פסנתרים כחולים, מיתרים שבורים: הדיאלוג הפואטי בין יערה בן-דוד לאלזה לסקר-שילר

 ד״ר עופר חן, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב

פסנתרים כחולים, מיתרים שבורים: הדיאלוג הפואטי בין יערה בן-דוד לאלזה לסקר-שילר

דמותה של אלזה לסקר-שילר, ובעיקר מוטיב 'הפסנתר הכחול' (Mein blaues Klavier), משמשים מזה עשורים אחדים כאחד הסמלים החזקים של הגלות התרבותית היהודית-אירופית: זהו פסנתר שחדל מלנגן: 'שְׁבוּרָה מַעֲרֶכֶת הַפְּסַנְתֵּר עַל קְלִידָיו / [...] / אֲנִי מְבַכֶּה אֶת הַנִּפְטֶרֶת בְּכָחֹל'.[1] לא פחות מכך, זהו דימוי לכתיבה עצמה - יצירה שמנסה להישמע דרך חרכי הזמן, מתוך עיוורון, מחנק ואובדן בית: 'וְאֵינִי יוֹדַעַת אַף תָּו. // מֵאָז חָדַל הָעוֹלָם לַחֲמֹל / בְּאֹפֶל הַמַּרְתֵּף הוּא נִצָּב'.[2] 

   עם הכאב, האישי וההיסטורי, של לסקר-שילר מתכתבת המשוררת, יערה בן-דוד בשניים משיריה העכשוויים: 'דלת מסתובבת' ו'שתיקות נגופות'. השוואה בין השירים מגלה דו-שיח פואטי, בין-דורי נוקב, הנושא מימד ברור של תיקון. במילים אחרות, אין ענייננו בשיח נוסטלגי, אלא בתהייה ובבדיקה של האפשרות הנתונה למשורר לשיר על רקע מציאות כואבת ומדממת. 

   כבר בפתיח לשיר 'דלת מסתובבת' מצטיירת שריטת החתול כסימון הגבול בין שתי המשוררות: 'שְׂרִיטַת חָתוּל הִפְרִידָה בֵּין אֶלְזָה לְבֵין / הַחִיּוּךְ הַנֶּעֱלָם עַל הָעוֹלָם'.[3] דומה כי אין השריטה אלא סמל לשיירת ההיסטוריה העגומה; הפצע נותר גם אם הגורם השתנה. בן-דוד למעשה מהדהדת את נקודת המבט של לסקר-שילר על עצמה כ'עוף הכחול' הניצוד. אך בן-דוד איננה מתעכבת על ההיקסמות; היא מבקשת לברר: 'הַאִם כָּךְ נִרְקָמִים חַיִּים מִיֵּין הָאַיִן?', האם אכן 'אֵין טַעַם לִשְׁאֹל'? [4] האם המילה הראשונה שנאמרת חייבת להתאדות? השיר מתמקם, אפוא, בתוך שאלה רטורית בלתי פתורה, שהופכת את הכתיבה לשדה של ניסיון ובוודאי שלא כמרחב תשובה. 

   בשיר 'שתיקות נגופות', שנכתב ברקע משבר הקורונה, מקיים דיאלוג ברור יותר עם 'הפסנתר הכחול' של לסקר-שילר: 'פְּסַנְתֵּרָהּ הַכָּחֹל בְּעוֹלָם מִתְאַכְזֵר. פְּסַנְתֵּרִי הַחוּם שׁוֹתֵק'. [5] הפסנתר איננו כחול אלא חום - ארצי יותר, פגום, ללא הילה אגדית. אם אצל לסקר-שילר המנגינה נעלמת ונשאר רק הגעגוע, הרי שאצל בן-דוד 'הַשִּׁיר מֵאָחוֹר כְּבָר בּוֹטֵשׁ וּמְגַרְגֵּר כְּחַיָּה בִּמְאוּרָתָהּ / אֲסִיר תַּאֲוָה לָעוֹלָם'.[6] לדידי, כאן טמון ההבדל העמוק: אצל לסקר-שילר היצירה חשופה לסכנת היעלמות; אצל בן-דוד היא מאיימת להתפרץ. דימוי החיה שבמאורה מצביע על שיר שמחכה לבקע את הדף, לא להסתתר בו. וזהו אולי לב ההשוואה: לסקר-שילר כותבת מתוך נפילה היסטורית; בן-דוד מתוך נפילה מתמשכת; האחת - קורבן של גלות שנכפתה; השנייה - עדת ראייה של מציאות ישראלית שמסרבת להבטיח עתיד. אצל הראשונה - החרבה; אצל השנייה - התחלות של בנייה בתוך ההריסות.

   מכאן מתחוורת מסקנה רחבה יותר: אצל אלזה לסקר-שילר 'הפסנתר הכחול' מסמן הסתתמות של מעיינות היצירה, או לפחות יצירה שהקטליזאטור שלה הוא מאבק: כתיבה כנגד שתיקה, כנגד גירוש, כנגד היעדר קהל והיעדר בית. הפסנתר הוא כלי שאי-אפשר עוד לנגן עליו.
לעומת זאת, אצל יערה בן-דוד השתיקה אינה סוף פסוק. היא חלק מהנוף הרגשי - מציאות של אלימות, אובדן, חוסר ביטחון וחוסר-מנוחה - אך גם קרקע אפשרית לצמיחה מחודשת. השירה איננה ניסיון לשחזר את ניגונו של הפסנתר, אלא להקשיב לתהום שבין המיתרים.

   בכך נוצר הבדל היסטורי ואסתטי: לסקר-שילר מביטה על השפה כמי שעלולה לאבד אותה; בן-דוד מביטה עליה כמי שאינה יכולה - ואינה רוצה - לעזוב אותה. אין כאן הדים של נוסטלגיה, אלא התעקשות על המשכיות בתוך מקום שהזמן הקולקטיבי שלו נטול ודאות. לכן, בסופו של דבר, הדיאלוג בין השתיים איננו רק ספרותי: הוא דיאלוג בין שתי אתיקות של הישרדות לשונית - הגרמנית שלשונה חרבה, והעברית ששפתה חיה אך סדוקה; בין גלות פרטית לבין ארץ שהשיבה אליה אינה מבטיחה כפרה.

   כללו של דבר, לעומת רוחו של 'הפסנתר הכחול', בשיר של יערה בן-דוד מסתמן משהו מן האפשרות של 'להתחיל מחדש', לא כחלום רומנטי, אלא כעובדה שרירה וקיימת, בלתי נמנעת הצופָה אל הקץ, כמו התחלה שמתרחשת דווקא 'בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה' של האדם,[7] כפי ש'צִיֵּץ בֶּרְטוֹלְט מִשָּׁם'. [8]

הערות

[1]  אלזה לסקר-שילר, פסנתרי הכחול (תרגום: נתן זך), תל-אביב תשנ"א, עמ' 69.

[2] שם.

[3] יערה בן-דוד, 'דלת מסתובבת', לובשת בגד הפוך: מבחר שירים, חולון תש"ף, עמ' 158 (להלן: 'דלת מסתובבת').

[4] שם.

[5] הנ"ל, 'שתיקות נגופות', זמן בורטיגו, תל-אביב תשפ"ה, עמ' 20.

[6] שם.

[7] השוו דברי ר' מאיר לאלישע בן-אבויה. תלמוד ירושלמי, חגיגה, ב, א. 

[8] דלת מסתובבת', עמ' 158.