ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
ערן ויזל, נפתלי ש׳ משל, ברוך יעקב שורץ (עורכים), שנתון למקרא ולחקר המקרא והמזרח הקדום, כח, המכון למדעי היהדות ע״ש מנדל, הפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה העברית בירושלם, ירושלים תשפ״ה, 496 עמודים + xviii
ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
ערן ויזל, נפתלי ש׳ משל, ברוך יעקב שורץ (עורכים), שנתון למקרא ולחקר המקרא והמזרח הקדום, כח, המכון למדעי היהדות ע״ש מנדל, הפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה העברית בירושלם, ירושלים תשפ״ה, 496 עמודים + xviii
פסנתרים כחולים, מיתרים שבורים: הדיאלוג הפואטי בין יערה בן-דוד לאלזה לסקר-שילר
דמותה של אלזה לסקר-שילר, ובעיקר מוטיב 'הפסנתר הכחול' (Mein blaues Klavier), משמשים מזה עשורים אחדים כאחד הסמלים החזקים של הגלות התרבותית היהודית-אירופית: זהו פסנתר שחדל מלנגן: 'שְׁבוּרָה מַעֲרֶכֶת הַפְּסַנְתֵּר עַל קְלִידָיו / [...] / אֲנִי מְבַכֶּה אֶת הַנִּפְטֶרֶת בְּכָחֹל'.[1] לא פחות מכך, זהו דימוי לכתיבה עצמה - יצירה שמנסה להישמע דרך חרכי הזמן, מתוך עיוורון, מחנק ואובדן בית: 'וְאֵינִי יוֹדַעַת אַף תָּו. // מֵאָז חָדַל הָעוֹלָם לַחֲמֹל / בְּאֹפֶל הַמַּרְתֵּף הוּא נִצָּב'.[2]
צדוק עלון, סופר ומשורר ישראלי
![]() |
| יערה בן-דוד "זמן בוורטיגו" |
הזדהות והַזָּרָה בשירי הספר "זמן בוורטיגו" מאת יערה בן-דוד
בשיר הראשון הפותח את קובץ שיריה השמיני של יערה בן-דוד, "זמן בוורטיגו" (ספרי עיתון 77, 2025), ניתן למצוא את המאפיין הבולט ביצירתה, כאשר היא כותבת שבדומה לגלובוס המסתובב על צירו, גם היא "מקרבת רחוקים ומרחיקה קרובים".
והדיכוטומיה הזאת של 'לקרב רחוקים ולהרחיק קרובים' קשורה בשני יסודות מובהקים בפואטיקה של המשוררת – הזדהות והַזָּרָה – שהמתח ביניהם יוצר מורכבות שירית: הזדהות מקרבת רחוקים, ואילו הַזָּרָה מרחיקה קרובים ומאפשרת לנו להביט על מה שמוכר לנו כעל זר ואחֵר.
יערה בן-דוד, משוררת ומבקרת ישראלית
שְׁכָבות בקליק אחד
הַמְּכוֹנִית עָצְרָה בִּפְקָק.
וּכְשֶׁהַכַּדּוּרִים סָבִיב דָּפְקוּ
וְרֹאשׁוֹ הֻטַּח יָשָׁר עַל הַהֶגֶה -
הִכָּה הַצּוֹפָר שֶׁלּוֹ וְהִכָּה בְּעוֹר הַתֹּוף
אַחַר כָּךְ גְּוִיַּת פַּח גְּוִיַּת אִישׁ חֲרוּכָה
וְאֵין לְהַפְרִיד בֵּין הַדְּבֵקִים וְרֵיחָם.
רַק מַנְגִינָתָם בְּדַרְכָּם לְשִׁכְבוֹת זְמַן, רַק אֱלֹהִים
לֹֹא נִשְׁאַר בְּצֹמֶת הַחֲרָדָה.