הקדמה למגילת אסתר

זאב קינן, מנהל הוצאת הספרים ׳מוסד ביאליק׳

ציור: Gemini

הקדמה

נהר שוצף של צבעים בוהקים, קולות וצלילים, הדר ופאר, עשרות מדינות המלך, מאות ימי המשתאות; חור כרפס ותכלת, אחוז בחבלי בוץ וארגמן מסתחררים לפנינו בעלילה נפתלת, שכמו רכבת הרים תלולה הופכת את העלילה מקצה אל קצה, מראשית המגילה ועד אחריתה.

מגילת אסתר היא היחידה בין המגילות בתנ"ך שחובה הלכתית לקרוא אותה, ואף הוקדשו לה חלקים נכבדים במשנה במסכת שנקראת בשמה, "מגילה". מסכת סופרים (משלהי תקופת התלמוד) מעידה שבימי ר' מאיר נהגו העם לקרוא מחצית מן המגילה במוצאי השבת הראשונה בחודש אדר, ואת המחצית השנייה, מ"בלילה ההוא", במוצאי השבת הבאה. מנהג זה מעיד על התחבבותה של המגילה על העם בזכות סיפורה המושך את הלב, ואולי גם בזכות התרוממות הרוח שחשו הקוראים עם הישועה והניצחון בסיום המגילה.

מבחינה היסטורית, נהוג לייחס את תיאור האירועים במגילה לימיו של המלך הפרסי כְּסֶרְכְּסֵס הראשון (הוא חְ'שַׁיָארְשַׁה בשמו הפרסי; 465-486 לפנה"ס). כסרכסס ירש מאביו המלך דריוש אימפריה אדירה, שאכן השתרעה "מהודו ועד כוש" (דרום מצרים, או סודן), אולם ימיו נחשבים כתקופה של התנוונות וקיפאון בתולדות הממלכה הפרסית האח'מנית, והוא נוחל תבוסות קשות מיד יריביו היוונים בכמה קרבות חשובים. על כן מתקבלת על הדעת בחירת המחבר בתקופתו של מלך זה כדי למקם בה עלילה שמציגה את השלטון באור נלעג למדי. "אין זה מוזר שרקעה של המגילה יהיו ימיו של המלך שבעיני היוונים נחשב כמתאים לקומדיה לא כל כך צנועה על מלך רופס, שעיקר עניינו בהצגה לראווה של עושרו ונשיו", כותבת אדל ברלין בפירושה למגילת אסתר ("מקרא לישראל"). כדי לעגן היטב את העלילה בשושן הבירה ולהעניק לה אמינות, מרבה המחבר להפגין את היכרותו עם המבנה הפנימי של ארמון המלך המפואר בשושן, התנהלות השלטון בארמון המלוכה וברחבי האימפריה, והשפה הפרסית.

מקומה של המגילה בתנ"ך

"רָאִיתָ אֶת תְּפִלַּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר..." (מתוך "אשר הניא עצת גוים", פיוט הנאמר בסיום קריאת המגילה)

הכללתה של המגילה בין כתבי הקודש של המקרא לא היתה מובנת מאליה: בראש ובראשונה בגלל העובדה ששם האלהים נעדר ממנה, וגם עלילתה נעדרת כל סממן מקראי אופייני של תפילה, או הודיה לאל. כמעט נראה שמחברי המגילה עשו מאמץ מודע להרחיק כל סממן דתי-אמוני ממנה. אולם יש פרשנים שסוברים שתופעה זו נועדה דווקא להבהיר לקורא את נוכחותו המתמדת של אלהים בעולם: אין הוא פועל בגלוי, אלא מה שנראה לנו כשרשרת אירועים סיבתיים מתגלה לבסוף, במבט לאחור, כביצועה של התכנית האלהית. ואולי בגלל מציאותו של האל בכל מקום ובכל עת ופעולתו בדרכים נסתרות באמצעות בני האדם ובנסיבות יומיומיות, מתחזקת הבנתו של הקורא בסיום המגילה, כשה"טוב" מנצח את ה"רע", והעם היהודי ניצל מסכנה גדולה.

בהתרגש על היהודים צרת המן ומזימתו, שמים התרגומים העתיקים (ביוונית ובארמית) והמדרש בפי מרדכי ואסתר תפילות ארוכות, ואפילו חלום של מרדכי. 'ויהי ביום השלישי, בצום אסתר שלושה צומות, קמה מן העפר ומן האפר בכפיפת קומה. ותלבש לבוש מלכות מרוקע בזהב מופז...ותתן כתר טוב בראשה... ואחרי כן הרימה קולה בתפילה ותאמר: אתה הוא האל הגדול...'; בדמעות אמרה אסתר הדבר ובתחנונים סידרה תפילתה: 'בבקשה ממך שומע תפילות, שמע תפילתי בעת הזאת'. (תרגום שני לאסתר, מתורגם). נחלקו ביניהם החוקרים בני-זמננו בשאלה האם הוסיפו המתרגמים את הקטעים הללו, או שמצאו לפניהם נוסח אחר, נרחב יותר, של המגילה. אולם אין ספק שהתפילות וחלום מרדכי מוסיפים עוד ממד אמוני לסיפור, ומעניקים לדמויות היהודיות שבו צד כמעט מתבקש בספר מקראי.

"דסבר שמואל: אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה" (תלמוד בבלי, מגילה דף ז ע"א). כבר חז"ל התקשו לקבל את הסיפור החילוני, עתיר המשתאות וההוללות, כמתאים להיכלל בספרי הקודש של עם ישראל (מגילה ז ע"א), ונחלקו ביניהם חכמים האם נאמרה המגילה ברוח הקודש (כלומר: בהשראה אלהית). ואילו הרמב"ם כתב "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר - הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" (הלכות מגילה, פרק ב הלכה י"ח). אין ספק שדברי חכמים משקפים את מעמדה השנוי במחלוקת של המגילה. גם בין מגילות ים-המלח לא נמצא ולא שריד אחד למגילת אסתר, ויש הסוברים שיש בכך כדי להעיד שלא נמנתה עם כתבי הקודש באותם ימים.

בין נשים לגברים

"ארבע נשים נטלו ממשלה בעולם, ואלו הן: איזבל ועתליה מישראל, ושמירמית (אשת נבוכדנאצר) וושתי מאומות העולם" (אסתר רבה פרק ג, ב)

יש שביקשו למצוא במגילה מסרים פמיניסטיים גלויים וסמויים: משולש הנשים בעלילה – ושתי הדעתנית, זרשהיועצת הכוחנית, ואסתר ההופכת למלכה מתוחכמת ורבת-כח במהלך העלילה, יכולות לייצג דמויות נשיות שאינן שכיחות בספרות המקרא. גם העובדה שהנשים במגילה נזכרות בשמותיהן (בניגוד למקומות אחרים במקרא, שבהם נשים נזכרות רק בכינוי "אשת-"), היתה יכולה לרמז על ניסיון להעצים ולתת מקום לכוח הנשי וליכולתו להשפיע על מאורעות באופן שווה לזה של הגברים. אולם מצד שני נראה, שאת מסגרת האירועים קובעים בסופו של דבר גברים: המלך ומועצת שריו; המן, ומרדכי היהודי. בולט במיוחד הצו של המלך בתחילת המגילה – "וְכָל-הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד-קָטָן. וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל-מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל-עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ: לִהְיוֹת כָּל-אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ", אף שניתן לפרש אותו כאמירה סרקסטית המבקשת ללעוג למלך ולחברה הגברית: האומנם צריכים יחסי גבר ואישה בתוך הבית להיקבע בדבר המלך?

המסגרת הספרותית של המגילה פותחת בגבר רב כוח השולט במדינות רבות, ומסיימת בגבר דומה – מרדכי היהודי, "משנה למלך אחשורוש, וגדול ליהודים". עד שכמעט ונשאלת השאלה, מדוע אין המגילה נקראת "מגילת אסתר ומרדכי"?

עוד מעניין לציין את הציטוט לעיל ממדרש אסתר רבה: מדוע נמנע הדרשן העוסק במגילת אסתר עצמה מלהזכיר את אסתר המלכה כאחת מן הנשים ש"נטלו ממשלה בעולם"? האם משום חוסר הנחת שחשו חכמים מדמותה של אסתר כמלכה בחצר מלך זר?

עם אחד, מפוזר ומפורד

"יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים"

סיפורה של המגילה הוא הסיפור הראשון בהיסטוריה על נושא שלצערנו מוכר לנו היום היטב: שנאת עם ישראל באשר הוא. האשמת הקולקטיב היהודי היא מסממני האנטישמיות בכל דור ודור. דווקא האימפריה הפרסית האח'מנית (שאחשוורוש נמנה עם מלכיה) נודעה בסובלנותה הדתית כלפי העמים הכבושים תחתיה, ובמתן הזכות לחיות לפי אמונתם. על כן טומן המן את זרע הספק בלב אחשוורוש בטענה שכל העם הזה – המפוזר ומפורד – אינו מציית לדתי המלך, ועל כן חטאו מוות.

אבל מאחר שמגילת אסתר מתחוללת לה במין ערפל של היסטוריה וא-היסטוריה, בין המציאותי לדימיוני, בין הסביר למופרך ולמוגזם, גם כאן מערפלת המגילה את זהותו של אותו עם: לכאורה ברור לכל אחד מאתנו באיזה עם מדובר, במיוחד כשאנחנו מכירים כבר את שנאתו של המן למרדכי היהודי. אבל איך יכול המלך, שליט על שבע ועשרים ומאה מדינה, לדעת מיהו העם-ללא-ארץ, המפוזר והמפורד בין העמים?

והנה גם כשאסתר מבקשת על עמה במשתה השני, אין היא מזכירה מי הוא אותו עם. " תִּנָּתֶן-לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי. כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד...". ואילו המלך היה צריך מיד לשאול "מי הוא זה ואיזה הוא העם הזה?". מתי ואיך יגלה אחשוורוש מי עמה של אסתר (והרי במצוות מרדכי "לֹא-הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת-עַמָּהּ וְאֶת-מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא-תַגִּיד", ואפילו כשתהפוך למלכה - "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת-עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי".

מבחינה היסטורית חשוב לציין שבתקופה שבה מתרחשת העלילה עומד מקדש בירושלים, שאת הרשות לבנותו נתן לא אחר מאשר המלך כורש הגדול. אולם המגילה מתעלמת לחלוטין מן המציאות ההיסטורית, ומתארת את היהודים כעם מפוזר בגלות בכל רחבי האימפריה. היא מבקשת להדגיש את הגלות, ומציינת שמרדכי הוא נצר לגולי בבל (פרק ב, ה-ו) אולי ניתן להסביר שמגמתו של המחבר היא להציג בסופו של דבר את נצחונם של יהודי הגלויות על אויביהם-שכניהם, ובכך לעודד את רוח הקהילות היהודיות בגלות. פחוות יהודה הקטנה, גם אם עומד בליבה מקדש, אינה משפיעה על תהליכים ומזימות בחצר המלך בשושן. במובן זה, מגילת אסתר היא "ספר הגולה", סיפור שיש בו משמעות והעצמה לקהילות היהודיות הרבות בגולה בדורות הבאים.

האומץ האישי (של מרדכי ואסתר), והלאומי – של היהודים הנקהלים לעמוד על נפשם, התאחדות העם המפוזר ומפורד בין העמים ל"קהל" – הם-הם המפתח להישרדות יהודית בגולה. שאלת ההתעלמות מעובדת קיומו של בית המקדש השני בירושלים בזמן המגילה – נותרת פתוחה.

במה חטא ויזתא?

"וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם". עם סיכול מזימתו הנוראה של המן חלה תפנית בעלילה במידת "ונהפוך הוא": היהודים נוקמים במבקשי רעתם, והורגים בהם במספרים דמיוניים כמעט. אין ספק שחלק זה בסיפור, ובו גם תליית עשרת בניו של המן (אשר אין בהם חטא) – מעורר בקורא המודרני אי-נוחות ואף התקוממות פנימית. כבר בתרגומים העתיקים של המקרא, כמו תרגום השבעים, נעשה ניסיון "לרכך" את התיאורים הללו. אולי ניתן להסביר את החלק הזה במגילה בקהל-היעד שלה: יהדות הגולה הנתונה לחסדי האוכלוסייה שבתוכה היא יושבת כמיעוט, ולחסדי השלטון. ואולי יש לראות בהם גם אמצעי ספרותי לגיטימי (לזמנו) של יצירת סימטריה ו"מידה כנגד מידה" בסיפורים שכאלו. יש הטוענים שהיהודים נהגו כמקובל בתקופתם – בבחינת "לעמוד על נפשם" – הגנה עצמית. ודווקא הציון המפורש במגילה – "ובביזה לא שלחו את ידם" (על אף שזכותם המלאה היתה לקחת את רכוש אויביהם לשלל) – היא הדגשת המוסריות לכאורה של היהודים במקרה זה. תחושת אי-הנחת ממעשה ההרג ההמוני מובנת, אפילו מתבקשת, אך ייתכן שספרות עתיקה אינה יכולה, ואינה צריכה, להידון בערכים של תקופות מאוחרות.

"ומציירים נערה מהרהרת / היודעת בדידות ותוגה

ונותנים לה שרביט ועטרת / לסימן שהיא המלכה" (נ' אלתרמן, "אסתר המלכה")

סיפור המגילה היה חביב מאד על היהודים בכל הדורות כמעט. מאז המאה ה-16 נפוצו בעיקר במזרח אירופה מופעי "פורים שפיל", שבהם שחקנים מחופשים לדמויות מהמגילה ממחיזים את סיפורה, עם קריצה למאורעות בני הזמן. במאה ה-18 חיבר ג"פ הנדל בלונדון את האורטוריה "המן ומרדכי", שזכתה לפופולריות עצומה.

גם עולם הקולנוע לא טמן ידו בצלחת: הסרט "המלכה אסתר" נועד במיוחד להפצה בכנסיות, אך זכה לאהדה גם בציבור הכללי; כמה שנים לאחר מכן נעשה הסרט "אסתר והמלך" בכיכובה של ג'ואן קולינס (לימים, מלכת שושלת טלוויזיונית בפני עצמה); ובעת האחרונה הופק הסרט "לילה אחד עם המלך", המבוסס גם הוא על סיפור המגילה. עוד זכורים לטוב המחזמר של נתן אלתרמן "אסתר המלכה", ומחזור השירים ההיתולי "מגילה לידער" מאת איציק מאנגער, המציג את גיבורי המגילה בשטעטל במזרח אירופה. כל אותם עיבודים מאוחרים ביקשו כמובן למלא את העלילה בפרטים החסרים בה לכאורה, ולשים בפי הגיבורים דברים ותפילות, הבעות ורגשות הנעדרים מן המגילה המקראית.

מהו המסר של פורים בימינו?

פורים הוא יום של "נהפוך הוא": יום של החלפת תפקידים, התחפשות למישהו אחר, מי שהיינו רוצים להיות, או מי שבשום אופן לא יכולנו להעלות על דעתנו להיות. אפילו המילה המזוהה ביותר עם פורים – מַסֵּכָה – קיבלה משמעות הפוכה: מסמל משוקץ של עבודה זרה במקרא (פסל ומסכה, עגל-מסכה), אנו משתמשים בה בלשון ימינו כסמל השְּׂחוֹק והשמחה. פורים הוא יום סיום החורף העגמומי והקר, יום שלובשים בו את החיוך, האופטימיות והפריחה לקראת האביב; גאולת פורים מבשרת את גאולת האביב ואת יציאת מצרים: מנס שנעשה בגלות, לנס היציאה מעבדות לחירות, מגלות לגאולה; המופת לחירות אישית ולאומית.

פורים הפך במסורת היהודית ליום עולץ בסגנון קרניבל, שחלק בלתי נפרד ממנו הוא התחפושות, המסכות, והמשתה (שגם הוא ממצוות היום). אפשר אולי להציע שהכתוב במגילה "שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב..." יכול לרמוז למסר של היום הזה: יום של טוּב, שמחה, חיוך על כל פנים ועשיית חסד: משלוח מנות לקרובים וחברים, ומתנות לאביונים: יהי פורים יום של עשיית הטוב, האחווה והתמיכה בחלשים בחברה, יום שלא נזדקק בו למסכות ולהסתר, "יום טוב" שישפיע עלינו מאורו ומשמחתו משך כל השנה.