פרופ׳ כנה ורמן, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
במסיבה שנערכה בקיץ 2006, עם פרישתה של ציפי מראשות המחלקה למקרא ארכיאולוגיה והמזרח הקדום התבקשתי לומר מילות ברכה. הבעתי אז סברה שמחבר ספר משלי שרטט את דמותה של ציפי בספרו.
הֲלֹא-חָכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ.
בְּרֹאשׁ מְרֹמִים עֲלֵידָרֶךְ בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה.
לְיַד שְׁעָרִים לְפִי קָרֶת מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה.
אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם.
הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב…
קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר. (ח, א-ה, י)
פסוקים אלה, ואחרים בספר, מעלים תיאור מדויק של פעולתה של ציפי בארבע השנים שבהן כיהנה כראשת מחלקה, כשטרחה להביא את תכנית לימודי המקרא לידיעת הציבור, שדלה ודברה על לבם של סטודנטים וסטודנטיות, הושיטה להם יד, הוליכה אותם במסדרונות המחלקה ובמבוכי הקורסים, סוככה עליהם מפני נפתולי הבירוקרטיה, ועודדה והתאמצה ובקשה להפכם למַשְׂכִּילִים בְּכָל־חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע (דניאל א, ד).
