וַיִמְצָאוּהוּ

בלפור חקק

בעקבות שמ״א לא, ג

נגנית נבל, בפסיפס מבישָפּור, האימפריה הסאסאנית בשנת 260

וָתִכְבַּד הַמִּלְחָמָה מְאֹד.

בַּשָּׁמַיִם נִגְּנָה מַקְהֵלָה שְׁמֵימִית

וְנִתַּן הָיָה לִשְׁמֹעַ

כְּלֵי נְגִינָה קְדוּמִים.

הַיֶּלֶד שֶׁקָּרָא בְּסֵפֶר הַתָּנָ"ךְ

רָאָה אֵיךְ כָּל הַשּׁוּרוֹת

מַכּוֹת זוֹ אֶת זוֹ לְלֹא רֶסֶן

בְּמוּסִיקָה קִצְבִּית לְלֹא מַעֲצוֹר.

כְּלֵי הַמִּלְחָמָה בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ

נִשְׁבְּרוּ בְּרַעַשׁ רָב

לְקוֹל הַהִגָּיוֹן בַּכִּנּוֹר.

אני זה אני

 משׁה שׁפריר

תִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשׁה, וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ

א. 

אֲנִי זֶה אֲנִי,

אֲנִי זֶה לֹא אַתְּ,

כִּי אֲנִי הַבֵּן וְאַתְּ הַבַּת.

אֻמְנָם גַּם אֲנִי הַבֵּן

שֶׁל יוֹכֶבֶד וְעַמְרָם

כְּמוֹ אָחִי אַהֲרֹן,

וְאִלּוּ אַתְּ בִּתָּם - מִרְיָם.

פשר: שירי מקרא והגות מאת משה שפריר

בתחילת חודש כסלו תשע"ו יצא-לאור הספר "פשר"- שירי מקרא והגות - מאת משה שפריר, שהוא משורר וחוקר, וגם גאולוג במקצועו "האזרחי".

גם בספר זה, כמו בתריסר ספרי השירה הקודמים שלו,  מתייחס  משה שפריר לפרשיות, לאירועים ולאישים שונים בתנ"ך. עם זאת, יש בספר החדש התייחסות מיוחדת לנושא מצבה של האשה במקרא, שהוא דווקא מעין "קנון פטריארכלי".  המשורר נוטה לחפש ואולי גם לחזר אחר דמויות הנשים בתנ"ך, כמו בבלדות "רצפה בת-איה" ו"הגר", תוך נסיון לחשוף את אופיין הנשי, לאור האירועים הטרגיים של חייהן, והוא כאילו עוסק בבילוש אחר תגובתן לחוויותיהן הדרמטיות, ועוקב אחר מעשי-החכמה ורגשות-החמלה שלהן, והתנהגותן גם ברגעי השמחה והאושר שלהן.  

המשורר גם מעלה דמויות נשים מיתולוגיות, כמו אנטיגונה ומדיאה, ומשווה אותן לדמויות נשים מקראיות, כמו רצפה ועתליה, בהתאמה.

במובן זה, הספר החדש "פשר" הוא מיוחד ואולי גם יחודי במהותו.  

דוגמאות לבלדות שבספר: הגר; רצפה בת-איה

ראש פסלון של אלת פריון מתקופת בית ראשון התגלה בתל בית שמש

1. ראש פסלון האלה. צילום: אלכסנדר גליק, באדיבות רשות העתיקות

אלון דה גרוט, מומחה רשות העתיקות לתקופת הברזל, זיהה את הממצא כראש פסלון של אלת פריון. לדבריו, "צלמיות כאלו, בדמותן של נשים עירומות המסמלות פריון, היו נפוצות בבתיהם של תושבי ממלכת יהודה מהמאה ה-8 לפני הספירה ועד לחורבנה של הממלכה על ידי הבבלים בימי צדקיהו (שנת 586 לפנה"ס). דה גרוט הוסיף, ש"הצלמיות הללו משמשות במחקר כפריט מזהה של אזור השליטה של ממלכת יהודה". 

רוקדת אל מותה

יוסף כהן -אלרן, משורר

Der siegreiche Feldherr Jephta begegnet seiner Tochter

Hieronymus Francken

כָּךְ יָצְאָה וְצָהֲלָה

אֶל אָבִיהָ גִּבּוֹר חַיִל

וּצְבָאוֹ צוֹעֵד עִמּוֹ

מִקְּרָב שֶׁל יוֹם וָלַיִל

Emanuel Tov's books in electronic versions

The following two books by prof. Emanuel Tov are now available in electronic versions as modules with Accordance (macintosh, pc) together with search engines:

Textual Criticism of the Hebrew Bible (3^rd ed., revised and expanded; Minneapolis: Fortress Press, 2012). liv + 481 pp. (incl. 32 plates). Electronic edition: Accordance, Oaktree Software, Inc.

The Text-Critical Use of the Septuagint in Biblical Research (Third Edition, Completely Revised and Enlarged; Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2015). Electronic edition: Accordance, Oaktree Software, Inc.

"אקדח" שאינו יורה

במקרא עדים אנו פעמים הרבה להופעתן של מילים יחידאיות, היינו מילים המצויות בו פעם אחת ויחידה, ואין אתה יכול לפרשן אלא על פי שורשן או על פי הקשרן. בין השורשים הבאים פעם אחת במקרא כדאי להזכיר את השורש אל"ץ (שופטים ט"ז, טז: "ויהי כי הציקה לו [דלילה] בדבריה כל הימים ותאלצהו, ותקצר נפשו [של שמשון] למות"), בל"ס (עמוס ז, יד: "בולס שקמים"), חר"ג (תהילים יחס, מו: "בני נכר יבולו ויחרגו לנגדי") ועוד עשרות כדוגמתם. 

מי היו המורים הראשונים? ממי למדו ומה לימדו?

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

'כי טבעי הוא ליהודים כולם מיום היוולדם להתייחס אל הספרים כמו אל מצות האל, 

לשמור להם אמונים, ואף למות למענם ברצון, אם יש צורך בכך'.

יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, ירושלים תשנ"ז, כ

ספרים ספרים ספרים

בכנס המוקדש להערכת החינוך וההוראה בישראל בעשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת,* חשבתי שאולי יש מקום להקדיש זמן קצר להתבוננות בספרייה היהודית בת שלושת אלפי השנים ובנסיבות היווצרותה, ולהתחקות על ראשיתה של ספרייה זו, המגלמת את הזיכרון המשותף של הקהילה, הנודע כברית ועדות, מנקודת מבטם של יוצריה. דומה שיש גם מקום לתהות על ערכי היסוד שראשיתה של ספרייה זו, המושתתת על עדות וברית, משקפת, ועל המושגים שביקשו מחבריה להנחיל לדורות. חשבתי שאפשר ללמוד על עברו החינוכי של עם, שנקרא בפי סובביו בשם 'עם הספר', מעיון בראשיתה של הספרייה היהודית ובכוונתם של סופריה ומחבריה, מוריה ומנחיליה, ומניסיונו של עם אשר קידש את לימוד הקריאה וקרא לספר שהאמין בקדושתו בשם 'לוחות הברית', 'ספר הברית', 'ספר התורה' ו'ספר תורת אלוהים', ספר שסיפור חיבורו, הוראתו, ותהליך הנחלתו, לימודו ופירושו, יצרו אלפי ספרים אחרים.

Archaeologists: Ancient Writings Confirm Noah's Ark

הולכים לאן שבוחרים ללכת: יעקב, עשו ומכירת הבכורה

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

סטומר: עשו מוכר את הבכורה ליעקב

בכורה כפשוטה אינה פתוחה לבחירה. אי אפשר לרכוש אותה לא בקניין ולא בעסקת חילופין. לא בה מתדיינים האחים יעקב ועשו. הם דנים בזכויות שמקנה הבכורה. גם משמני הארץ גם ברכת שמים מעל. הם דנים בעסקה. אם הבכורה אינה שווה יותר מנזיד עדשים, למרות שנזיד עדשים אינו מחיר סביר, זה ערכה, לא מחירה, בעיני המוכר. " וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה". (בראשית כ"ה,ל"ב)

אילו לזכויות היה מחיר, הוא לא היה תלוי בהרהוריו הדיכאוניים של עשו. אבל אם הזכויות נמדדות על פי מה שאפשר להפיק מהן לאורך ימים, אין להם ערך מפני שאין בעולם הזה תוחלת לאורך ימים.

ואי זה מקום בינה?

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות

הַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא;    וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה...

תְּהוֹם אָמַר, לֹא בִי-הִיא;    וְיָם אָמַר, אֵין עִמָּדִי. 
איוב כ"ח 12, 14
כשילדי היו קטנים, בילוי חביב עליהם היה לערוך הצגות קטנות. ההצגות תמיד עסקו באמא שלהם, זאת אומרת בי.

אחד מהם היה מתחפש לי וקורא בקול מזרה אימים "איפה ... המשקפיים שלי? המפתחות שלי?״ או "מישהו ראה את...?" והשני היה מתחיל לחפש בקדחתנות. ואחרי זמן מה הוא - זאת אומרת אני, היה אומר "אהה, הנה זה"... והם היו מתגלגלים מצחוק.

ילדי בגרו. ואף נכדי. אבל אני עדיין מחפשת...

פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ

יוסף כהן -אלרן, משורר

הוצאת צבעונים

אָמְרָה תִּצְחַק וַדַּאי 
אֵיךְ דְּבָרְךָ יֵאָמֵר 

גְּבוּרָתְךָ בְּתוֹךְ יָדַי

לֹא יֵאָמֵן כִּי תֵּאָסֵר

אַךְ סָח לָהּ אִסְרִינִי 

הַכְנִיעִי אֶת גְּבוּרָתִי

כִּי הִנֵּה רוּחִי יָגְעָה 

דַּי חַיַּי עַל חֲנִיתִי

שמשון - פירוש שמו

פסל שמשון בכפר סבא

עם הולדת שמשון נותנת לו אמו את שמו: ’ותקרא את שמו שמשון, ויגדל הנער ויברכהו ה‘’ (שופטים יג, כד). והנה, לקריאת שם זה אין מתלווה מדרש הדורש את השם (כגון יוסף - ‘יוסף ה‘ לי בן אחר‘), תופעה שכמעט אין דומה לה במקרא, ולפיכך היא מעוררת את תשומת לבו של הקורא: ’ולא זכר [=הזכיר הכתוב] למה קראו אותו שם‘ (אברבנאל בפירושו לסיפור). דומה שהמספר המקראי נמנע ממדרש השם כדי למנוע קישור בין שמשון לבין השמש, קשר שיש בו משום תפיסה אלילית-מיתולוגית, תפיסה ההולמת קווים רבים בסיפור חייו המופלא של שמשון. ראוי אף לציין, כי מקום לידתו של שמשון, ’בין צרעה ובין אשתאול‘ (פסוק כה), קרוב אצל בית שמש, ומעיד שמו של המקום שהיתה נהוגה בו עבודת אלוהי השמש.

פניו הרבות של שמשון

פרופ‘ דוד פישלוב, האוניברסיטה העברית

מחבר הספר מחלפות שמשון: גלגולי דמותו של שמשון המקראי

Léon Bonnat (1833-1922) - The Youth of Samson

דמויות מקראיות רבות משכו אליהן לאורך הדורות את דמיונם של יוצרים, אמנים והוגים שונים, יהודים ושאינם כאלה, אשר "כתבו מחדש" את הדמות ועלילותיה לפי מיטב דמיונם וכישרונם ועל פי תפיסותיהם וצרכיהם.

השבת נכנסת כמו שנשמה נכנסת לפעימה

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

אור השבת

שבח אני את הבריות שיצרו את הביטוי "כניסת השבת" או "השבת נכנסת" ובאו חכמים ומשוררים ואימצו  מה שלשון העם חידשה כגון בשולחן ערוך, "וטוב ללבוש בגדי שבת סמוך לכניסת השבת בשביל כבוד השבת"(טור אורח חיים ,רס"ב, ד'), או כגון מה שלאה שבת כתבה ושלומי שבת שר ,"השבת כבר נכנסת /בואי להדליק נרות...". 

היי לי, הגר שלי, היי לי לאשה!

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות, לשון ותרבות

Andrea Appiani jr. Milano 1817-1865

בחום הגדול נסחבה אחרי אביה. כעסה עליו על שאילצה להתלוות אליו במסעו זה. זיכרון הנחשים שהתפתלו בעקביה, סערות החול במדברים היה מטפס על לחייה בלילות. טיפות זיעה היו נאגרות בתנוכי אוזניה כעגילים יקרים. אחד החמורים נושאי המשא קרס תחתיו בגבול ארץ כנען. משם והלאה נשאה היא חלק מן הסחורה. רבים מן החיילים ניסו לחפון שדיה בעברה, לחוש את ירכיה הצעירות מפרפרות בעוברה.

השתיקה כאמצעי הבעה: על ספרה של מיכל אפרת - מדברים שתיקה

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

מיכל אפרת, מדברים שתיקה: עיון בלשני בשתיקה כאמצעי הבעה, הוצאת מאגנס, ירושלים תשע״ה 2014, 508 עמודים

הוצאת מאגנס

הסיפור המקראי על הרצח הראשון בתולדות האנושות מתקרב אל שיאו במילים הסתומות: וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו׳. מה אמר קין אל הבל אחיו שגרם להמשך: וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ (בר׳ ה 8)? האם אמר לו ׳נצאה השדה׳ כפי שגורס תרגום השבעים, ובדומה לו שאר התרגומים העתיקים? האם ׳נכנס עמו בדברי ריב ומצה להתעולל עליו להרגו׳ כפי שמפרש רש״י? דיו רב נשפך על סוגיה זו. באה מיכל אפרת, בספרה, מדברים שתיקה, וטוענת: הכתוב אומר שהיה דיבור בין קין והבל, אלא שהמספר בחר מטעמים פואטיים להביעו באמצעות שתיקה (עמ׳ 56).

פתחתי ספר יונה

אביה הכהן, רב בישת תקוע

פתחתי ספר יונה. 

וַיְהִי דְּבַרה' אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר.

קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ 

כִּיעָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי...

ויונה ברח מפני אלוהיו. בתחילה נקרתה ספינה בדרכו ומיד הוא הפליג אל ארץ תרשיש הרחוקה. מהר מאוד התחילו הסערות והמוות עלה אל מול עיניו, והוא אמר לאנשי האוניה שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם. הוא חשב שזה סופו, אך דג גדול בלע אותו. שלושה ימים הוא ישב בבטן הדג כועס ורוטן. שלושה ימים הוא לא דיבר עם אלוהיו, ולאחר שלושה ימים קרה משהו. לאחר שלושה ימים לפתע הוא הרגיש שעל אף כל מה שהיה הוא עדיין קשור לאלוהיו וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.

עקידת יצחק ובת יפתח

עקידת יצחק, מנשה קדישמן

האם נזכר סיפור העקידה בתנ"ך מחוץ לספר בראשית? האם רומזים אליו, למשל נביאים שונים או מזמורי תהילים? יש להודות כי יש בתנ"ך רק רמז גלוי אחד לסיפור זה, בפסוק המופיע בספר המאוחר, ספר דברי הימים ב (ג, א), המזכיר את "הר מוריה" כמקום שבו בנה שלמה את המקדש. "ארץ המוריה“ נזכרת בראש סיפור העקידה כמקום שאליו נשלח אברהם כדי לעקוד את בנו (בראשית כב, ב), וכוונת הפסוק בדברי-הימים לומר, כי המקום שבו נבנה המקדש הוא הוא המקום שבו אירעה העקידה.

נחשפה החקרא - המצודה שבאמצעותה שלטו היוונים על בית המקדש

שרידי המצודה. צילום: אסף פרץ, באדיבות רשות העתיקות

בספרי המכבים ובתיאוריו של ההיסטוריון יוסף בן מתיתיהו נזכרת החקרא היוונית (הסלאוקית), שהיא המבצר הנודע שהקים אנטיוכוס הרביעי במטרה לשלוט על ירושלים ולפקח על הפעילות במקדש. במהלך מאה שנות המחקר ארכיאולוגי בירושלים עלו שלל הצעות לזיהוי מיקומה של החקרא. חוסר ודאות לגבי מיקומה נובע ממיעוט השרידים האדריכליים אותם ניתן לשייך לזמן הנוכחות היוונית בעיר. 

שירת "האזינו" ותולדות אמונת ישראל

פרופ' אלכסנד רופא, האוניברסיטה העברית

קומראן

המגילות של ספרי המקרא שנמצאו במערות קומראן הן ברובן הגדול מאוחרות יחסית,
מן השליש האחרון של תקופת הבית השני, ולפיכך, יש בהן הרבה גרסאות הנובעות משיבושיהם של מעתיקים או מתיקונים שבו להתאים את הכתוב המקראי לאמונה היהודית של התקופה המאוחרת. אף על פי כן, המגילות משמרות לעיתים גרסאות שהן לפי כל הסימנים עתיקות מאוד. בשתי גרסאות כאלה הבאות בשירת האזינו נעסוק להלן.

קטע מקומראן שסימנו במחקר: [4Qdeut[q, [להלן:נו"ק=נוסח קומראן]  גורס בפסוק מג:

מערת המכפלה במות שרה

פרופ׳ עדנה אפק

בְּאוֹר חֶבְרוֹן הַחִוֵּר,
הָאַחֵר,
בָּכוּ הַצִּפֳּרִים.
בְּנוֹת חֵת קוֹנְנוּ עַל 
קֵץ הַבָּשָׂר.
עַכְשָׁיו
עָמַד,
בְּלֹא-
פִּילַגְשׁוֹ
בְּלֹא-
אִשְׁתּוֹ
בְּלֹא בְּנוֹ הָאֶחָד שֶשִּלַּח,
וְכִמְעַט בְּלֹא יִצְחָק.

לאה: יעקב לבשת את הסודר?

יוסף עוזר

Dante's Vision of Rachel and Leah

אֲנִי הוֹרָה וּבוֹדֵדָה

גּוּפִי עָיֵף וּשְׁמִי עָיֵף

הָרֶחֶם שֶׁלִּי כְּבָר תַּעֲשִׂיָּה כְּבֵדָה

וְיַעֲקֹב אוֹהֵב אוֹתָהּ

רְחֵלָה אֲחוֹתִי לִי וְחִידָה.

עושר גדול בתיבה קטנה: וינייטה לפרשת לך לך

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

גוסטב דורה, מסע אברהם לכנען

מהלך לו אדם בשבילי הלשון ופוגע במבנה לשוני כגון "אִם־לֹ֤א תֵדְעִי֙ לָ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים צְֽאִי־לָ֞ךְ בְּעִקְבֵ֣י הַצֹּ֗אן וּרְעִי֙ אֶת־גְּדִיֹּתַ֔יִךְ עַ֖ל מִשְׁכְּנ֥וֹת הָרֹעִֽים" (שיר השירים א',ח') ואומר כי המשורר שיכול היה לומר בפשטות "אִם־לֹ֤א תֵדְעִי֙ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים צְֽאִי בְּעִקְבֵ֣י הַצֹּ֗אן" הוסיף תיבות "לָ֔ךְ" כי דרך השיר בתוכנה דורשת דרך השיר בלשונה, ו"תֵדְעִי֙ לָ֔ךְ" הוא פואטי יותר מ"תֵדְעִי֙" וזה כל עניינו. הוא יודע עם זאת כי הפואטי אינו סגנון בלבד. מי שצעק נוכח חולייה של אחותו האהובה, "אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ" (במדבר י"ב,י"ג) אכן הוסיף פעמיים תיבת "נָ֛א" הפואטית ל "אֵ֕ל רְפָ֥א לָֽהּ", התפילה הפרוזאית העניינית, אבל לאמת שינו התוספות הפואטיות הקטנות האלה את התפילה עצמה, את עומקה, את עוצמתה, את כוח תחינתה. השירה אינה מיפה את האמור אלא אומרת משלה מה שרק היא יודעת לומר. ועדיין, תוהה ההולך בשבילי הלשון מה אומר "תֵדְעִי֙ לָ֔ךְ" מה ש "תֵדְעִי֙" לבדה לא יודעת לומר? 

לך לך? אל תלך אברהם!

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות

אפרים משה ליליין: אברהם, תחריט עץ

שֶׁלֶג הַמִּדְבָּר בְּעֵינָיו.
שֶׁמֶשׁ אִלְמָה.
לִבְנַת אֶמְצַע הַיֵּרַח עוֹלָה.
דֻבּוֹת קְטַנּוֹת וּגְדוֹלוֹת.
קוֹלוֹת.
רְאֵה,שְׁמַע.
לך לְךָ.
מֵאַרְצְךָ.
סַרֵב!
אַל תֵּלֵך!

סיפור המבול בספר ישעיה

The Deluge, by John Martin, 1834. Oil on canvas

בנבואה מראשית ימי שיבת ציון, המופיעה בחלקו האחרון של ספר ישעיה, מבטיח הנביא בשם ה‘: ’ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך, בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם ריחמתיך, אמר גואלך ה‘’ (ישעיה נד, ז-ח). כחיזוק להבטחה זו מובאת מיד לאחר מכך שבועתו של ה‘: ’כי מֵי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבר מֵי נח עוד על הארץ - כן נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך. כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה‘’ (פסוקים ט-י). פסוקים אלו הם כמעט היחידים מחוץ לספר בראשית המזכירים במפורש את אירועי המבול (ביחזקאל יד, יד-כ יש אזכור נוסף של נח כצדיק שניצל, אך המבול אינו נזכר שם, ובתהלים כט, י נזכר המבול כדוגמא לתקופה עתיקה מאוד: ‘ה‘ למבול ישב‘). אין להתפלא אפוא על שפסוקים אלה נבחרו לשמש כהפטרה לפרשת נח (ישעיה נד, י-יא בקהילות הספרדים, ישעיה נד, א-נה, ה בקהילות האשכנזים). אגב: באורח יוצא דופן משמשים ישעיה נד, א-י גם כהפטרה נוספת, הפטרת פרשת ’כי תצא‘, כחלק משבע הפטרות מתוך נבואות הנחמה הנאמרות בין תשעה באב לראש השנה.

ארבע הבריתות

פרופ‘ יאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית

לקראת תום נדודיהם, בדרכם ארצה כנען, מתפתים בלי ישראל לבנות מדין, שוהים איתן ועובדים את אלוהיהן, בעל פעור (במדבר כה, א-ג). אורגיה פולחנית זו מעוררת את חמתו של ה' והוא מביא על ישראל מגפה המאיימת לכלות את העם (פסוקים ח-ט). פינחס בן אלעזר הכהן מקנא לה', פוגע לעיני משה וישראל ברומח שבידו ב"זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני" ובאישה המדיינית שהיתה עמו, "כזבי בת צור, ראש אומות בית אב במדין", ומביא לעצירת המגיפה (פסוקים ז-ח, יד-טו). על קנאתו לה' ועל פעולתו שנבעה מצו לבו ולא מצו אלהיו גומל לו ה' ב"ברית כהונת עולם", "לו ולזרעו אחריו" (פסוק יג).

אררט

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות 

Noah's Ark on Mount Ararat by Simon de Myle

נחַ אֵינֶנּוּ

וְאֵין אֲרָרָט.
וַאֲנִי בַּתֵּבָה.

הַמַּיִם לֹא קַלּוּ,
ונחַ כְּבָר מֵת.
אֵין יַבָּשָׁה.

איגרת של תקווה אחר המבול: וינייטה לפרשת נח

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות

עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף

איגרת שלחה הארץ לנח שבתיבה, עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף. היה כתוב בה שלא כל העולם כולו חרב. 

למן היום בו פסקו מי המבול לרדת מן השמים ולהיעלות מתהומות רבה, ועד ליום בו שבה היונה אל נוח שבתיבה, לא יכול היה להיות סיפק לארץ לגדל עץ פרי שעלהו רענן. בתוך התיבה, כלוא באופקיו, אין אדם יודע עד היכן רקועים שמי אסונו על הארץ. מה שמקיף אותו דומה עליו כמה שמקיף תבל ומלואה. אפילו יש לה לתיבה שלו צוהר וחלון, הוא אינו רואה בעדם אלא את המערבולות המטורפות הניתכות עליהן, ואפילו הלכו אחר ימים ארוכים המים "... הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר", ועם שלרווחת ליבו  "...נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים" (בראשית ח',ה'), עדיין הוא מפחד לפתוח אותם שמא אסון בוגדני הוא גם בקיצו, ורגיעה אינה אלא אתנחתא לשם תחבולה של כוחות אפלים שאין להם אלוהים עד שאם אך ייפתח חלון - תזנק הרעה שאינה יודעת לסלוח לספינה שניצלה, ותציף אותה בתועפות נקם. 

נח, זיאוסודרה, אתרח'סיס ואותנפשתים

The Deluge by Francis Danby. 1837-1839. Tate Gallery, London

סיפור המבול (בראשית ו-ט) תופס מקום מרכזי באחד עשר פרקיו הראשונים של ספר בראשית, העוסקים בתולדות העולם עד לימי אברהם. הסיפור בקוויו הכלליים הוא פשוט וידוע: ה' מחליט להכרית את כל החי מעל פני האדמה בגלל חטאיהם, והוא מגלה זאת לנח הצדיק. זה בונה תיבה בהוראת האל, ונכנס לתוכה עם בני ביתו ועם זוגות מכל בעלי החיים. המבול בא על העולם ולא נותרו בחיים אלא באי התיבה. אחרי שהתיבה נחה על הרי אררט, שולח נח עופות מן התיבה, כמנהגם של ימאים בימי קדם. לאחר ששלח עורב (פעם אחת) ויונה (שלוש פעמים) הבין שהמים יבשו מעל האדמה, והריהו יוצא מן התיבה, בונה מזבח ומקריב קורבנות. ה' הריח את ריח הניחוח, בירך את נח ואת בניו, נתן להם מצוות והבטיחם ששוב לא יבוא מבול לעולם. מעתה צריך האדם לצפות שמן השמים ירדו רק טל ומטר אשר יביאו ברכה ואנושות.

נח ואברהם

יוסף עוזר

Noah's Ark, oil on canvas painting by Edward Hicks, 1846

עָשִׂיתִי אֶת הַצֹּהַר קָטָן- אַמָּה אָרְכּוֹ.

אַמָּה. הַקֹּטֶן הַרְבֵּה קוֹבֵעַ.

אֲבָל הַתֵּבָה, אַלְפֵי עֵצִים – 

עָשִׂיתִי 150 עַל 300!

לָמָּה לְהִתְאַמֵּץ? רַק עֵץ אֶחָד.

וְהַצֵּל נוֹפֵל מִבְּלִי לִטְרֹחַ.

סעודה אחרונה בהחלט

ד״ר ערן ויזל, אוניברסיטת בן גוריון

ליאונרדו דה-וינצ׳י, הסעודה האחרונה

הַתִּכְנוּן הָיָה מֻקְפָּד. הוּא יַעֲמֹד בֵּינֵיהֶם וְיַכְרִיז: 

אֲנִי הוּא! יַפְשִׁיל אֶת שׁוּלֵי כֻּתֹּנְתוֹ וּקְהַל הַנּוֹכַחִים יַבִּיט

בְּחֹרֵי צְלִיבָה שְׁחֹרִים הַמְּפָלְּחִים אֶת פַּסֵּי יָדָיו וְרַגְלָיו.

הנסיבות ההיסטוריות של הולדת הדת המונותיאיסטית – המסורות על משה ויתרו לאור עדויות חוץ

פרופ׳ משה ויינפלד, האוניברסיטה העברית

המסורת רואה באברהם את ראשון המאמינים באלהי ישראל,

פרופ׳ משה ויינפלד

במלים אחרות מייסד המונותיאיזם הישראלי, אך כפי שכבר ראה י. קויפמן [1]  אין לכך יסוד. ההשקפה על המונותיאיזם של אברהם קשורה ברעיון הכללי של "מייחדים" שהיו קיימים בראשית ההיסטוריה. גם אדם, קין והבל, אנוש, נח ובניו יודעים את האל האחד והוא מדבר אתם ואין לראות בכך מונותיאיזם ריאלי-הסטורי, כפי שאנו מוצאים אותו בתקופה שלאחר משה. בתקופה שלפני משה לא מצאנו מאבק עם האלילות שתמיד ליווה את אמונת ישראל. יתרה מזו לפי המסורת המקראית לא היה שם הויה ידוע לאבות (שמות ג, יג ואילך; ו, ב-ג) ולפיכך איננו מוצאים בין השמות העברים מתקופת האבות את המרכיב התיאופורי יהוה.

לזכרו של שמואל אפרים ליונשטם: מקבץ

 כ"ח תשרי תרס"ח - ג' אדר תשמ"ז 23.10.1907 - 4.3.1987

פרופ׳ שלום פאול, לדמותו
פרופ׳ יהושע בלאו, שמואל אפרים ליונשטם ידיד ועמית
פרופ׳ שרה יפת, שמואל אפרים ליונשטם - מורי
פרופ׳ משה ויינפלד, הספד

לדמותו של פרופ׳ ש.א. ליונשטם

פרופ׳ שלום פאול, האוניברסיטה העברית

בראשית דברי ברצוני לאמר שבגלל בעיות שהזמן גרמן לא הצלחנו לערוך מעמד הזכרון לפרופ' ליונשטם אלא בערב זה. ידוע לכול הנוכחים שאין מספידים בחודש ניסן (על אף ש״אין מועד בפני חכם״, מ"ק כז,עמ ב), אולם אין המדברים הערב נושאים דברי הספד אלא דברי הערכה לפרופ' ליונשטם המנוח, ומעלים את זכרו של האיש, העמית, המורה, החוקר והידיד - על מנת לשתף את כולנו בשפע תרומותיו העשירות והמגוונות ותכונותיו ומדותיו הנעלות.

ליונשטם המורה

פרופ׳ שרה יפת, האוניברסיטה העברית

פרופ' ליונשטם

מורי, פרופ' ליונשטם    

אפשר לומר שההיכרות ביני ובין פרופ' ליונשטם היתה היכרות מאוחרת. כידוע הוא התחיל ללמד באוניברסיטה רק לאחר שסיים את עבודת הדוקטור שלו, בשנת 1962, ואני התחלתי בלימודים מסודרים מאוחר יותר מרוב חבריי. כשהתחיל פרופ' ליונשטם ללמד הייתי כבר בעיצומם של לימודי המ.א. ומאותה עת ואילך לא היתה שנה שבה לא השתתפתי לפחות בקורס אחד שלו, ופעמים בכל הקורסים כולם. אבל, למרות ההיכרות המאוחרת ליונשטם היה בין המורים שאני רואה כמוריי, אלו שלא רק לימדוני והשכילוני מחכמתם אלא שהיתה להם השפעה מעצבת על דמותי כחוקרת וכמורה.

שמואל אפרים ליונשטם – ידיד ועמית

פרופ׳ יהושע בלאו, האוניברסיטה העברית

ש"א ליונשטם

למוד סבל וייסורין היה ידידנו ש"א ליונשטם, צרות הכלל וצרות הפרט חברו בו יחדיו. האסון שפגע ביהדות גרמניה פגע בו במלואו: אמו נרצחה, הוא עצמו נעקר מסביבתו הטבעית, יהדות ברלין המתבוללת, יהדות, אשר גרשון שלום, אחד ממוריו הנערצים, כה הטיב לתארה באוטוביאוגרפיה שלו. הוא ניתק מעולמו הרוחני, מן התרבות הגרמנית, בעלת השורשים העמוקים בתרבות האירופית בכלל ובתרבות הקלאסית בפרט. את מידת השבר משקפת העובדה, שעד ימיו האחרונים ממש, קרוב ליובל שנים אחרי שעזב את גרמניה וכמעט חמשים וחמש שנים אחר עלייתו של היטלר, עדיין הרבה לצטט יוונית, רומית, גרמנית וצרפתית, ולא וויתר על כך גם כששכב על ערש דווי, כשכה קשה היה להבינו בגלל הפגיעה בכלי דיבורו, שלקה בה. מובן שרב לשוניות זו לא עשתה את הבנת דבריו העמומים בלאו הכי לקלה יותר. אצטט דוגמה אחת: כשבועיים-שלושה לפני הסתלקותו אמר משהו שנשמע כמו המלה הגרמנית Ozean 'אוקיאנוס'.  מאחר והאוקיאנוס כלל לא התאים להקשר, שהיינו נתונים בו, חשבתי שאינני מבינו כהלכה. ביקשתי ממנו לחזור. חזר, ושוב לא יכולתי להבחין אלא במילה Ozean, אולם הוא הוסיף "שילר", והבינותי שמדובר בציטטה מדברי שילר.

דברי הספד על שמואל לוינשטם

פרופ' משה ויינפלד, האוניברסיטה העברית

שמואל  לוינשטם

שמואל  לוינשטם היה איש תם וישר, עובד את קונו באמונה ונוח לבריות. בעיסוקו בתורה היה שוחר אמת לאמיתה וחידש חידושין, אך הגדיל לעשות יותר מכל במפעל האנציקלופדיה המקראית. אפילו בתחומים שמבחינה פיזית היה מוגבל לגביהם, ידע בכח שקידתו וכשרונו להתגבר על מכשולים. לא היה ביכולתו לסייר את הארץ כדי להכיר את תיליה, אך ידע להשלים את המלאכה המדעית בעזרת עיון בספרים, ומומחים מעידים עליו כי עשה מלאכה מושלמת על אף המגבלות. 

בראשית היה המות

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות

וְהָאוֹר ילד אֶת הַתִּקְוָה

בְּרֵאשִׁית הָיָה הַמָּוֶת
וְהוּא בָּרָא אֶת הַחשֶׁך
וְהַחשֶׁך בָּרָא אֶת הַפַּחַד
וְהַפַּחַד יָלַד אֶת הַחֲרָדָה
והחרדה יָלְדָה אֶת הָאֵימָה
וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה