מְבֻקָּש הַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ

משׁה  שׁפריר

 4 חמשירים לחג פסח תשע"ה, 

שהאחרון שבהם כאילו נחבא, כמו האפיקומן 

Antonio Cifrondi

אליהו עולה בסערה השמימה

מְבֻקָּשׁ הַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ

(לְחוֹלֵל נִפְלָאוֹת כֹּה הִרְבָּה הוּא), 

- עַד הַיּוֹם מְצַפִּים

אָנוּ פֹּה לְנִסִּים...

אֲבָל הוּא...עִקְבוֹתָיו לֹא נוֹדָעוּ.

הוּא לָחַם בְּאַחְאָב וְאיזֶבֶל,

בִּנְבִיאֵי אֱמוּנוֹת רַבּוֹת-הֶבֶל.

וּכְשֶׁאֵשׁ מִשָּׁמַיִם

שָׂרְפָה פָּר וְגַם מַיִם

- הוּא הוֹכִיחַ דְּבָרוֹ בְּשׂוּם-שֶׂכֶל.

משה והגדי

גדי פורש מן הציבור

יוסף עוזר, משורר 

מֹשֶׁה רָדַף אַחֲרֵי גְּדִי    

הִמְתִּין לוֹ שֶׁיַגִּיעַ לַמַּטָּרָה.  

גְּדִי אַמִּיץ, פּוֹרֵשׁ מִן הַצִּבּוּר,

גְּדִי יָחִיד יוֹצֵא לָסוּר לִרְאוֹת.

נִפְרַד מִכָּל הַמִּתְלַבְּשִׁים בְּמַדֵּי הַצַּיְתָנוּת הַקְּטַנְטַנָּה

הַמְּכַפְתֶּרֶת אֶת הַנֶּפֶשׁ,

מֵהַצֶּמֶר שֶׁלּוֹ יִטְוֶה אֶת טַלִּית הַמְּעִזִּים.

לוּלֵא הוּא,

לֹא הָיָה יוֹרֵד אֵלָיו הָאֱלֹהִים.

הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ (‏שׁיר השׁירים ב 12)

 שרה מלצר, 2015, שמן על נייר (100X70 ס"מ)

תל אביב - עיר הבירה? הבירה כמשקה הלאומי של מצרים העתיקה

עדויות להתיישבות מצרית מלפני כ- 5000 שנה נחשפות בימים אלה במרכז תל אביב

בחפירות של רשות העתיקות בפרויקט בנייה של חברת רובינשטיין התגלו שברי כלי חרס  קדומים ששימשו להכנת בירה. דייגו ברקן,  מנהל החפירה מטעם רשות העתיקות: "תל אביב עיר ללא הפסקה כבר אלפי שנים".

שבר מאחד האגנים אשר שימשו את המצרים הקדמונים להכנת בירה. 

צילום: יולי שוורץ, באדיבות רשות העתיקות

עדויות לנוכחות של אוכלוסייה מצרית קדומה מלפני יותר מ-5000 שנה נחשפות בימים אלה ברחוב המסגר שבמרכז תל אביב, בסמוך לגשר מעריב, בחפירות הצלה ארכיאולוגיות שעורכת רשות העתיקות לפני הקמת בניני משרדים ביוזמת חברת רובינשטיין.

שמואל ורגון, בארצות המקרא: מחקרים בנבואה, בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה נבואית

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

שמואל ורגון, בארצות המקרא: מחקרים בנבואה, בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה נבואית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן,  רמת-גן תשע״ה, 450 עמודים

הוצאת אוניברסיטת בר אילן

ספרו החדש של פרופ׳ (אמריטוס) שמואל ורגון, בארצות המקרא: מחקרים בנבואה, בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה נבואית, הוא אסופה של מבחר מאמריו, שראו אור לראשונה החל משנות השבעים של המאה העשרים. ששה מהמאמרים ראו אור גם באנגלית, בדרך כלל בנוסח שונה. שבעה מהמאמרים פורסמו במקורם ב׳בית מקרא׳. המאמרים מובאים בספר בנוסח מעובד, מתוקן ומעודכן, והם מקובצים בשלושה מדורים: עיונים בספר ישעיה, עיונים בשאר ספרי המקרא והיסטוריה והיסטוריוגרפיה.

אוד מוצל אהבה

אורי-צבי תור, סופר ומשורר

אורי צבי תור בערב השקת ספרו

לָקַחַת מֵעִם מִזְבְּחֵךְ אוּד עָשֵׁן,

לַעֲשׂוֹתו עֵגֶל זָהָב לִמְחוֹל הַכִּסּוּפִים

וְהַחֲרָדוֹת. 

לָקַחַת מֵעִם מִטָּתֵנוּ 

אוּד מֻצַּל אַהֲבָה

לְהַנִּיחוֹ עַל לְשׁוֹנִי,

לְטַהֵר.

דורבנים בשירות הארכיאולוגיה: נר חרס בן 1400 שנה נחשף על ידי דורבן בעמק חפר

בשבוע שעבר, במהלך סיור פיקוח שגרתי של מפקחי היחידה למניעת שוד ברשות העתיקות ואנשי רשות הטבע והגנים בחורבת סיב - אתר עתיקות גדול ומרשים מהתקופה הרומית- ביזנטית באזור עמק חפר, נתגלה נר חרס תמים (שלם) מלפני כ- 1400 שנה, כשהוא מונח בראשה של ערימת עפר בקצה מחילת דורבן.
הדרבן הינו מכרסם גדול החי בטבע, משקלו כ15 ק"ג ועל גבו ובצדדיו קוצים ארוכים וגמישים בצבעי שחור לבן. הוא חי בטבע בזוג, ומתגורר במאורות ומחילות שאורכן מגיע ל-15 מטרים ויותר. לדברי עירא הורוביץ מהיחידה למניעת שוד ברשות העתיקות, "הדרבן הינו ארכיאולוג מצטיין, מין "חפרן בלתי נלאה". המחילה נחפרת בהדרגה, לפעמים בעומק שני מטרים מתחת לפני השטח, עד להיווצרות חדר שהייה לו ולבני משפחתו במעבה האדמה. מעצם היותה של הארץ רוויה באתרי עתיקות, לא פעם קורה שהדורבן בונה את ביתו בין שרידי העבר החבויים באדמה. את העפר הוא מסלק במיומנות אל פני השטח, ויחד אתו שלל ממצאים ארכאולוגים הנקרים בדרכו".

אמא באה מן היאור

רחל מיפו

(1420-1375) Musicians and dancers on fresco at Tomb of Nebamun

"אִיסִיס הַאֵם הַנְבוֹנָה בּוֹאִי הַבִיאִינִי נא אֶל הַמַיִם הַקְרִירִים

אֵל חֲנוּן וְרַחוּם חְנוּם צַנֵן  נָפְשִׁי הַדוֹאֵבֶת

סוֹאבֵּק קוֹרְקוֹדִיל אָב יְאוֹר

הַבא לִי זָרְעוֹ שֶׁל אוֹסִירִיס הַנַד עַל פְּנֵי הַמַיִם "

929 - חוג בית הנשיא

כי לעולם חסדו

דוד ברבי

סבינה סעד

שׁוּרָה מֵהַחֵצִי הַשֵּׁנִי.

מְעַט מִשְׁתַּתְּפִים.

הַשְּׁאָר מִתְגּוֹדְדִים,

בְּזוּגוֹת וּבִשְׁלָשׁוֹת.

מִפְגַּשׁ בְּנֵי דּוֹדִים,

מַאֲכָלִים מָסָרְתִּיִּים

כְּבָר עֻכְּלוּ.

עֲדַיִן יֵשׁ מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים,

מַמְשִׁיךְ לָשִׁיר לוֹ שִׁירֵי הַלֵּל

הַלְלוּיָה.

הגדי מן ההגדה נכנס לשיר השירים...

בלפור חקק

‎שיר השירים נשזר בסיפור הגדי, מבט חדש
בפולקלור רוֹוח בתרבויות השונות המוטיב של הגְדי, של הגדיים,

חד גדיא בעיצוב של זאב רבן
תרפ"ו 1926

ומתברר שילדים אוהבים סיפורים ושירים על גדיים. גם בהַגדה של פּסח מופיע הפיוט "חַד גדיא", וכולנו מבינים את המשמעות הסמלית: הגדי הוא עם ישראל, שניצל בכל הדורות על ידי ההשגחה העליונה. האֵל הוא שמשגיח על ברואיו ועל עולמו, ואינו נותן למלאך המוות לשלוט בבריאה. ייתכן גם שהשיר הותאם לחג הפּסח עקב זיקת החג לקורבּנות בית המקדש, שם הוקרבו גם גדיים ובהֵמות מן הצֹאן.

לישׂראלי כיום יש קושי בקריאה שוטפת של השיר, עקב היותו כתוּב בארמית. בדיקה היסטורית מגלה שהשיר הוכנס להגדת פראג ב-1590 ומאז הופץ והתפשט בכל העולם היהודי וברוב הנוסחים של עדוֹת ישראל. 

המאבק בין החיות השונות ובין הגורמים השונים היה קרוב ללִבּם של יהודים בגלויות השונות: הם חזו במאבקים בין עמים ובין אימפּריות, וחיכו להופעתו הגואלת של האל שישׂים קץ למלאך המשחית והממית ויגאלֵם.

תמרים

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות, לשון ותרבות

מניחה את הגרעין

בסירת התמר

בשר הפרי יגן על בנה.

מתיקות ריחו מכה בארמון

התרד בת פרעה לקטפו?

מטמון נדיר של מטבעות וחפצי כסף וברונזה מלפני 2300 שנה התגלה במערת נטיפים בצפון הארץ

מטבעות של אלכסנדר מוקדון, טבעות, צמידים,  עגילים ומשקולת אבן קטנה. 

צילום: קלרה עמית, באדיבות רשות העתיקות

חודש אחרי מציאת אוצר זהב ע"י צוללים בחוף הים בקיסריה, הגיע אל רשות העתיקות דיווח נוסף על מציאת מטמון נדיר של מטבעות וחפצי כסף וברונזה בני 2,300 שנה, במערה בצפון הארץ. אנשי רשות העתיקות מעריכים כי מדובר באחת מהתגליות החשובות שנתגלו בצפון הארץ בשנים האחרונות.

אנשי רשות העתיקות ומועדון המערנות הישראלי, בעת חיפוש הממצאים במערה.

צילום: שמואל מגל, באדיבות רשות העתיקות

אנדרטא ופסיספס למרים הנביאה בהגדה של פסח

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות

מרים, כנסיית הדורמיציון על הר ציון בירושלים

הפרשנות המדרשית דומה כמין כיכר בה בונות האסוציאציות ששבו בדרכים היוצאות ממנה והבאות אליה אנדרטאות ממה שאספו במשוט שלהן במרחקים. משל לדבר, אסוציאציה אחת שקראה בתהלים (פרק ס"ח,פסוק ד') את התיבות "אֱלֹהִ֤ים מ֮וֹשִׁ֤יב יְחִידִ֨ים בַּ֗יְתָה מוֹצִ֣יא אֲ֭סִירִים בַּכּוֹשָׁר֑וֹת..." ולא הבינה במה מדובר. לא הרחיקה אלא כדי שני פסוקים מן החידה שלפניה ומצאה כתוב "אֱֽלֹהִ֗ים בְּ֭צֵאתְךָ לִפְנֵ֣י עַמֶּ֑ךָ בְּצַעְדְּךָ֖ בִֽישִׁימ֣וֹן סֶֽלָה, אֶ֤רֶץ רָעָ֨שָׁה אַף־שָׁמַ֣יִם נָטְפוּ֘ מִפְּנֵ֪י אֱלֹ֫הִ֥ים זֶ֥ה סִינַ֑י, מִפְּנֵ֥י אֱ֝לֹהִ֗ים אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (שם, ח'-ט'), ואמרה לליבה, אין זה כי אם ביציאת מצרים דיבר הכתוב, בה הלך אלוהים לפני עמו במדבר, בישימון, בעמוד ענן להנחותם הדרך ובעמוד אש להאיר להם, עד שהוליכם להר סיני, והיה כמו טולטלה הארץ על הריה וגבעותיה בשעה שניתנה תורה בסערת רקיעים, והברק חרט 'חירות' בלוחות, ועשרת הדברים רעמו ועודם רועמים בעולם מאז, ועל כן, אמרה האסוציאציה, פתרון החידה הוא כי אלוהים מחזיר את עמו ישראל לארץ כנען המובטחת, ל"אשר אראך", לארץ שהיא בית מאז, ומוציא אותם, "אֲ֭סִירִים", חבושים, ממצרים, בַּכּוֹשָׁר֑וֹת המסתוריות.

ואלה מסעֵי - שיר

בלפור חקק, משורר

ואלה מסעֵי

מדבר יהודה

וַיִסְּעוּ מֵהַר הָעֲבָרִים וַיִסְּעוּ וַיַּחֲנוּ

וַיִסְּעוּ וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וּבָעֲרָבוֹת

וַיִסְּעוּ אֶרֶץ הָעִבְרִים אַדְמַת הַתִּקְווֹת.

וְכָל מָקוֹם לָקְחוּ עִמָּם בְּמַסְּעֵיהֵם

אֶת הַמְּגִלּוֹת הָעִבְרִיּוֹת

וְאֶת גַּעְגּוּעֵיהֶם.

סבינה סעד, חג פורים - ויטראז׳

פרופ׳ שמואל אחיטוב, חתן פרס ישראל למקרא לשנת תשע"ה! ברכות!

Prof. Shmuel Ahituv 

פרופ׳ גרשון גליל, אוניברסיטת חיפה

חתן פרס ישראל לחקר המקרא בשנת 2015 הוא פרופ' שמואל אחיטוב, מאוניברסיטת בן גוריון בנגב. ברכות לבביות.
איש אשכולות רב פעלים, וחוקר מעולה של ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת המקרא, המקרא, האפיגרפיה העברית, והגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל בתקופת המקרא. הוא נמנה עם הזרם המרכזי בחקר המקרא, הסבור שהתיאור המקראי משקף מציאות היסטורית. פרופ' אחיטוב שימש אחד מעורכי האנציקלופדיה המקראית ועתה הוא משמש בין השאר גם כעורך הסדרה "מקרא לישראל". פרופ' אחיטוב נבחר לפרס בדיוק במלאת לו 80 שנה. מתנה יפה. הוא נבחר פה אחד בידי וועדת השופטים בהרכב הבא: פרופ' אד גרינשטיין (אוניברסיטת בר אילן) - יו"ר, פרופ' גרשון ברין, אוניברסיטת תל אביב, פרופ' גרשון גליל, אוניברסיטת חיפה, ופרופ' שרה יפת, האוניברסיטה העברית בירושלים.

עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילת רות ואסתר

אורית אבנרי, עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילת רות ואסתר, יהדויות, מכון שלום הרטמן, ירושלים תשע״ה. 203 עמודים

מכון שלום הרמן

מה היה מתרחש לו היו יכולות רות ואסתר לצאת ממגילותיהן ולהיפגש בין פרס לבית לחם? מה הן היו מספרות זו לזו על הגברים בעולמן ועל האתגרים הניצבים בפניהן? מה הייתה יכולה כל אחת לקחת מהמפגש המרתק זו לארמון בשושן הבירה וזו לביתה בבית לחם?

אבנרי מנתחת באופן קולח ועוצמתי את הקשרים הספרותיים והרעיוניים בין שתי המגילות, ומציעה קריאה כפולה בכל אחת מהן, בעזרת פרשנות ספרותית-פמיניסטית. הניתוח הכפול מגלה כי מצד אחד מגוללות המגילות סיפור על קבלת הנשים לתוך החברה הגברית הסגורה, ומצד שני – סיפור על דחיית ה"אחר" והשונה על ידי ההגמוניה השלטת.

והנה מילות הסיכום של הספר:

Liminal Women: Belonging and Otherness in the Books of Ruth and Esther

Dr. Orit Avnery, Liminal Women: Belonging and Otherness in the Books of Ruth and Esther (Hebrew),  Shalom Hartman Institute, Jerusalem 2015. 203 pages.

Shalom Hartman Institute

 Abstract

The book "liminal women" explores the literary intersection of the books of Ruth and Esther, predominantly analyzing the nature of the protagonists, Ruth and Esther.  The imaginary meeting of these two unique and fascinating characters, who fluctuate between vulnerable fragility and determined inner strength, seems potentially invaluable and full of possibilities for renewed discourse on each of the works.  What would happen if Ruth and Esther could step out of their books, rooted in diverse surroundings and placed in different eras, and meet on a road between Persia and Bethlehem?  Would the two women share the challenges they underwent, their relationships with the men of their world, their experiences as foreign women in an unfamiliar environment?  Would they speak of the inner strength required to take action within their realities; of their feelings of accomplishment, of exclusion, at the end of the road; of their place in the stories of the Jewish people?  What would Ruth and Esther find in each other's eyes?  How much difference and which similarities?  What could each learn about herself from her reflection in the other's eyes? And what would they take back, to the Persian palace; to the house in Bethlehem?  

Dr. Orit Avnery

שלג בירושלים 20.2.2015

ירושלים מתעוררת ליום של שלג. צילום: יואב מזור

טחנת הרוח של מונטיפיורי במשכנות שאננים.
צילום: אבי מזור

בפיך ובלבבך: וינייטה לפרשת תרומה

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

ציור: סבינה סעד

הנוסע בדרכים ואינו משגיח בשלטי 'עצור', כי מה לו ולמתומן פח אדום שתלו אותו על עמוד, מתחייב בנפשו, לא רק מפני שהוא מסכן את הבריות אלא מפני שבעולמו פח הוא מכל מקום פח ואדום הוא מכל מקום אדום, ומתומן הוא מכל מקום מתומן, ואין הם מבשרים אלא את עצמם בין תלו אותם בצומת בין הניחו אותם על  איזה גג, או, לשון אחרת, מפני שלדידו  אי אפשר שתהיה להם שפה. חטא הוא. רידוד העולם לבריאה אילמת, בה אין העץ הנראה באופק יכול להודיע להלך ההולך צמא בערבות השרב כי עץ משמעו צל, ומים, ואולי באר, ואולי שואבות, ואולי פרי, ובוודאי חיים מימים ארוכים והאמת שלו מצטמצמת לעובדה היחידה שהוא עץ, נוטל מן הבורא  את חוכמת הרזים שהעניקה לכל חפץ בעולם את הכוח להיות סמל, ולאדם את התבונה לתרגם הפשטה להגשמה. עוון. המהלך בדרך זרועה חפצים שאפילו שם אין להם, כי גם שם אינו אלא סמל, הולך כסומא שקללתו היא שהוא מביט בכל ואינו רואה דבר, וההוגה מחשבות שאינן מיתרגמות לעלילות חלום בלילה ובחינת מעשים ביום- קללתו היא שרוחות רודפות אותו ומניסות אותו אל מבוכי השיגעון שם הוא מחפש להן מילים ואיננו מוצא. אמת צריכה לסמל שאיננו האמת אלא  מבשרה, וסמל צריך לאמת שתשמר אותו מהתחזות כאמת ומהיות שקר. מה מופלא הוא העולם בו מתקיים שיח מתמיד בין צבעים לסכנות והבטחות, בין הציפור לבין אביבים וסתיו, בין עננים לבין בשורות, בין פי הבור הפתוח לבין ההלך הנזהר מן העקרבים והנחשים ושברי האבנים הממיתים בתחתיתו האפלה, בין הקול לבין פישרו, בין השתיקה לבין מה שהיא הורה, בין האידיאה לבין המילה.

אוצר מטבעות זהב נחשף בים קיסריה כתוצאה מסערת החורף

המטבעות בקרקעית הים. 

צילום: קובי שרביט, רשות העתיקות

אוצר מטבעות הזהב הגדול ביותר בארץ נחשף בקרקעית הים בנמל העתיק שבגן לאומי קיסריה. מטבעות הזהב מהתקופה הפאטימית (המאה- 11 לספירה) התגלו ע"י קבוצת צוללים אשר דיווחו על המציאה לרשות העתיקות. בחפירה של היחידה לארכיאולוגיה ימית של הרשות נחשפו כ-2,000 מטבעות בני כ-1,000 שנה. יעקב שרביט, מנהל היחידה לארכיאולוגיה ימית ברשות העתיקות: "סערות החורף חושפות אוצרות מהים".

כ-2000 מטבעות נתגלו בים. 

צילום: קובי שרביט, רשות העתיקות 

לקרוא את ש"י עגנון

פרופ' רחל אליאור ממליצה על לקרוא את ש"י עגנון, מאת אריאל הירשפלד, הוצאת אחוזת בית, תל-אביב תשע"א 2011
אני מבקשת להמליץ על ספרו הנפלא של אריאל הירשפלד "לקרוא את ש"י עגנון",

הוצאת אחוזת בית

שבו זוכה הקורא הנפעם להיות עד למפגש מעורר השתאות בין סופר גאון לקורא מחונן, המבורך בקשב דק מן הדק לקולו המתחמק, הרומז והמתחפש של המספר רב הפנים, שהיה בן בית בכול הספרייה העברית לדורותיה, ושזר מתוכה את סיפוריו. הירשפלד, שעליו אפשר לומר את דברי מננדר "היודעים לקרוא ייטיבו כפליים לראות", מחונן בעין בוחנת המטיבה לנתח את הפלא שבמעשה הכתיבה העגנוני, ומבורך בסגולה המאפשרת לו לבאר את מורכבותו ומשמעותו של משזר היצירה המפעים של גדול הסופרים העבריים, בכתיבה שובת-לב ביופיה, בעמקותה, בתמצותה ובדיוקה.

צהר לתיבתו של נח - בדופן או בגג? צהר-סהר-סהרה-סאהר - דיון אטימולוגי

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

Noah's Ark on Mount Ararat by Simon de Myle

 "צֹ֣הַר תַּעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶּ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים" (בראשית ו',ט"ז). רוב המפרשים סבורים כי הצוהר היה בדופן התבה וגובהו תם אמה מתחת לגגה כפי שמסכם  בעל תורה תמימה הרב ברוך הלוי עפשטיין : "כסוי משופע ועולה עד שיתקצר ויעמוד על אמה כדי שיקלחו המים מלמעלה למטה". אך פשוטו של מקרא נראה כאומר כי הצוהר היה על  גגה של התבה אמה אחת רחוקה מן הדופן, וְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶּ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה. 

How it all began: a Feminist view

 Prof. Edna Aphek

And it came to pass that they were chased away from the garden, never to come back.

She would not be controlled by that male chauvinist G-D. She had her own thoughts and identity distinct, unlike her stupid obedient husband.

פרדוקס נאצל: וינייטה לפרשת משפטים

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

מעשיו של אדם בר דעת מעידים עליו תמיד בבית דין של מעלה ובבית דין של מטה, ובבית הדין הטמון בחובו,

צדק צדק תרדוף

בו הוא  עצמו יושב על כס המשפט לבדו ודן ובוחן מה מגיד לו כל צעד שעשה, וכל מחשבה  שנתהרהרה בתוכו, ואפילו הוא נס מלשבת בדינו באים מעשיו אל תוך חלומותיו ושם הם עושים להם דוכן ומעידים ואינם מניחים. בכל הערכאות האלה נדון האדם לנפשו, הוא לבדו, בין עשה מה שעשה רק בינו לבינו, בין עשה בקהל עם, בין עשה מחפצו, בין הדיחו אותו לעשות, בין ידע מה הוא עושה בין היה כנכפה וכאנוס. זה מותר האדם וזה גורלו, הוא מוקף רבים אבל נדון יחיד, הוא פועל בכלל אבל הוא נותן דין וחשבון כפרט, הוא קהל, והוא מול, מול שמים, מול ארץ, מול עצמו.

כל בתי הדין לפניהם באים מעשיו של אדם דנים יחדיו, ויכול אדם לצאת זכאי בדיני הארץ ובעת ובעונה אחת לצאת חייב בדיני שמים, זכאי בעיני אלוהים וחייב בעיני הבריות, זכאי או חייב בעיני שניהם ועדיין הוא דן, אם הוא בר דעת, את עצמו, ורק הוא יודע מה דינו.

זרעי גפן בני 1500 שנים ושיחזור היין העתיק

גילוי ראשון מסוגו של זרעי גפן בני 1500 שנים עשוי לענות על השאלה: מדוע היין של הנגב היה כה יוקרתי באימפריה הביזנטית.

צילום: פרופ' גיא בר-עוז

במחקר משותף של אוניברסיטת חיפה ורשות העתיקות בעיר הביזנטית חלוצה נמצאו בפעם הראשונה זרעי גפן בני 1500 שנים שמקורם בנגב, זן שלא שרד עד ימינו. "המשימה הבאה שלנו היא לשחזר את היין העתיק, ואולי כך נוכל להתחקות אחר הטעם ולהבין מה הפך את היין של הנגב לכה משובח", אמר פרופ' גיא בר-עוז מאוניברסיטת חיפה, שעומד בראש החפירה.

צילום: פרופ' גיא בר-עוז

קנקן אגירה ענק נחשף בפלמחים

בעקבות הסערה: רשות העתיקות מנהלת חפירת חירום ארכיאולוגית להצלת קנקן עתיק ענק אשר נחשף במצוקי גן לאומי פלמחים. נתגלה ע"י עובדי רשות הטבע והגנים, אשר מיהרו לדווח על הממצא המרשים.

הקנקן לאחר חפירה חלקית
צילום: יצחק מרמלשטין, באדיבות רשות העתיקות

עובדי רשות העתיקות מנהלים מאז אתמול (ד') חפירת חירום להצלת קנקן אגירה עתיק ענק (דוליום) מהתקופה הביזנטית, אשר נחשף בחלקו בעקבות הסערה באתר העתיקות יבנה-ים שבגן לאומי חוף פלמחים. הקנקן זוהה לראשונה ע"י עובדי רשות הטבע הגנים, אשר מיהרו לדווח על הממצא לרשות העתיקות.

בהנחית מנהל רשות העתיקות, ישראל חסון, הגיע למקום צוות ממרחב מרכז של הרשות, אשר החל בחשיפת הקנקן, בתנאים קשים, תוך שגלי הים מתנפצים אל החוף ועל החופרים, כשהם מכסים ומגלים את הקנקן לסירוגין.

ארכאולוג רשות העתיקות בעת החפירה
צילום: יצחק מרמלשטין, באדיבות רשות העתיקות

פרשת בשלח - שיר

בלפור חקק

רובנס, גירוש הגר

וַיְהִי בְּשַׁלַּח אַבְרָהָם אֶת הָגָר

וְאֶת יִשְׁמָעֵאל אֶל הַמִּדְבָּר

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם לְיִשְׁמָעֵאל

הִנֵּה נְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים

הִנֵּה מְנַעְתִּיךָ מִבּוֹא בְּדָמִים

בִּקּוּר-חוֹזֵר בְּגַּן עֵדֶן

משה שפריר

שָׁלוֹם לָכֶם כֹּל הַחַיִּים בַּגַּן לְלֹא בּוּשָׁה וָעֶצֶב;

סבינה סעד, אדם וחוה

הֱיוּ שָׁלוֹם חַיּוֹת שׁוֹכְנוֹת-קַרְקַע, וּבַשִׂיחִים וָעֵשֶׂב,.

שָׁלוֹם לַצִּפֳּרִים שֶׁעַל עֲצֵי-אַלּוֹן, שָׁלוֹם לָכֶן פִרְחֵי-כַּרְכּוֹם,

- אָנוּ כָּאן אֶת כֻּלְּכֶם שָׁמַרְנוּ אָז מִִּפְּנֵי כֹּל רָע וְרוֹעֵץ,

אֲבָל אֲנָחְנוּ לֹא נִשְׁמַרְנוּ פֹּה מִלֶּאֱכֹל אֶת פְּרִי הָעֵץ.

מָחָר בַּבֹקֶר אָנוּ שָׁם, הַרְחֵק מְאֹד,

נִקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: "הֱיֵה שָׁלוֹם חֲלוֹם!".

מָחָר וַדַּאי גַּם נֹאמַר שָׁלוֹם

לְעֵץ הַחַיֵּים שֶׁל שִׁגְרַת יוֹם-יוֹם.

פגישה גורלית במדבר: וינייטה לפרשת יתרו

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

סבינה סעד, מתן תורה

במדבר, במקום בו הישימון  גודר את עם העברים לתוך מרחב צחיח מקמה ומאילן ומאדם  כדי לעצב בו לבדו את זהותו הלאומית, רחוק ממלכויות שהתמסדו כבר, ממערכים שלטוניים מנוסים, ממסורות משפטיות  מורשות, פוגע יתרו כהן מדין הזר, מנשיאיה של תרבות יצוקה כבר ובנויה, במשה נביא ה' המחדש לבדו תרבות שלא הייתה עדנה, והשניים מפתיעים איש את רעהו בהפיכת הפגישה הזאת לאובניים עליהם נולדת יצירה חברתית חדשה. יתרו ששמע במקומו את ההד המתגלגל של עלילת יציאת מצרים הניסית, בא מרחוק, לראות מקרוב את הפלא של אומה הדבקה דביקות מלאה באלוהיה ומאמין בליבו ששלימות שאין דומה לה עושה אותה לנבחרת, לנעלה מכל אומה ואומה. "עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל ה' מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים "(שמות י"ח, י"א), הוא אומר. הוא חש בקרבו כי סיפור ההצלה של עם עבדים עלוב ממלתעותיה של האדירה במעצמות תבל, גדול לאין ערוך מאפוס לאומי, כי יש בו מן הרוח הגדולה של אפוס אוניברסאלי,"וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ" (שם,ט'), הוא נפעם לנוכח החידה העושה את כל בני האדם המכותתים לאומות ולעמים ולשבטים, לאחד. בשרו נעשה "חידודין חידודין", אמרו עליו חכמי ישראל.  במעמד דתי פומבי נגדה נא כל עם העברים, הוא מצטרף למשה ולאהרון ולכל זקני ישראל לתפילת הודיה לאל שהציל את עמו מידי מצרים, "וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים" (שם,י"ב) והוא, מטאפורה של העולם הגדול הנקרא לראות בעיניו את הפלא של ברית הגורל בין העם הקטון המשוסה לאל הגדול והנורא ולהודות בה, כורע ברך, מצטרף למשה "לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם ... לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים", אדוני השמים והארץ בהא' הידיעה.

סבינה סעד, שבעת המינים

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה

 אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם

 עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר

 אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה

 וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן 

אֶרֶץ־זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ

דברים ח 8-7

"שש מאות אלף רגלי" (שמ' יב 37; במ' יא 21): ה"רגלי" כמושג מלכד בסיפורי המדבר

ד״ר עמיחי נחשון ונתנאל שמחה נחשון

בית מקרא נט (א) תשע״ד
הוצאת מוסד ביאליק

א. הקדמה

סיפור מסעות עם ישראל במדבר, הכולל תיאורי מפקדים (במ' א 26)[1] שבהם נמנים "יוצאי צבא" (שם, א 3; כו 2)[2] והסדרי מסע וחנייה[3] בהיררכיה פיקודית,[4] נכתב בסגנון היוצר רושם כי מגמת הסיפורים לתאר עָצמה צבאית. היטיבו לתאר זאת הרצוג וגיחון: "הארגון הצבאי של בני ישראל – כארגון הצבאי של כל האומות שצמחו משבטים – הושת על חובתו של כל גבר כשיר לשאת נשק ולשרת בעת הצורך בגיס של שבטו במסגרת החיל הכלל לאומי".[5] 

זאת ועוד, הדעה הרווחת במחקר שלמילה "חֲמֻשִׁים" המופיעה בתיאור עם ישראל היוצא ממצרים – "וַחֲמֻשִׁים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמ' יג 18), יש משמעות מיליטריסטית,[6] שכן יש לה מקבילה בעלת משמעות מיליטריסטית מובהקת: "ואתם תעברו חֲמֻשִׁים לפני אחיכם כל גיבורי החיל ועזרתם אותם" (יהו' א 14).[7]

לדעת אררט,[8] סיפורו האישי של משה דומה לסוגת 'גיבור המלחמה' במקרא, והוא מוביל את עם ישראל בטקטיקה צבאית נועזת. היות המנהיג 'גיבור צבאי' משלימה את התמונה של מסע עם ישראל במדבר כמסע של כוח צבאי. 

בְּט"וּ בִּשְׁבָט מֵהָכָא לְהָתָם

משׁה שׁפריר

סבינה סעד, דקל ושבעת המינים

ט"וּ בִּשְׁבָט הַשַּׁתָּא וְגַם כָּעֵת חַיָּה

עֲדַיִן עֵץ-הַזַּיִת כֹּה יְרֹק-עַלְוָה.

תָּמִיד שַׁלֶּכֶת-שַׁוְא נוֹגַעַת בּוֹ

וְהוּא עוֹדוֹ יָרֹק כִּבְהִוָּצְרוֹ.

הנשים המצפות

 משׁה שׁפריר

מבט מצפה

מִיכַל אָהֲבָה אֵת דָּוִד וּלְשׁוּבוֹ הִיא צִפְּתָה,

גַּם בֶּהֱיוָתָה בְּ"גַלִים", הָאֲחֻזָּה שֶׁל פַּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ, 

אֲשֶׁר לוֹ הִיא נִשְּׂאָה בִּפְקֻדָּה, לְאַחַר שֶׁהִבְרִיחָה אֶת זָּוִד בַּעֲלָהּ.

אֲבָל דָּוִד שֶׁחָזַר מִנְּדוּדָיו לְאַחַר שָׁנִים וְדָרַשׁ שֶׁיָּבִיאוּ לוֹ אֶת מִיכַל 

הוּא כְּבָר הָיָה נָשׂוּי לִשְׁתַּיִם - לַאֲבִיגַיִל הַיִּזְרְעֵאלִית וּלאחינעם הכרמלית

וְכָךְ הָיָה גַּם גורלה של סוֹלְוֵיג, שֶׁזְּמַן רַב חִכְּתָה לְפֶּר גינט אֲהוּבָהּ, 

וְכָמוֹהָ הָיְתָה גַּם פֶּנֶלוֹפָּה הַנֶּאֱמָנָה, אֲשֶׁר חִכְּתָה עֶשְׂרִים שָׁנָה

בְּמַמְלֶכֶת אִיתָקָה לְשׁוּבוֹ שֶׁל אוֹדִיסֶאוּס בַּעֲלָהּ וַאֲהוּבָה.

ימי ט"ו בשבט - שוקדים על הבחינות

אמישמונה

סבינה סעד, שבעת המינים

הימים ימי פריחה. ט"ו בשבט בפתח והארץ מתקשטת בעלים בשלל צבעים, וביניהם גם הלובן הוורדרד של השקד המצוי הידוע בכינויו 'השקדייה'.

השקד, שהגיע אלינו מאסיה הרחוקה (או יותר נכון, מאסיה המערבית והקרובה אלינו יחסית), מופיע במקורות כסמל לשקדנות, חריצות, ואף מתיקות וטוב טעם. כך היה כששלח יעקב מנחת ברכה 'מזמרת הארץ', מתנה בידי ילדיו היורדים מצרימה לשבור בר "מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בר' מ"ג 11). רוצה לומר, כמו הדבש והבוטן, כך גם השקד הוא מעין ממתק תנ"כי, בונבוניירה אם תרצו, שיפה לשלוח כאות תודה למארחים נדיבים.

כמו יעל

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות

Artemisia Gentileschi

"כמו יעל”, אמרה, "כמו יעל". הדם ניגר מרקתו על ירכיה.

טבלה קצת אצבעותיה בדמו.

"לואי", אמרה, "עכשיו אנחנו שווים." 

קמה גופה מלוחלח בצבע מותו.

"אטלפן עוד מעט”, אמרה, "אזמין את המשטרה".

סמדר כרמי גיברמן - בעלי חיים מהתנ"ך ביצירות של הנדל ושל היידן

מתוך הגליון השלישי של כתב העת המקוון, עת מקרא שהופיע זה עתה. נושאו - נפש חיה.

אָשִׁירָה

דוד ברבי

המיית הגלים

אָשִׁירָה לָכֶם כִּי גָאֹה גָּאֲתָה גַּאֲוָתִי  

וּבְאֵין מַיִם וּבְאֵין אֵל אָשִׁיר לָכֶם אֶת שִׁירַת הַיָּם

כִּי מוּטָב לֹא אָשִׁיר אֶת שִׁירַת הַמִּלְחָמָה

וְלֹא אֶרְאֶה אֶת הַסּוּסִים וְהָרוֹכְבִים

שֶׁנֶעֶטְפוּ בַּעֲטִיפַת מַיִם מְתוּקִים

על השיר ועל השירה: וינייטה לפרשת בשלח התשע"ה

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

שירת מרים מתוך ספר תהלים בולגרי מהמאה ה-14

השירה יודעת להטעין משמעויות מרוכזות לתוך מילים ולהקנות להן משקל סגולי עודף על משקלם הפיזי. משורר בגרמנית הוא Dichter, וחיבורו, השיר, הוא  Gedicht  מיסוד Dicht שמשמעו "סמיך", או מרוכז, או טעון יותר ממה שאפשר לצפות מן הנפח כביכול של המילה. כתיבת השיר באיטלקית היא Condensare, שענינו גם לתמצת וגם, כבגרמנית, להפוך לסמיך, ל Dense. המשורר אמנם כותב מילים אבל בעיקרו של דבר הוא כותב לתוך המילים. הקורא צריך "לבא לתוך התיבה" כדי למצוא בה מה שהמשורר הניח בתוכה. פעמים הוא מגלה - ופורט מה הוא מצא, פעמים הוא מוצא - ואיננו יודע מה מצא ומציע פענוח שאיננו בהכרח פענוח של קורא אחר או של המשורר עצמו, ופעמים הוא מגדיל לעשות וחושף אפילו מה שנשר מחיקו של המשורר והמשורר לא ידע.  זה מה שעושה את השירה למרתקת כל כך. היא קצרה. מגובשת. תוכה - כרימון. צורתה- קליפתו, המחזיקה בהברות מדודות, בקצב העושה ניגון, בחרוז המעניק לה לקליפה צבע, את גרעיני הפנים טעוני העסיס המצטופפים בסדר תכני פנימי, ואף הסדר הזה אומר שירה בתוך שירה.