the consistent account that creates the impression of a sequential text and the lack of unity revealed between the lines. This article seeks to resolve these issues by suggesting that the chapter reflects two strata, identifiable via a collation of the elements matching the features of the Patriarchal and the Pentateuchal traditions respectively. The earlier stratum, composed as a continuation, and perhaps conclusion, of the patriarchal tradition, forms the foundation for the later stratum, written during the Restoration period, perhaps in order to appeal to the Samaritans. The advantage of this analysis lies in its demonstration of the validity of employing the Traditio-Historical Hypothesis as an alternative to the Documentary Hypothesis.

Between R. Isaiah di Trani and the Byzantine Ancient Exegetes: Abstract

Between R. Isaiah di Trani and the Byzantine Ancient Exegetes, Beit Mikra vol.59 (2014), no. 2

The Bialik Institute - Publications

Gershon Brin

The article deals with R. Isaiah’s exegetical methods.

R. Isaiah lived in Southern Italy during the 12-13 centuries. He studied in Italy and from time to time he left Italy and studied in Ashkenaz. 

He mentioned Rashi many times in his writings and called him “The Teacher”,   which shows that he was influenced by him.

R. Isaiah’s main source of learning was the writings of the ancient Byzantine exegetes from the tenth and eleventh centuries. In addition to this he included in his writings the teaching of the great exegetes from France and from other European countries. 

When discussing R. Isaiah’s exegesis to some scriptures we find these double sources of influence.

In the article I include his rules of exegesis, a sign that is typical of the Byzantine exegesis. In his rules we find the phrases והרבה תמצא and  דרך המקרא.

"Pri etz hadar" – Fruit of the "Tree of Life": Abstract

"Pri  etz hadar" – Fruit of the "Tree of Life", Beit Mikra vol.59 (2014), no. 2

The Bialik Institute - Publications

  Shemer Arieli

The exact etymological meaning of the biblical term "Hadar" ("("הדר in its full phrase "Pri etz hadar" (""פרי עץ הדר) (Lev 23:40) is an unanswered question. There is no direct evidence that points to the Citron's Jewish traditional view. Actually a doubt was raised over the first appearance of Citron in ancient Israel. Without being based on circumstantial facts, today it can only be argued that it appeared not before the Persian period (fifth to forth centuries). This present article argues that the term "dar" has an independent etymological value in Akkadian language means "everlasting" (as "tree of life"), and it plays a part in the holy "sacred tree" drama in ancient Israel as in Assyrian, there scholars recognized a fruit of a Cedar in an act of water libation on the decorated tree. This argument traces over those who indeed recognize the Cedar's fruit as "Hadar" and confirms their method, by providing an etymological explanation and unique meaning of the sacred drama within the ancient Israel religion between Yahweh and Asherah, his consort.        

'Seventy Years' from Jeremiah to Daniel: Semantics, Interpretation and Apocalypticism: Abstract

'Seventy Years' from Jeremiah to Daniel: Semantics, Interpretation and Apocalypticism,  Beit Mikra vol.59 (2014), no. 2

The Bialik Institute - Publications

Gabriel Barzilai

In one of the visions of Daniel (Chapter IX), the author reinterprets the prophecies of Jeremiah that mention the phrase "seventy years". The new interpretation extends the time until the final redemption from "seventy years" to "seventy weeks of years", i.e., 490 years.

     The reinterpretation is the conclusion of the interpretive process that traces back to the Second Temple period. That outlook linked the expression "seventy years" to concepts of destruction, exile and divine punishment.

      In this paper, it is proposed that the "seventy years" phrase in the prophecies of Jeremiah relates not to destruction and exile, but rather to the semantics employed by royal dynasties. Using this approach, the evolving interpretation of the phrase are examined, and explained as reflecting the deep cultural changes experienced by the exiles of Judah during the Babylonian Exile and the Return to Zion.  

Beit Mikra vol.59 (2014), no. 2: Contents

The Bialik Institute - Publications

CONTENTS  

הריקוד

יוסף עוזר

הָרִקּוּד

https://www.youtube.com/watch?v=-IoQF4BmOms

צְמַרְמֹרֶת. רַק יְהוּדִי מֵבִין אֶת

הַצְּלָלִים

אֶת הַתְּנוּעָה שֶׁל הַגּוּפִים

שָׁרַק הוּא יוֹדֵעַ שֶׁרַבִּים מֵהֶם גּוּפוֹת.

רִקּוּד הַמָּוֶת: קַרְדִּית הַקִּיּוּם

שֶׁחָווּ אִמָּא וְאַבָּא שֶׁלִּי כְּשֶׁבָּאוּ

בְּחֹסֶר כָּל וְתִפְאֶרֶת בַּלֵּב

עִם תִּקְוָה בְּלִי קוֹל

בְּלִי דִּבּוּר. וְהִנֵּה יֵשׁ לָהֶם נִינִים

רַק יְהוּדִי יוֹדֵעַ בְּלַחַשׁ

שֶׁהָרִקּוּד טֶרֶם בָּא לַתְּנוּעָה הַנְּכוֹנָה

שֶׁיֵּשׁ לְכָל עֵשֶׂב, לְטָאָה, בְּנֵי אֱנוֹשׁ.

שֶׁאֵין יְהוּדִי יוֹדֵעַ

מַה יִרְקֹד לַשָּׂטָן בֵּין הָעֵינַיִם

וְאִם נִין אוֹ בֵּן נִין יִהְיֶה שׁוּב צֵל מְרַקֵּד

שרה מלצר, חובת הזכרון במציאות כפולת פנים

חובת הזכרון במציאות כפולת פנים

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

תויות: שרה מלצר, תערוכת זכרון השואה, אמנות השואה, זכרון, מחנה ההשמדה בלז‘ץ, משפחת ויינפלד, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה

תערוכת זכרון השואה של ד“ר שרה מלצר (ציירת, יוצרת ואשת חינוך), ’קונטרפונקט – במציאות כפולת פנים‘, הוצגה בבית האומנים (2012), בפריז (2013), בעיר הולדתה Nowy Sącz (2022), במוזיאון Galicja בקרקוב (2023) ובעיר Gorlice שבפולין. התערוכה עוסקת בדינאמיקה של מציאות קיומית המיטלטלת בין העוצמה של המשכיות החיים בעולם חי וקיים לבין חובת הזיכרון לעולמות שנכחדו בשואה לבלתי השאר שריד.

מלצר מבקשת להעלות מאופל השיכחה גם את הניספים מקרובי משפחתה, אבל תוך רצון לחרוג מסיפורה האישי אל הסוגיה הרחבה של החובה לזכור את השואה. פתיחת התערוכה נקבעה ליום הזכרון הבינלאומי לשואה, הוא ה-27 בינואר 2014. התערוכה הוצגה באוניברסיטת תל-אביב, במבואת הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי. האוצר: אריה ברקוביץ. שש עבודות מתוך התערוכה נבחרו לאוסף ביד ושם, ומאוניברסיטת חיפה פנייה להציג מחדש, בפעם השנייה, את התערוכה ביום השואה באפריל 2015. 

ארכיטקטורת הזיכרון בונה את השכחה: לקראת יום השואה הבינלאומי

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

במחנה בלזץ

המתרגם של ספרי "אישה אחת" כותב לי כי נתקל בשם של מחנה בו היינו הוריי ואחי ואני אסירים בצרפת של וישי בקיץ 1941 והוא לא מוצא לו זכר במאגרי המידע האינטרנטי. הוא אינו מאיית את השם  כתיקונו, אבל כותב כי ניסה חלופות באיות ואף על פי כן העלה חרס בידו. גם באיות הנכון לא מצא אלא עיירת קיט חסרת אפיונים ייחודיים בדרומה של צרפת. שום מחנה. שום מתקן מעצר. דבר לא. 

אני הייתי שם. אמי ואבי ואחי היו שם. אבל לא הוא ולא כמעט כל העולם כולו יודעים שהיה שם מחנה. נמחק. איננו. לא היה. הוא לא הלך אצל רשימת מחנות הריכוז והעינויים והסלקציה טרם דראנסי ואושוויץ בצרפת. הרשימות שהיו בידו היו של המחנות שהיו לחלק מארכיטקטורת הזיכרון שנבנית אחרי מלחמת העולם השנייה. היא בנויה על הפיכת המחנות ה"פרומיננטיים", הנודעים ביותר לחרפתם, דכאו, בוכנוולד, טרזיין, סוביבור, מיידנק, אושוויץ-בירקנאו, שהיו לסמלי שואה וכמו נועד שמם לשאת את כל האימה כולה בתוכם. הם השמות הנזכרים כמעט בכל האזכרות בבתי הכנסת ובטכסי האזכרה ואי אפשר להעלות דרכם על הדעת מה היה ההיקף הבלתי נתפס של מתקנים בהם נטלו אנשים באורח השיטתי ביותר את צלם האנוש מאנשים אחרים. 

ברכות ליוסף עוזר על זכייתו בפרס ראש הממשלה תשע״ה

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

משרד התרבות והספורט הכריז על  י״ג הזוכים בפרסי היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול ז"ל לשנת תשע"ה. אני שמחה לברך את המשורר יוסף עוזר על זכייתו ומאחלת לו המשך יצירה פוריה.

נימוקי ועדת השופטים: ׳שירתו של יוסף עוזר סוחפת, שופעת רגש עז, מחוספסת, מתפשטת לכיוונים לא צפויים, יונקת משורשים מנוגדים. הוא פרסם עד כה ארבעה קבצי שירה: סילן טהור (1981), שם ומלכות (1990), עמק יזרעאל (2013) ו"נשיקת מכחול" (2013). הוא דמות בלתי שגרתית בשירה הישראלית, המהווה סימן דרך חשוב לאפשרות המפגש בין התרבות החילונית והדתית: נולד בירושלים, גדל והתחנך בעמק יזרעאל ולאחר שירותו הצבאי למד בישיבת "אור שמח". היה ממייסדי כתב העת "דימוי", שהיווה גשר בין סופרים ומשוררים דתיים וחילוניים׳.

חברי הוועדה: פרופ' אדיר כהן – יו"ר, פרופ' חמוטל בר יוסף וענת זכריה.

שיריו שהתפרסמו עד כה בבלוג הם: פרשת נח, אשת לוט, אברהם, שרה, יצחק, רבקה, יעקב,  רחל, גל אבני ארמונו של דוד בעמק האלה, זמן אישה (ראו גם מאמרי: הזמנה לשיר ׳זמן אשה׳).

אשת לוט

יוסף עוזר

אֵשֶׁת לוֹט

אשת לוט מעשה ידיה של הפסלת קטה אפרים מרכוס

הִבַּטְתְּ לְאָחוֹר

כִּמְעַט גָּמַרְתְּ לִסְפֹּר

אֶת כָּל הַחֹרִים

בַּמִּלְחִיָּה שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה.

דּוֹרוֹת צָפוּ בָּךְ

תּוֹשָׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם

הוֹלֶכֶת וּנְמַסָּה,

וְלֹא לָמְדוּ מִשִּׁעוּר הַקּוֹמָה שֶׁלָּךְ

דָּבָר אוֹ שְׁנַיִם

עַד קַמְצָא וּבַר קַמְצָא.