רצנזיה על הספר " הטבון הבוער" של רחל סיידוף מזרחי,
הוצאת צור אות 2025 צילום העטיפה של המחברת
מבוא:
הספר הוא ספר שירים. השירים בו מופיעים תחת כותרות של קטגוריות שונות של נושאים. הנושאים, חלקם כללים וחלקם אקטואליים לימינו. למשל: "גיא ההריגה" של השביעי באוקטובר. נופי ילדות של פעם, ונופי בגרות של היום. נושאים כמו אהבה, רוח וחומר, כמו רוחו של אדם, כיסופי האדם, רצוי ומצוי, מאחר ורחבה היריעה החלטתי להתייחס למדגם מייצג מהשירים, חשוב לציין שהשירים מתחלקים בין שמונה קטגוריות כלהלן:
ריחות הזמנים/ ידידים/ בין האהבות/ בקצפו של הזמן/נופים / חזות הכל/פנדמיה/גיא ההריגה. סה"כ שמונה כותרות כאשר בכל אחת מהן מספר שירים.
סקירת שירים נבחרים
בקטגוריה הזו, שירי התרפקות על ימי הילדות, מחוות לאבא, לאמא, סבתא גליה, זיכרונות מרגעים יפים, בתקופת חיים בירושלים כמו סתיו בירושלים, שלג בירושלים, העיריה, ריח המאכלים, אבני רחיים, טבון. וכד' בחרתי שיר אחד כלהלן:
גבעת החולות בכרכור (עמ׳ 23).
השיר מביע ערגה לימי הילדות היפים. ובסופו פואנטה בתיאור מצב קיים של אספלט ובטון כנגד חולות טבע פראי וילדות משובבת של תום וחום נעורים בשדות הפתוחים- בטבע.
הפתיחה של השיר מתחילה בפיאנו של צלילי ערב רוגעים, המעוררים ערגה לימים רחוקים ימי התום כפי שהמשוררת מכנה אותם
צְלִילֵי הָעֶרֶב
נוֹטְעִים בִּי עֶרְגוֹנוֹת
אֶל יְמֵי הַתֹּם,
בְּכַרְכּוּר מוּל תֵּל שָׁלוֹם
גִּבְעַת הַחוֹלוֹת הַמְּגֻבַּהַת
שָׁם שָׁקְקוּ נְעוּרִים
השורות הללו של הפתיחה מעוררות חום ומרחב של עליצות, חום וזמן בלתי מוגבל אשר מתבטא בצירופים: יְמֵי הַתֹּם, שָׁקְקוּ נְעוּרִים, חוֹלוֹת מְלַטְּפִים
בהמשך. ישנה הקבלה יפה לילדים המשחקים בחולות לציפורים העפות בשמים. הגוזלים הצרחניים מלמדים על שובבות וצריחות הילדים במשחקיהם.
לאחר שדיברה על האדם והחי היא עוברת גם לדבר על הצומח. עצי האיקליפטוס ששמשו לערסלים לילדים ולטיפוס.
את הפער בין הזמנים מתארת המשוררת באומנות יפה של משפט אחד: "היום אספלט ובטון תפסו מקומם".
מתוך חזות הכל
בקטגורית שירים אלו כותבת המשוררת, למשל על עץ האגוז "עץ נטעתי בגני ושנינו צומחים מתוכו" מזכיר כמו "האדם הוא עץ השדה" כותבת על המשורר שראשו בעננים ומילותיו נשפכות ממנו. על הבטחות שהפכו לאכזבות, על שרשים, על רצוי ומצוי בחיינו ועוד.
האדם (עמוד 131)
הָאָדָם עַד עַרְבּוֹ
יְצַפֶּה לְיוֹמוֹ
כִּי יָאִיר
אַךְ גַּם בְּעַרְבּוֹ
יֵעָרֵג לְבַקְּרוֹ
שֶׁל יוֹם חָדָשׁ.
בשיר קצר זה מנסה המשוררת לתהות על גרעין נשמתו של האדם. לא על עיסוקו, לא על רצונותיו, אלא על שורש נשמתו. והוא; הציפיה לאור. צפייה של עשרים וארבע שבע לאור. לבוקר, לשחר יום חדש. זה לא כמו שסקרלט אוהרה אומרת נו מילא קרה מה שקרה אבל מחר יום חדש, אלא ראיה של כל רגע וכל דבר לטובה.
ה - אדם ,הא הידיעה להבדילו מכל החי האחר. האדם! בכל רגע מרגעי היום יצפה לאור, לטוב. כך עד ערב אך גם בערב הוא יצפה שעם שחר יאיר יום חדש, היינו טהור מכל פגם חדש ומאיר בטוב.
מתוך בקצפו של הזמן
הזמן קוצף בתחומים שונים אם זה מגור של אדם, אם זו סופה המנקה שבילים מגרגרי מילים, יכול שתהיה זו האש היוקדת ורוקדת מתאווה לאכול עץ, זה יכול להיות עיני הנשר שחג מעל, משבי רוח עזים שהלמו וכד'
לעת מגור (עמ' 88)
אם קודם מצינו שרחל כתבה על גרעין נשמתו של האדם, כיסופיו ותקוותיו לטוב ולאור, כאן היא כותבת על מציאות שטופחת על פניו, על הפחד!
מה קורה לאדם בעת מגור? אז ככה:
בְּעֵת מָגוֹר אֲנִי נִדְרֶכֶת
כִּקְפִיץ
וְכָל רַעַשׁ אוֹתִי מַקְפִּיץ
וְכָל חוּשִׁי מְחֻדָּדִים
וְאֵין מָנוֹס מֵהַפְּחָדִים.
המילים מדברות כאן בעד עצמן בעת מגור נסגר האור המיוחל
אך המזור יכול שיגיע משלושה מקורות:
נִסְגַּר הָאוֹר וַאֲנִי תָּרָה
סְבִיבִי הֵיכָן וּמָתַי
אֶמְצָא מָזוֹר
וְהֵיכָן וּמִי יוּכַל לַעֲזֹר
- - - - - - -
- - -- - - - --
וּמְמַלְמֶלֶת מִלּוֹת תְּפִלָּה
לֵאלֹהֵי הָאָבוֹת
שֶׁיִּגָּמֵר היא תרה סביבה מניין יבוא המזור כלומר עבודה עצמית. האדם לראשונה מנסה להתגבר בעצמו על הפחדים. חיפוש המזור הוא בסביבה.
שלב ב' מחפשת מזור מבני אדם . והיכן ימצא המזור בתוך הסביבה היינו חיפוש נקודה ספציפית.
הפניה לאלוהי האבות בתפילה שהרע יגמר ויהיה טוב.
מתוך בין האהבות
בקבוצת שירים זו נוגעת המשוררת בהבזקים שונים של האהבה. מהות האהבה, ניצוצות האהבה(רוח חדשה), תהפוכות האהבה \אהבה חדשה\, סודות האהבה וכו'
האהבה (עמ' 58)
בשיר זה מנסה המשוררת להראות את גווניה או הופעותיה השונות של האהבה
היינו תופעות שאנו עדים להן בחיי הרגש שלנו כך היא כותבת:
הָאַהֲבָה הִיא חוֹתָם
לְעִתִּים הִיא פְּנֵי נָסִיךְ
לְעִתִּים פְּנֵי תָּם
וכן
לְעִתִּים הִיא יֵאוּשׁ
לְעִתִּים הִיא הַחַיִּים
וְלִפְעָמִים הִיא זִכָּרוֹן
מִיָּמִים אֲחֵרִים
אך מה היא האהבה מה מהותה היא נזהרת לא לומר. כי לאמיתו של דבר איש מאתנו לא יודע,
ואולי גם לא ידע לעולם.
אך עם כל התחושות שלנו שהיא מונה חלק חשוב מהן בהקשר לאהבה היא מסיימת בפואנטה ואומרת
אַךְ אִם הִיא הֲדָדִית וְנֶאֱמָנָה
אֵין כָּמוֹהָ כְּאַהֲבָה.
עם זאת בגוף השיר היא מציינת את כוחה של האהבה ונוגעת אולי בשולי מהותה ומציינת
כי הבל הגיל והבל היופי ,היינו גיל ויופי של האדם לא יכבו או ידליקו אהבה וכן גם לא סביבות הטבע כמו סופות או גלי ים. וכאן ישנה שורה המביעה תקווה שנרה של האהבה או השלהבת שבה לא תידום אף פעם.
סיכום:
השירים לטעמי נפלאים מוקפדים ומדויקים. השירים , כאמור, מתחלקים בין שמונה קטגוריות בלא מעט מתחומי חיינו לרבות נושאים די אקטואליים כמו הקורונה כמו גיא ההריגה של השבעי באוקטובר וכן הגיגי נפש משל המחברת על נושאים פילוסופיים שונים כמו מהות האדם רוח האדם התבוננות בטבע בסגולותיו שירים חשובים על ההווי שחותה בבית אבא ואמא כמיהה לילדות והתבוננות בחיים דרך מבט של בוגרת עם ניסיון וותק בעולמנו זה.
כמה מילים על המשוררת:
רחל סיידוף מזרחי היא אחות מוסמכת, בוגרת הדסה עין כרם בירושלים. וכן סופרת ומשוררת, שירים שכתבה פורסמו בכל מיני כתבי עת וחלק מהם תורגמו לאנגלית ולרומנית
סיפרה "בציפורני הגורל" תורגם לאנגלית ועומד לצאת לאור בקרוב. עד כה פירסמה מספר ספרי ילדים, פרוזה ושירה. רחל גם חברה באגודת הסופרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.