דברי גד החוזה: אנתולוגיה או יצירתו של מחבר אחד?

פרופ׳ מאיר בר-אילן, אוניברסיטת בר-אילן

מאיר בר-אילן (מהדיר ומפרש), דברי גד החוזה: מתוך כתב-יד קיימברידג O0.1.20 שהועתק בקוצ'ין במאה ה-18, הוצאת המחבר, רחובות ה׳תשע״ה (2015)

דברי גד החוזה: אנתולוגיה או יצירתו של מחבר אחד?

1 הקדמה

מגמת הדברים להלן לבחון את השאלה האם הספר דברי גד החוזה התחבר על ידי אדם אחד כיצירה אחת, או שמא מדובר באנתולוגיה, ולפנינו יצירה בעלת אופי קולקטיבי: אסופת סיפורים שיצאה מידי כמה מחברים. שאלה זו תיבחן באמצעות מחקר ספרותי בדברי גד החוזה, מחקר אשר לו שני ממדים: תוכן וצורה. בחינת התוכן תתייחס לשאלת הסוגות השונות המתגלות בספר כמו גם לאיכות הספרותית השונה של הפרקים השונים, ובחינת הצורה תתייחס לספר מנקודת הראות של הסגנון – אבחנה בין מחבר אחד למשנהו באמצעות שימושי לשון ייחודיים. להלן יתברר כי השאלה האם טקסט מסוים הוא אנתולוגיה עשויה להתברר בכמה צורות, והצד השווה שבהן הוא שאין אפילו תשובה אחת המניחה את הדעת.

2 מהי אנתולוגיה?

משמעות המלה 'אנתוס' ביוונית היא פרח, ו'אנתולוגיה' היא, 'אוסף של פרחים', ביטוי סמלי, כאשר כל פרח אינו אלא יצירה ספרותית (אך גם קולנועית או מוזיקלית = מדיום הנעזר בעין או אוזן, או עין וגם אוזן), הנלקט יחד עם הדומים לו לאוגדן ספרותי, בהתאם למכנה משותף מוגדר מראש. אספן היצירות ומאגדן לאחת קרוי 'אנתולוג', או מוטב: 'מחבר' [כמשמעה של מלה זו בימי הביניים], ולפעמים הוא נקרא 'העורך'. דרך כלל אנתולוגיה כוללת יצירות של כמה יוצרים, אך לעתים יצאו לאור אנתולוגיה של יוצר אחד, כגון: כל כתבי ביאליק. המכנה המשותף, לפיו נלקטו החומרים הוא מגוון מאד, בהתאם לטעמו של המחבר, המטרה לה נועדה האסופה (למשל: לימודית), או קהל היעד. אנתולוגיה ניכרת בכך שבין הקטעים השונים אין רצף ספרותי, כרונולוגי, עלילתי או אחר, ולעתים ניכרות באנתולוגיה כפילויות או סתירות בשל ריבוי הדעות המובעות בה, תוצר של מוצא שונה של כותבים. גם אנציקלופדיות הן אנתולוגיות. התערבותם של אנתולוגים בטקסטים שצירפום לטקסט אחד, השתנתה בין אחד לשני, ולעתים, אך לא תמיד, הם הוסיפו מלות-קישור בין קטע אחד למשנהו.

דוגמה לאנתולוגיה בין העמים ניתן לראות באוסף הכתבים הרפואיים המיוחסים להיפוקראטס, 'אבי הרפואה המערבית', אוסף בן כ-70 ספרים המוקדשים למחלות שונות ולהיבטים רבים של הרפואה העתיקה. אוסף זה כולו אנונימי, יש בו כפילויות, ושימושי-לשון ייחודיים אשר הוליכו את החוקרים למסקנה, בניגוד למסורת הספרותית, שהוא התחבר על ידי לא פחות מ-19 מחברים, ובהם היפוקראטס, בניו ותלמידיו. כיוצא בכך, בין האוונגליונים קיימות לא-מעט איגרות המיוחסות לפאולוס, בעוד החוקרים המודרניים ערערו על האותנטיות של חלק מאגרות אלו מכוח נתונים סטטיסטיים של הטקסט, המלמדים כי אין זה אפשרי שמחבר אחד חיבר את כל החיבורים המיוחסים לו. לאמור, חישובים סטטיסטיים שונים (כגון: אוצר מלים, תדירותן, מבנה משפט ועוד), יכולים להראות קירבה או ריחוק בין טקסטים הנראים אחידים – ואינם כאלה (וחילוף הדברים).

במסורת היהודית מוכרות כמה אנתולוגיות מפורסמות אשר המפורסמת שבהם היא התנ"ך, אסופת ספרים אשר מאות רבות של שנים מפרידות בין הקדומים למאוחרים שבאסופה זו. בתוך התנ"ך יש ספר אחד שאופיו כאנתולוגיה גלוי על פניו בכמה היבטים: ספר 'תרי-עשר', שם המעיד על הספר שהוא מורכב מ-12 ספרים, כאשר בראש כל אחד מהספרים מופיע כותר, או קולופון בלועזית. קולופונים אלו מבחינים בין ספר אחד למשנהו, כאשר חלק מהקולופונים מפרט לא רק את שם הנביא לו מיוחס הספר אלא אף מתי הוא חי. מפורסם כאנתולוגיה הוא ספר תהלים, אשר אופיו כאסופה ניכר בכך שכל שיר, או פרק, עומדים בפני עצמם ללא תלות אחד במשנהו, ניתנים לסידור שונה, ובחלק של המזמורים אף מצוינים בכותרת, קרי: קולופון, פרטים שונים, כגון: סוג השיר, כלי הנגינה בו השיר מבוצע, נסיבות התחברות הקטע, וכן, כמובן, שם המחבר לו יוחס הטקסט, כגון דוד, בני קרח, ועוד (במסורת הנוצרית-סורית-מזרחית מִגוון הכותרות גדול בהרבה). ואכן, חכמי התלמוד הביעו דעה שספר תהלים חובר על ידי עשרה אנשים, ובתקופות שונות (בבא בתרא יד ע"ב). ובמסורה מחולק הספר לחמישה ספרים, אשר בחלקם קולופון-חתימה דוגמת (עב,כ): 'כלו תפלות דוד בן ישי'. עוד זאת ייאמר כי הוספת קולופונים לטקסטים קיימים היא תופעה המוכרת גם מספרייתו של אשורבינפל מלך אשור, וברור שמדובר במסורת סופרים עתיקת-יומין.

מעל כל אלה ניכר סידור התפילה באופיו האנתולוגי, גם בעיני מי שאינו מתיימר להיות מומחה לספרות, שהרי קטעים שונים בסידור נלקחו מהתנ"ך. כיוצא בו, ניתן לראות את המשנה כאנתולוגיה, מה עוד שמשניות, ואף מסכתות שונות, יוחסו לתנאים שונים, הן בידי התנאים והן בידי האמוראים (זו משנת ר' עקיבא, ר' נתן, ועוד). במחקר המודרני נעשה ניסיון להבין כיצד אנתולוגיה נוצרה בעבר, אך לא תמיד הדברים ברורים הואיל ואין אנו יודעים מי המחבר ומתי פעל. כמו כן, אין מידע ברור אם מדובר במחבר אחד אשר קיבץ כמה מחיבוריו בעלי מכנה משותף, כגון: אוסף של דרשות שונות, או שמא מדובר בכמה מחברים אשר איסוף יצירותיהם לאנתולוגיה התמשך על פני כמה דורות. בספרות היהודית ידועים למעלה מ-5000 ספרי שאלות ותשובות, אשר כל אחד מהם הוא דוגמה מובהקת לאנתולוגיה. כמובן, גם הספרות החיצונית היא אנתולוגיה.

עד לפני כמה עשרות שנים עדיין יצאו לאור אנתולוגיות, גם אם מועטות, כגון: סיפורי גבורה או מכתבי נופלים, לקט שירי ירושלים וכיוצא באלו. ואולם, במשך השנים הלך ופחת מספר האנתולוגיות היוצאות לאור. בכל מקרה, כדאי לשים לב לעובדה שבעידן המודרני, כאשר יוצאת אנתולוגיה, הרי שתמיד קיימת הקפדה על ייחוסו של כל קטע ספרותי לכותב מסוים, בניגוד לזמנים עברו בהם נותר שמו של המחבר חסוי בצל האנונימיות.

3 ניתוח ספרותי מקוצר של דברי גד החוזה

דברי גד החוזה הוא ספר המוכר מתוך כתב יד שהועתק בקוצ'ין במאה ה-18, וזמנו נותר בבחינת תעלומה בלתי מפוענחת. חיבור זה עשוי מ-14 פרקים אשר הבריח התיכון שלהם הוא דוד המלך וגד החוזה, כאשר המלך דוד מוזכר בו 89 פעם, ואומר 'חטאתי מאד'. כבר במבט ראשון ניתן לומר כי חיבור זה הוא אנתולוגיה, וזאת בשל כמה סיבות. ראשית, כל אחד מפרקי הספר הוא יחידה ספרותית עצמאית ללא כל קשר עם יתר הפרקים, ממש כמו ספר תהלים, למשל. ניתן לשנות את סדרם של כל אחד מפרקי הספר מבלי שהקורא ירגיש בכך [למעט מספר קטן ביותר של מלות-קישור שנוספו, קרוב לוודאי, על ידי המחבר המשוער]. לדוגמה, התיאור הספרותי בספר שמואל כתוב לאורך ציר-זמן, וממילא לא ניתן לשנות את סדר הפרקים, למעט בודדים. לעומת זאת, דברי גד החוזה נעדר ציר הזמן [למעט הפרק המתאר את מות דוד], וממילא יכול קורא לקרוא את פרקי הספר בכל סדר שימצא לנכון, מה גם שבמהלך פירושי לטקסט הובהר לקורא כי ניתן היה למקם כמה מן הפרקים באופן שונה. שנית, המחבר עצמו אסף אל ספרו שני פרקי תהלים, קמה-קמד [=י'-י"א], ושכתב פרק מקראי נוסף [שמ"ב כד + דה"א כא = פרק ז'], ונמצא שהאופי האנתולוגי טבוע ביצירה עצמה [מה עוד שהמחבר מיידע את הקורא בקשר לכך בכותרות שנתן לפרקי תהלים שהעתיק לספרו]. כלומר, גם אם התנ"ך לא היה מצוי בידינו הרי שמתוך הכותרות 'החדשות' לפרקי התהלים אמורים היינו לדעת כי לשני פרקים אלו היה קיום עצמאי קודם שנתחבו לתוך דברי גד החוזה. שלישית, לכמה פרקים יש פסוקי-כותרת בעלי אופי של קולופון, המתאר את הטקסט, קולופונים הרומזים על קיומם העצמאי של הפרקים [פרקים: א', ג', י"ב, י"ד], כפי שמסתבר הדבר לאור מחקרים בקולופונים מקראיים. רביעית, הפרקים עשויים מסוגות שונות, ולא זו בלבד אלא שקיים פער של ממש ברמה הספרותית בין הפרקים השונים, עד כי בנקל ניתן לומר כי 'מי ששנה זו – לא שנה זו' (שבת צב ע"ב ועוד)..

לכאורה, די בארבעה נימוקים אלו על מנת להכריע את הכף ולומר בוודאות כי דברי גד החוזה הוא אנתולוגיה, אלא שניתן להרהר בתקפותם של נימוקים אלו. הסיבה לכך היא שאנתולוגיה יכולה להיות גם אוסף של יוצר אחד, ואם היוצר הוא רב-סגנון, הרי שמשקלם של נימוקים אלו פוחת בהרבה. לדוגמה, באסופה של כל כתבי ח''נ ביאליק ניתן למצוא את כל התופעות המנויות בדברי גד החוזה, שכן ביאליק היה משורר שכתב שירים מסוגים שונים, מפואמות ושירי ציון ועד שירי ילדים. כמו כן, ביאליק היה מספר ואף חיבר אגדות-אמנותיות, ולאורה של דוגמה זו אפשר לומר שדברי גד החוזה חובר על ידי אדם אחד אשר ניסח דבריו בצורות שונות (בתקופות שונות של חייו), וממילא ברמות שונות, ואם כך – מחבר אחד חיבר את דברי גד החוזה. אם אסופת ביאליק היא הדוגמה הספרותית כי אז ניתן לומר שאת דברי גד החוזה ערך וסידר אחד מתלמידי החוזה, אך קשה להכריע בדבר.

תקפותו של טיעון זה היא בעייתית ביותר, וניתן לראות בה אנאכרוניזם, שכן ספק רב אם בעולם הטרום-מודרני היה יוצר רב-סגנון בדומה למה שהוצג עתה. במדרש לקח טוב [שמות ט,יד] נאמר: 'שהרי סגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד', ונמצא שהדרשן הרגיש בחושו הלשוני את השוני בין נביא אחד לאחר. מכל מקום, הטענה כי יצירה מרובת-סגנונות נוצרה על ידי יוצר רב-סגנון מהווה טיעון מאתגר, והדיון להלן ינסה לחדור אל השיתין של דברי גד החוזה, תוך בחינה מחודשת של השאלה הנדונה עתה – אם מדובר באנתולוגיה או יצירה של מחבר אחד.

להלן ייעשה ניסיון 'לחבר' את פרקיו השונים של דברי גד החוזה בהתאם לקני-מידה ספרותיים שונים, תוך ניסיון לראות אם אפשר הדבר שאדם אחד חיבר לבדו את כל היצירה הספרותית, בה 5227 מלים, בהקנותו לה אופי של אנתולוגיה. ובכן, ראשית עלינו למצוא את 'העוגן' של החיבור כולו, פרק שאין ספק כי חיבר אותו המחבר המכנה עצמו גד החוזה. 'עוגן' ספרותי זה נמצא בנקל בפרק א' הואיל ובפרק זה כותב המחבר בגוף ראשון [פסוק נג] כי הוא גד החוזה אשר כתב את הדברים. מנקודת ראות ספרותית אין זה משנה כלל אם גד זה הוא אכן הנביא שחי בימיו של דוד המלך, או אדם אחר שחי בתקופת-זמן אחרת, שכן העיקר הוא שהפרק חובר על ידי אדם המכנה עצמו גד החוזה. ובכן, לאחר שפרק א' זוהה בוודאות כחיבורו של גד ראוי למצוא פרקים אחרים שניתן לייחס אותם, בוודאות כזו או אחרת, למחבר של פרק א'. ואכן, נקל למצוא פרק נוסף שחיבר אותו גד, והוא פרק י''ד, לאמור הפרקים הפותחים והסוגרים את הספר. ואלו הן קווי הדמיון בין שני פרקים אלו: א' וי"ד, כתובים בגוף ראשון, כגון: 'ואני גד בן אחימלך החוזה', או: 'היה אלי מראה ה' ואני על גיחון', 'ואשא עיני... וראתי', וכו'. לא רק שווה סגנונו של פרק י''ד לסגנונו של פרק א' בשימוש זה של גוף ראשון, אלא שמדובר בשני פרקים בעלי סוגה זהה: חזיון מיסטי ובו תיאור של ראיית ה' ומלאכיו, כמו גם שמיעת קולות אלוהיים, של ה' ושל מלאכיו. יתר על כן, פרקים אלו מקושרים על ידי קווי-דמיון נוספים, ובהם: רקע של scribalism (מעמדם המרכזי של ספרים וכתיבה כפי שהדבר מתואר בטקסט), רעיונות דומים ומלים קרובות, ועל כן בנקל ניתן לומר כי מחבר אחד היה לפרקים א' ו-י''ד, פרקי המעטפה של הספר, תופעה המכונה Inclusio (כגון: ירמיה א' ו-נ"א: 'דברי ירמיהו'; 'עד הנה דברי ירמיהו').

אמנם פרק ב' אינו מיסטי באופיו, אך אופיו האפוקליפטי מלמד על קירבה רעיונית בינו לבין פרק א'. בנוסף על כך, בשני הפרקים מצויה לשון סמלית [שמש, ירח, זרע, גורן] ובשני הפרקים יש למלאכים מקום מיוחד, גם אם מדובר במלאכים שונים.

זיקתו של פרק י"ד לשני פרקי הפתיחה של הספר ניכרת בעיסוקו בפמליה השמיימית, ונמצא, אפוא, שמחבר אחד היה לפרקים א', ב' ו-י''ד, פרקים המובחנים מכל יתר פרקיו של דברי גד החוזה. ובכן, לאחר שזוהו 3 פרקים בבירור כי הם יצירתו של מחבר אחד, לא נותר אלא לחבר עוד 2 פרקים שהובאו לחיבור מתוך ספר תהלים: פרקים י' ו-י''א שאינם אלא תהלים קמה ותהלים קמד. לאמור, המחבר של דברי גד החוזה 'סיפח' לחיבורו שני שירים של דוד המלך (תופעה אותה ניתן למצוא בתנ"ך), מתוך הערצתו אליו, ונמצא, לפיכך שיש עתה בחיבור 5 פרקים אותם ניתן לייחס ליד אחת: א', ב', י', י''א ו-י''ד, כלומר, הכותב הראשון – יהיו אשר יהיו שמו, מקומו וזמנו – היה סופר-יוצר, כעדותו שלו בפרק א', ובחברו אל ספרו את פרקי תהלים הוא הפך להיות מחבר אנתולוג.

פרק ז' הוא מיזוג של שני פרקי תנ''ך: שמ''ב כד יחד עם דה''א כא, ולכאורה יש לומר כי מי שסיפח את שני פרקי תהלים לתוך הספר דברי גד החוזה הוא זה שמיזג את שני פרקי התנ''ך והפכם לאחד בספרו. ברם, קיימת ראיה טובה יותר – מלבד האופי הספרותי של פעולת הסיפוח – אף אם ראיה זו תיראה מוזרה בעיני הקורא. ובכן, בפרק י''ד מתואר כסא ה' אשר לידו 7 כסאות, כסאות המוצבים ליד כסא ה': 3 מצד אחד ו-4 מצד אחר. והנה, פרק ז', שאינו מורכב מטקסט מקראי בלבד, אלא המחבר הביא גם משלו, ובין היתר כותב הסופר כי העונש האלוהי שאורכו נקוב בשמ''ב-7 שנים, יימשך 4 שנים בישראל ועוד 3 שנים ביהודה. כלומר, בשני פרקים שונים בדברי גד החוזה 'התפרק' המספר 7 ל-3 + 4. המיוחד בכך הוא שבכל המקומות בתנ''ך בהם 'מתפרק' המספר 7, הוא תמיד 'מתפרק' ל-6 + 1 (כגון: שמות טז,כו; כ,ט-יא; כא,ב), ונמצא שדרך 'התפרקותו' של המספר 7 בדברי גד החוזה הוא ציין ייחודי של מחבר, שהרי אין לכך תקדים בתנ''ך כולו, ואף לא בספרות חז"ל.

כלומר, אם השימוש בסדרת מספרים ייחודית תשמש כ'חתימה גנטית' של טקסט (כמו 'סימן מים' על נייר), ניתן יהיה להסיק שמספר הפרקים שניתן לייחס אותם לאדם אחד הוא עתה 6, והם פרקים: א', ב', ז', י', י''א, ו-י''ד. לשון אחרת: מדובר במחבר בעל הכשרה של סופר, שהיה סופר סת"ם, כפי שניכר בפרק ז'. לסופר זה היו מראות מיסטיים, ובכתיבתם הפך סופר הסת"ם לסופר-יוצר (פרקים א', ב' ו-י"ד). לפרקים אלו צירף הסופר שני פרקי תהלים (פרקים י' י"א), ובמלאכת-צירוף זו הפך הסופר להיות מחבר (הוא המחבר בין מקורות שונים), קרי: אנתולוג.

פרקים ח' ו-י''ב הם בעלי אופי תיאולוגי מובהק, ובכך הם חושפים את עיקרי תורתו של המחבר. בפרקים אלו מושם דגש על שמותיו של האל, ובפרק י"ב אף מוצפן חלקו הראשון של שמו המפורש של ה', שם בן מ"ב אותיות. כמו כן, בפרקים ח' ו-י"ב קיים ביטוי משותף: 'אז טוב לכם כל הימים' [פסוקים קצד, רפה]. כלומר, תוכן וצורה דומים ניכרים בשני פרקים אלו. והנה, בפרק י''ב קיים ניסוח בעל אופי מיסטי, כפי שניכר בהבטחה האפוקליפטית [פס' רפב]: 'ושם תראו אותו עין בעין בסוד אל חי'. נמצא, אפוא, שבנקל ניתן לשייך שני פרקים אלו למי שחיבר את הפרקים בעלי האופי המיסטי והאפוקליפטי שנדונו לעיל, וממילא ניתן עתה להאריך את היריעה של מעשה המחבר ולומר כי 7 פרקים יצאו מידו של מחבר דברי גד החוזה, ואלו הם: א', ב', ז', ח', י', י''א, י''ב ו-י''ד.

פרק ט' נושא אופי תיאולוגי, ואף כי ניכרת בו קמצוץ ידיעה של פילוסופיה, ולכאורה מדובר בפרק חריג, הרי שאופיו האפוקליפטי ניכר על פניו. יתרה מזו, הביטוי המוכר מפרק י''ב [פסוק רפה]: 'אז טוב לכם כל הימים' מופיע גם בפרק ט' בהבדל דק [פסוק רו]: 'אזי טוב לך כל הימים', והכינוי 'אל אמת' מצוי בפרק ח' ובפרק ט' כאחת. נמצא, אפוא, שתוכן וצורה חוברים כדי להעיד שגם פרק זה נתחבר על ידי אותו מחבר, והרי לנו 8 פרקים שיצאו מידו של מחבר דברי גד החוזה: א'-ב', ז'-י''ב ו-י''ד.

ובכן, בדרך מייגעת במקצת התברר כי מתוך 14 פרקי דברי גד החוזה ניתן להוכיח, או לשער, כי 8 מפרקי החיבור חוברו על ידי מחבר אחד, אלא שאין לשכוח שמתוכם 3 פרקים הם עיבוד כזה או אחר לפרקי מקרא, והבא לדייק ראוי שיציין כי 5 פרקים מקוריים לגמרי חוברו על ידי מחבר דברי גד החוזה, ועוד 3 פרקים עובדו בדרך כזו או אחרת, וסופחו אל חיבורו. ברם, עתה נותרו 6 פרקים שלא נדונו עד כה, והניסיון לשדך אותם עם הפרקים הקודמים ולייחס את כולם למחבר אחד נתקל בקשיים לא מעטים, קשיים אשר יידונו לקמן. לאמור, עד כה דנו בראיות המעידות, במידה זו או אחרת, על אחדותו של החיבור, ומכאן ואילך נדון בראיות על היעדר אחדות בחיבור, היעדרות המצביעה על אנתולוגיה.

עיון בספר מגלה כי פרק ג' יוצא-דופן בהשוואה ליתר פרקי דברי גד החוזה בשלושה תחומים: בתוכנו ההלכתי שאינו תואם את יתר פרקי החיבור, בשם גיבורו שאינו מופיע ביתר פרקי החיבור, ובסתירה פנימית בינו לבין פרק אחר בחיבור. ראשית, הפרק עוסק בעניין הלכתי: 'מואבי – ולא מואבית', נושא שאופיו הלכתי מובהק ואף המינוח הוא תנאי-דרשני (יבמות עז ע"א), בניגוד לכלל הספרות האפוקליפטית הרחוקה מרחק רב מההלכה. שנית, הרי שהנביא המוזכר בפרק זה הוא נתן הנביא [המוזכר בפרק זה בלבד], תופעה מפליאה בפני עצמה. הואיל והחיבור כולו מיוחס לגד, ושמו של גד החוזה שׂורר על פרקי הספר כולו, מתבקשת השאלה: כיצד הגיע נתן הנביא עד הלום? והנה, בסופו של פרק י"ב (פסוק רפח, אשר בטעות-מסרן נחשב כחלק מפרק י"ג), מציין הסופר כי את תולדותיו של דוד הוא כתב בסיוע ספרו של שמואל ובכן בעזרת 'דברי נתן הנביא' (על פי דה"א כט,כט), ואולי קיים קשר בין הופעתו של נתן הנביא בדברי גד החוזה בפרק ג' מזה ובפרק י"ב מזה.

על כך יש להוסיף שהמומר יעקב עמנואל ואן-דורט, בביקורו במאה ה-18 אצל יהודי קוצ'ין, כתב כי לפי המסורת שלהם הגיעו אבותיהם לקוצ'ין מתימן, והם החזיקו בידיהם לא רק את ספר דברי גד החוזה כי אם גם את ספר דברי נתן הנביא – שני ספרים המוזכרים בספר דברי הימים בלבד. לפיכך, ייתכן וסיפורים שונים 'זלגו' מתוך ספר אחד לשני, בין בשל הקירבה הראשונית בין שני הנביאים שחיו לצידו של דוד המלך, בין בשל הקירבה הרעיונית המשוערת שהיתה בין שני ספרים פסאודאפיגראפיים אלו. שלישית, סוגיית הגיור נזכרת בפרט ט' שנית, אך שם אומר דוד לחירם המבקש להתגייר כי מוטב שיקיים את מצוות בני נח, ומתברר שקיים פער רעיוני בין פרק ג' לבין פרק ט'. עוד זאת נוסיף כי בפרק ג' מוצגת בית לחם בכינוי 'עיר דוד', בניגוד למקרא, ובניגוד לכתוב בפרק י"ב שם כינוי זה מציין את ירושלים. נקל, אפוא, לומר כי פרק ג' התחבר על ידי מחבר השונה מזה שחיבר את יתר פרקי גד החוזה.

פרק ד' חריג בכך שהוא נראה כסיפור-עם שעבר עיבוד ספרותי ו'שודרג' למעמדו כחלק מאסופה על דוד המלך, המתואר בו כשופט חכם. הדיון בפרק זה מחייב לבחון את הפרק מנקודת הראות של הפולקלור, ולמעשה נמצאה לסיפור מקבילה דומה עד למאד בסיפור-עם אתיופי. התחושה היא שפרק זה שמע המחבר על-פה והריק אותו אל הכתב, אף כי קשה להוכיח זאת. הבנת עניין זה כרוכה בתיאוריה הסקנדינאבית על אודות תהליך הכתיבה לפיו מסורות שבעל-פה עוברות אל הכתב, וריבוי ההשערות בכך מונע הגעה אל מסקנה חד-משמעית. והנה, מנקודת הראות של העריכה הספרותית הוסבר במבוא לדברי גד החוזה כי סדר העריכה עשוי בזוגות (כגון, שופטים ד-ה): פרקים א'-ב', ג'-ד', ה'-ו', י'-י''א, ח'-י''ב, י'-י''א, ועל כן, לכאורה, יש לכרוך את פרק ד' עם פרק ג'. ברם, יש להיזהר שלא להפוך את עקרון העריכה הספרותית לאמת-מידה המוכיחה על מחבר משוער, והמסקנה העולה מכך היא שקשה להוכיח אם פרק ד' חובר על ידי מחבר רוב הפרקים של דברי גד החוזה, או שמא על ידי מחבר אחר. כביכול, מדובר בפרק 'יתום'.

נותרו לדיון עתה עוד שלושה פרקים בלתי פתורים: ה'-ו', ו-י''ג, וכאן צצה בעיה מסוג חדש. פרק י''ג הוא יצירת-מופת מבחינה ספרותית, פסגת היצירה של הסופר-היוצר, אלא אם הקורא מעדיף את החוויה המיסטית. לעומת זאת, פרקים ה' ו-ו', לא רק שהם הקצרים בחיבור זה, בבחינת יצירה מיניאטורית [המכונה כיום: סיפור קצרצר], אלא שרמתם הספרותית היא ירודה ביותר, עד כי נדמה שפרח-סופרים כתב אותם. לאמור, הפער הגדול, מבחינת האיכות הספרותית, בין פרקי ה'-ו' מזה ופרק י''ג מזה, מקשה על ההנחה לפיה כותב אחד כתב את כולם. על אף הפער באיכות, חובה לציין כי בפרקים א', ב' ו-י''ג יש ביטויים החוזרים על עצמם 3 פעמים, ואם אין כאן התערבות-עריכה של המחבר, העורך, ניתן להניח אחדות-מקור ביחס ל-3 פרקים אלו, כלומר: פרקים א' ב' ו-י"ג מקולמוס אחד יצאו. לכאורה, ניתן להסיק מסקנה דומה מכך שהצרף הלשוני 'עד היום הזה' מופיע הן בפרק ה' והן בפרק י''ג, אלא שמדובר בצרף-לשון המופיע עשרות פעמים במקרא, ובשל אופיו הדמוי-מקראי של דברי גד החוזה קשה להסיק מהופעת צרף לשוני זה מסקנה של ממש. כללו של דבר, ניתן, גם אם בדוחק, לכרוך את פרק י''ג עם הפרקים האחרים בדברי גד החוזה, פרקים שזוהו כ'גרעינו' של הספר. יחד עם זאת, עדיין נותרו 2 פרקים הטעונים בחינה: ה' ו-ו' הניכרים בבדידותם [באורכם הקצר וברמתם הירודה].

כללו של דבר, ניתוח ספרותי, עמוק ככל שיהיה, רחוק מלספק תשובה חד-משמעית ביחס לאתגר העומד מולנו, להכריע ביחס לטיבו של הספר דברי גד החוזה, ובנקודה זו של חוסר-בהירות מנסים מדעי הרוח לבקש את עזרתה של המתמטיקה, אולי ממנה ניוושע.

4 כלי-עזר: סטילומטריה

סטילומטריה מורכבת משתי מלים: האחת היא סגנון והשנייה היא מדידה, ומשמעות הלחם-מלים זה היא מדידת סגנון ספרותי באמצעות מדידה כמותית הנמדדת במספרים. סטילומטריה הוא התחום בו טקסט נבחן בהתאם לחישובים סטטיסטיים שונים, חלקם משמעותיים יותר וחלקם פחות, כגון: אחוז המלים החוזרות על עצמן בטקסט נתון, תדירות מלים, אורך-משפט ממוצע, ועוד. בשיטה כמותית וסטטיסטית נבחן טקסט כלשהו ומנפיק נתונים שאינם נחשפים בעינו הרגילה של הקורא, ונתונים אלו ממתינים לפענוחו של חוקר הטקסט. כלומר, שאלה אחת היא מה הם מדדי הטקסט, והשאלה האחרת היא: מה משמעותם של נתונים מספריים אלו. תחום מחקרי זה פותח עוד במאה ה-19, שנים רבות לפני עידן המחשב, לצורך חקירת חשדות ביחס לספרים שונים אם מזויפים הם או אותנטיים, ובדרך זו שללו את האותנטיות מכמה איגרות המיוחסות לפאולוס. בדרך דומה גם נקבע סדר כתיבתם של ספרי אפלטון, וחלק מהמכתבים הפדרליים, שהתפרסמו באופן אנונימי בארה"ב בשלהי המאה ה-18, זוהו כיצירותיהם של אנשים ידועים.

חוקרי זמננו בוחנים טקסטים דיגיטליים ומנתחים אותם באמצעות תוכנות ייעודיות, כגון שבחינת השוני שבין תיקוני זוהר לבין הזוהר, התברר כי טקסטים אלו נכתבו בידי כותבים שונים. ואולם, במקרים לא-מעטים אין צורך בתוכנה, כגון שבדיקה סטטיסטית הראתה מדוע יש לומר שאיכה פרק ג' התחבר על ידי הנביא ירמיהו. כמו כן, במבוא לפרק י''א של דברי גד החוזה, התברר כי תהלים קמד מורכב, למעשה, משני שירים שחוברו בידי שני משוררים שונים (אך לא משיקולים סטילומטריים). יחד עם זאת, מבקריה של שיטה זו קראו תיגר על יישׂומה של הסטילומטריה בחקר טקסטים, והצביעו על כך שהשיטה עשויה להוביל לתוצאות מופרכות. כאמור, מספרים לחוד והערכתם לחוד, ושימוש בסטילומטריה מחייב זהירות ביחס לתקפות המשמעות של הנתונים הסטטיסטיים. חובה להודות שחישוב כמותי של טקסט אינו פתרון-על, וכי בכל שיטת-מחקר גלומים יתרונות וחסרונות כאחת.

עם מודעוּת למגבלות הסטילומטריה נבדקה בדברי גד החוזה תפוצתם של הפעלים המביעים דיבור: אמר, הגד, ענה, קרא, שאל [אך ללא השורש דב''ר המשמש גם לצרכים אחרים]. חשיבותם של פעלים אלו היא בכך שהם מסמנים את הדיבור הישיר, וממילא את היחס העולה בין חלקי התיאור השונים. חישוב מדוקדק של תפוצת מלים אלו בדברי גד החוזה מגלה כי יש בו לא פחות מ-184 מלים מסוג זה, וזאת בחיבור בן 5227 מלה. לאמור, פעלי הדיבור מהווים 3.5% מהטקסט כולו. לצורך השוואה יצוין כי המעיין בסיפור נישואיה של רבקה [בראשית כד], ימצא כי חלקם של פעלים אלו בסיפור – המפורסם בהיותו עמוס בדיבורים – הוא 4.8%. להלן נתונים על אחוזי ההופעה של פעלי הדיבור בכמה מפרקי הספר, בסדר עולה: ד' – 2.9, י''ג – 4.8, ג' – 5, ה' – 6.9, ו' – 8. אכן, אין אפשרות לחלוק על נתונים סטטיסטיים [אלא אם עוותו בשוגג או במזיד], אך משמעותם נתונה לפרשנות ולוויכוח. מכל מקום, עולה בבירור מנתונים אלו כי פרקים ה'-ו' חריגים לגמרי בהשוואה לדברי גד החוזה כולו, ואף בפרק ד' קיימת סטייה של ממש מן הממוצע.

והנה, לעיל התברר כי פרקים ה'-ו' שונים מיתר פרקי הספר בתוכן ובצורה. בתוכן: באיכותם הירודה, אלא שמדובר בקנה-מידה סובייקטיבי, ובצורה: פרקים אלו הם הקצרים ביותר בדברי גד החוזה. אמנם, אורכו של קטע ספרותי נראה עניין טכני, לכאורה, אלא שעתה מצטרף נתון נוסף בתחום הצורה: תפוצת פעלי הדיבור בפרקים אלו היא הגבוהה ביותר בדברי גד החוזה. כלומר, תופעות אלו כולן, נתונים חיצוניים ופנימיים, חוברות אחת אל השנייה ומחריגות את פרקים ה' ו-ו' מדברי גד החוזה. משמעות הדבר היא שהממצא הסטילומטרי והממצא הספרותי תואמים אחד את השני ומלמדים על חריגותם של פרקים ה- ו-ו ביחס לשאר פרקיו של דברי גד החוזה. כזכור, אופיו של החיבור כאנתולוגיה ניכר על פניו, ועתה באים שני מחקרים עצמאיים ומלמדים כי לספר זה היו שני מחברים לפחות.

מסקנה זו מצטרפת, כמובן, לעובדה ששני פרקי תהלים סופחו לחיבור, וכבר התברר כי שני פרקי תהלים אלו התחברו על ידי שלושה מחברים (כאמור, תהלים קמד מורכב משני שירים שונים), ונמצא, אפוא, שדברי גד החוזה חובר על ידי חמישה מחברים לפחות; קרי: אנתולוגיה. כבדרך אגב התברר שכמה ממחברים אלו היו שותפים – לאו דווקא בידיעתם – ביצירתו של דברי גד החוזה, שהרי לא רק מחברים שונים היו לחיבור אלא שאף זמנו אינו אחיד: ללא ספק קדמו פרקי התהלים לחיבורו הסופי של דברי גד החוזה.

לעיל הובהר ייחודו של פרק ד' כסיפור-עם, אשר ככל הנראה היה נפוץ על-פה קודם שהועלה על הכתב, ואם כך, מספר מחבריו של דברי גד החוזה עלה ל-6. כיוצא בכך, פרק י"ג חריג לא רק איכותו הספרותית הגבוהה כי אם גם בהיותו חיבור מגדרי נשי (המתאפיין בגיבורה נשית, אזכורן של נשים מקראיות, ציטוט לשונות של נשים מהמקרא, ועוד), ועל כן יש לייחס פרק זה למחבר נוסף [כאשר הלשון הדומה שנתגלתה בו, ובפרקים האחרים, תוסבר כאמצעי-עריכה או כקונבנציה לשונית]. אם כך, הרי שמחבריו של דברי גד החוזה מצטברים כדי 7 מחברים שונים. לאמור, מספרם המדויק של המחברים שהשתתפו בדברי גד החזוה אינו ברור, אך על עובדה אחת לא ניתן לחלוק, והיא: דברי גד החוזה הוא אנתולוגיה.

5 דברי גד החוזה בתוכנת-מחשב

בטרם אבהיר את המחקר בדברי גד החוזה חובה עלי לספר לקורא כמה פרטים ביחס לטקסטים ממוחשבים. ובכן, לפני למעלה מ-20 שנה פיתחתי שתי תוכנות שונות שעניינן הוא ניתוח טקסטים, ולהן קראתי בשם .Text Analyzerבאמצעות תוכנות אלו למדתי לא-מעט על האופן בו טקסטים מכומתים, וביצעתי ניסיונות בטקסטים שונים, עד שלאחר זמן החלטתי לפרוש מעיסוק זה ולהותירו בידי טובים ממני.

ובכן, לאור חקירותיי בדברי גד החוזה, הן מן ההיבט הספרותי והן מן ההיבט הסטטיסטי, כבר בחורף תשע"ג פניתי לפרופ' משה קופל, המתמחה בסטילומטריה, והצגתי בפניו את הטקסט של הספר כשהוא מחולק לפרקים. לא אמרתי לו דבר על החיבור, וגם לא הודעתי לו על אודות מחקריי שלי ביחס לשאלה הנחקרת. פרופ' קופל הואיל בטובו להריץ את הטקסט של דברי גד החוזה בתוכנה שלו, ואת התוצאות של הרצה זו הוא סיכם כדלהלן (האותיות מציינות את פרקי הספר):

בקיצור, על פניו המצב כדלהלן: יש ארבע קבוצות: [1] א, ז, יג, יד; [2] ב, ג; [3] ה, ו, יב; [4] ח-יא. (ההשתייכות של ד לא ברורה). זה לא אומר שכל קבוצה נכתבה על-ידי מחבר אחר.

ובכן מדובר בתשובה שהתקבלה על פי תוכנת-מחשב המבוססת על עקרונות סטטיסטיים, וראוי לעיין בה. הדבר הראשון המזדקר לעין הוא שפרק ז', שאינו אלא פרק מקראי מובהק [למעט תוספות מועטות] 'הפך' להיות חלק מחיבורו של מחבר החזיונות האפוקליפטיים: פרקים א' ו-י"ד, מסקנה שהיא נכונה ומוטעית בו-זמנית. המסקנה מוטעית הואיל ופרק זה הוא עיבודו הספרותי של העורך, מחבר הספר, ויחד עם זאת המסקנה נכונה: בשעה שהעורך איחה את הפסוקים השונים הוא הוסיף עליהם גם מרוחו (כפי שניכר בהדפסה הצבעונית של הפרק), ותוספת זו היא שהקנתה את ה'תכונה' המיוחדת שהתוכנה זיהתה עם רוחו היוצרת של מחבר הספר. אם תתורגם מסקנת התוכנה ללשון ספרותית נאמר כי העורך שאיחה שני פרקים מקראיים והפכם לפרק מספרו שלו אינו אלא הסופר, 'המחבר', אשר איחה שתי נוסחאות מקראיות לנוסח אחד, ואין בין פעולה ספרותית זו לבין חיבורם של תיאורים מיסטיים ולא כלום. יחד עם זאת, התוכנה ממליצה לראות בפרק י"ג – סיפור בעל מאפיין מגדרי – פרק שנכתב על ידי החוזה עצמו, מסקנה אליה קשה להגיע בכלי-ניתוח ספרותיים, וזאת בשל השוני הגמור בתוכן ובצורה בין פרק זה לבין יתר פרקי הספר. כלומר, ההיגד של התוכנה הוא שהכישרון הספרותי הגדול המתגלה בפרק י"ג בתחום ספרותי, הוא האחראי לחזיונות האפוקליפטיים שאף בהם ניכר כשרון ספרותי רב.

הדבר השני המטריד ב'מסקנת' התוכנה הוא שפרק ב', פרק בעל תוכן אפוקליפטי מובהק, אשר מבחינה תמאטית ראוי לשייכו לפרקים א' ו-י"ד, שויך עתה לקבוצה נפרדת, המרכיבה אותו, פרק ב', יחד עם פרק ג' בלבד, ומכאן עולה ששני מחברים שונים היו לשלושת פרקי האפוקליפטיקה. אמנם, פרופ' קופל מסייג את דבריו, ביחס להצעת התוכנה לראות ארבעה מחברים אפשריים לדברי גד החוזה, ולא נותר אלא להרהר באיזו מידה ניתן לראות ב'הצעות' התוכנה אמת היסטורית, או שמא מוטב לראות בהן נקודת-מוצא למחקר. מכל מקום, פרק ג', מתייחד בנושא ההלכתי כמו גם בשם גיבורו: נתן [ולא גד], אכן אובחן כיצירה נפרדת, אלא שעתה זווָג אליו פרק ב', וזיווג זה מצריך עיון.

לפי התוכנה פרקים ח'-ט'-י'-י"א מגלים דמיון אחד למשנהו, אך יש לזכור כי פרקים י'-י"א הם פרקי תהלים [שהתחברו על ידי שלושה מחברים] בעוד שפרקים ח' ו-ט' הם יצירה 'חדשה'. בנוסף על כך, פרקי תהלים כתובים בסגנונה של השירה המקראית, שירה בצלעות, בעוד שפרקים ח'-ט' כתובים בסגנון פרוזה, ועתה מתברר שהתוכנה אינה מסוגלת להבחין בין שני הסגנונות השונים. כלומר, שוב מתברר כי התוכנה אינה מסוגלת להבחין בין מחבר מקראי 'אותנטי' לבין מחבר הכותב דבריו בסגנון מקראי, עד כדי כך שהתוכנה מציעה לראות בארבעה פרקים אלו כאילו יצאו מיד אחת. שוב, אפוא, נתקלים אנו במוגבלויות של התוכנה.

יחד עם זאת, התוכנה רואה בפרק ד' פרק שהשתייכותו בלתי ברורה, לשון אחר: פרק שאין לו חבר בין הפרקים האחרים. ואכן, הניתוח התוכני של הטקסט הראה כי מדובר בפרק יוצא דופן, פרק שנטען ביחס אליו כי הוא יצירה עממית שהועברה אל הכתב מצד אחד, ופרק שיש לו מקבילה ספרותית בסיפור העממי של יוצאי אתיופיה מצד שני. כלומר, ביחס לפרק ד' קיימת תאימות חד-משמעית בין הניתוח האנושי לבין הניתוח של התוכנה.

והנה, אחר שהגענו עד הלום, פניתי שוב לפרופ' קופל וביקשתי שהתוכנה תבדוק מחדש את הטקסט, אך הפעם בלעדי הפרקים הידועים כפרקי מקרא [ז', י'-י"א], ולאחר שהתוכנה בחנה מחדש את הפרקים השונים התקבלה תשובתו זו:

לאחר מחיקת שלשה הפרקים, התמונה אחרת. עכשיו יש ארבע קבוצות כדלהלן: [1] א, ו; [2] ב-ד; [3] ה, ח, ט, יב; [4] יג-יד. אם נרצה שתי קבוצות: [1] א, ה-יב; [2] ב-ד, יג-יד.

תשובה זו דומה לתשובה הקודמת לפיה התוכנה מציעה לראות ארבעה מחברים שונים לדברי גד החוזה, אך הפעם היא מזהה את הקבוצות באופן שונה, הן מהניתוח האנושי והן מההצעה הקודמת. מתוך התוכנה עולה כי כל אחד מהחזונות: א', ב' ו-י''ד התחבר בידי מחבר שונה, הצעה הנראית מופרכת בין בשל כמה סיבות: 1) בשל אופיים המיסטי של פרקים אלו, ואלו בלבד; 2) בין בשל המקום המשמעותי אותו תופסים הסופרים ומעשי הכתב בפרקים אלו. 3) בשל העובדה כי בפרקים אלו כותב הסופר על עצמו בגוף ראשון.

יחד עם זאת, שוב עולה ההצעה – למעשה, ביתר תוקף מהקודמת – לפיה מחבר פרק י''ג הוא מחבר פרק י''ד, הן בהצעתו הראשונה של פרופ' קופל, והן בהצעתו השנייה. לשון אחר: התוכנה מציעה לזהות את בעל הכישרון הספרותי הגדול בפרק י''ג עם האישיות בעלת היכולת המיסטית או חזיונית, אשר כתב את פרק י"ד, ולא נותר אלא להסיק מסקנה כי כשרון אחד הוא [יכולת חזיונית וספרותית הבאות כאחת]. יחד עם זאת, התוכנה מציעה לשקול את הסברה ששני מחברים בלבד היו לדברי גד החוזה, אלא שהצעה זו מתעלמת מייחודו של פרק ג' [מסקנה אנושית] ומייחודו של פרק ד' [מסקנה של התוכנה]. לא זו אף זו; כאשר כותב פרופ' קופל 'אם נרצה שתי קבוצות', הרי שמתברר כי גם המומחה לטקסטים ולתוכנות המנתחות אותן מכיר בכך שאין תחליף ליכולת האנושית, וכבודו של המחשב במקומו מונח.

6 דברי גד החוזה וחזון ברוך א'

אחר הדברים האלה בא לפני מחקרו של חוקר מובהק של הספרות האפוקליפטית, מאתיאס הנצה, אשר הקדיש עיון מדוקדק לספר חזון ברוך א' (או: ברוך הסורי), ספר אשר מצויות בו כמה מקבילות לדברי גד החוזה. הנצה בחן היטב את ברוך הסורי, וציין כי בספר אפוקליפטי זה ניתן לראות כמה סוגות ספרותיות, ואלו הן: פרוזה, דיאלוג של התגלות ה' לברוך, תפילות [המושפעות מספר ירמיהו], נאומים פומביים, חזיונות-חלום, שיחת מלאכים, אגרת. הנצה בוחן את הסוגות ואופיין, וטוען כי למרות השוני הברור ביניהן אין להסיק כאילו יותר ממחבר אחד היה לספר, והנימוק שלו הוא זה: הסוגות הספרותיות השונות, למרות גיוונן, נועדו כולן לשרת מטרה אחת, לקדם את רעיונותיו של המחבר. הנצה מראה כי מחבר ברוך הסורי השתמש בסוגות השונות לסירוגין, הכל בהתאם לצרכיו הספרותיים. כלומר, השימוש בסוגה אחת, ולאחר מכן בסוגה אחרת, הוא ביטוי ליכולתו הספרותית של המחבר להשתמש בסוגות שונות על מנת להציג היבטים שונים של טיעוניו, ובכך מביא המחבר את ספרו לידי שכלול.

לאורם של דברים אלו ראוי לבחון שוב את סוגיית הסוגות השונות שבדברי גד החוזה, ואת ההשערה כי מדובר באנתולוגיה. ובכן, דומה כי ההבדל בין שני החיבורים – שניהם אפוקליפטיים – הוא גלוי לעין. בדברי גד החוזה, כל סוגה עומדת בפני עצמה, והשמטת פרק מסוגה אחת, כגון פרק ד' שאינו אלא סיפור-עממי, לא היתה גורעת כי-הוא-זה מהחיבור כולו. לא זו אף זו; לא ניתן לייחס מטרה אחת לדברי גד החוזה, ומן הטקסט מתברר שהיו למחברו כמה מטרות. כיוצא בכך, הגיבור בפרק ג' אינו גד החוזה, כי אם נתן, ובפרק י"ג אין גד מוזכר כלל. כלומר, הסוגות השונות בדברי גד החוזה אינן מצטרפות לספר אחד דוגמת ברוך הסורי, אלא לספר אשר לו מקורות אחדים, דוגמת ספר תהלים, למשל.

7 מסורת ומסירה

מאחר שנקבע כי הטקסט העומד לפנינו לא התחבר על ידי אדם אחד כי אם על ידי שני כותבים או יותר, שומה עלינו להסביר כיצד הוא התחבר, ובנוסף: כיצד הועבר הטקסט אלינו. במבט ראשון קיימות שתי אופציות בלבד, והן ייבחנו להלן: האחת, לפיה היה אנתולוג אחד שאסף מקורות ואיחדם לספר, והשנייה, שמדובר במלאכת איסוף שארכה כמה דורות. לפי האפשרות הראשונה, פלוני – המכונה גד החוזה – בתקופה אלמונית, ריכז כמה סיפורים שעניינם דוד המלך, כל סיפור או פרק עמד בפני עצמו, והוא ריכז את החומרים והתיך אותם ליצירה אחת בהוסיפו מלות-קישור, ואף כותרות לשני פרקים. דוגמה לכך נוכל לראות בספר תרי-עשר, ספר אשר סופר פלוני, שניתן לכנותו בתואר 'עורך', בשנה אלמונית החליט לאסוף ספרי-נבואה קטנים, לבל ילכו לאיבוד (בבא בתרא יד ע"ב), ובתהליך סידור הספרים הוסיף קולופונים, כמובא לעיל (ואגב, סדר הספרים בתרגום השבעים שונה מסדרם שבנוסח המסורה). אך מיותר לומר כי אי אפשר לדעת מי היה העורך, וגם אין לדעת באיזו מסגרת ספרותית הוא פעל. על דרך הניחוש נאמר כי לעורך משוער זה היתה נגישות לספרי נבואה, ומסתבר שגם לספרים אחרים, אשר, ככל הנראה, נמצאו לו בבית המקדש, שהיה לא רק מרכז דתי כי אם גם ספרותי, ונשמרו בו ספרים ותעודות שונות (ירמיה לו,י). לאמור, תרי-עשר הוא יצירה ספרותית שנוצרה כאנתולוגיה על בסיס של ספרי נבואה אשר סודרו בחלקם בהתאם לגודלם, ומשמעות הדבר היא שבספר תרי-עשר אנו קוראים נבואות מאת נביאים שונים, אשר חיו בתקופות שונות, ו'עורך' הספר, קרי: האנתולוג, כתב 'דברי הקדמה', המה הקולופונים הפותחים ספרים אלו, על מנת להבהיר לקורא כי מדובר ביצירות אשר נאספו לספר אחד, אך חוברו בידי יוצרים שונים.

בהתאם להסבר זה, דברי גד החוזה הוא אנתולוגיה של טקסטים שונים שהמכנה המשותף שלהם הוא סיפורים על דוד המלך. את יכולותיו הספרותיות של העורך הספרותי כמאחה טקסטים שונים ניתן לזהות באופן בו עיבד את פרק ז' כמיזוג של שמואל ב' כד יחד עם דה"א כא, פעילות ספרותית המעידה על רקע וניסיון רב כסופר וממזג טקסטים. עורך משוער זה לא רק איחה פסוק אחד למשנהו המקביל אליו, אלא אף צירף פרק לפרק באמצעות נוסחאות פתיחה ואיחוי של טקסטים, כגון שפרק ב' נפתח במלים: 'אחר דברים האמת האלה היה' (השווה: בראשית טו,א; כב,א ועוד), פרקים ג' וי' נפתחו במלים 'בעת ההיא' (השווה: יהושע ה,ב; מל"א יד,א, ועוד), פרק ד' נפתח ב'בימים ההמה' (השווה: שופטים יח,א; מל"ב כ,א), וכיוצא בכך. הווי אומר, האופי האנתולוגי של דברי גד החוזה ניכר לא רק בסגנון הספרותי השונה בין פרק לפרק אלא גם במילות האיחוי המצויות בראשיתם של רוב פרקי הספר.

האנתולוג, אם כן, איחה סיפורים שונים על בסיס מכנה-משותף: דוד המלך, חיבור המוקדש לאישיות אחת (שאת התקדים שלה ניתן לראות בפרקי אלישע (מל"א יט – מל"ב יג). חיבור אשר במרכזו עומדת אישיות קדושה מכונֶה הגיוגרפיה, כלומר, 'כתיבה קדושה', ובו מתוארים בני אדם שהתקדשו בחייהם או במותם. כידוע, בנצרות עשתה סוגה ספרותית זו חיל, אך, למעשה, יש לה תקדימים אותם ציין ע' יסיף, ובהם הספר חיי הנביאים והתוספות לספר דניאל. לאמור, הסוגה הספרותית של דברי גד החוזה היא בעלת מאפיין של איסוף סיפורי קדושים, ונמצא שהאופי האנתולוגי של החיבור הוא חלק מהותי ממנו. כלומר, מטרת-העל של האנתולוג, היא המניע שלו לפעולתו הספרותית, היתה לתאר את גדולתו של דוד המלך: כחכם, דרשן, חוטא, ועוד. הקושי שמסקנה זו מעוררת הוא שהיהדות הרבנית, זו המוכרת לנו באמצעות חז"ל, אינה מכירה ספרות הגיוגרפית לפני המאה ה-16 (אף אם היו לה תקדימים מועטים בימי הביניים). מצד שני, לכמה מספרי הברית החדשה יש אופי הגיוגרפי בולט (כגון הספרים הסינופטיים), ואין לשכוח כי היא נכתבה על ידי יהודים, או צאצאי יהודים, במאה הראשונה לספירה. ספרות זו עוסקת בפעילותו של אדם אשר לפי המסורת שלה היה צאצא לבית דוד, ונמצא שמן הבחינה הצורנית גרידא יש מקום להשוות את האנתולוגיה הקרויה דברי גד החוזה עם כמה מספרי הברית החדשה.

אפשרות אחרת היא שהאנתולוגיה לא נוצרה ביום אחד על בסיס חיבורים שונים, אלא היא עברה תהליך של אקומולציה, הצטברות, לאורך כמה דורות, ובידי מאספים ומחברים שונים. מודל תיאורטי זה של תהליך המכונה 'מסורת ומסירה' (Tradition and Transmission) פותח באסכולה הסקנדינבית ביחס למקרא, כפי שניתן לראות בקולופון (משלי כה,א): 'גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה'. כלומר, היתה אסופה מוקדמת של פרקים, ובשלב מאוחר יותר נוספו עליהם פרקים אחרים. אם כך, ייתכן כי יש לאמץ מודל זה גם ביחס לדברי גד החוזה. כלומר, מחבר פלוני כתב פרק אחד על דוד המלך, נניח את פרק א', הוא העוגן הספרותי. תלמיד-חבר של הכותב הראשון כתב סיפור אחר על דוד המלך, וייתכן שהמוצא הספרותי השונה מסביר את הפער הגדול באיכות הספרותית של הפרקים השונים בדברי גד החוזה. בהתאם להסבר זה, סבר העורך המלקט כי יש לצרף לפרקים שלפניו שני פרקים מספר תהלים, ובשעה שעסק באיחוי קטע אחד שחיבר רבו יחד עם קטע אחר שנמצא בתנ"ך הוא הוסיף עוד קטע משלו. כלומר, דברי גד החוזה נוצר תוך כדי תהליך מסירה מדור אחד לדור שלאחריו, ובתהליך מסירה זה הלך וגדל הטקסט, הוא כתב היד שהגיע אלינו כמוצר מוגמר. עצם הרעיון לצרף פרקי תהלים לספר אחר מצריך עיון ביחס למקומו וזמנו של המחבר, וכן התבוננות בשאלה באיזו מידה דומָה העתקה ספרותית זו לפרקי תהלים המצויים בספר דברי הימים מזה וספר שמואל מזה.

בין לפי שיטה אחת ובין אם לפי שיטה אחרת, דברי גד החוזה הוא ספר שניכר עליו שהוא עשוי מאיחוי של כמה סגנונות מצד אחד, ופרקי מקרא מצד שני, ועל כן ראיית הספר כאנתולוגיה היא הכרחית.

סיכום

צירוף של נימוקים שונים מוליך למסקנה כי דברי גד החוזה הוא אנתולוגיה, יצירה ספרותית שנוצרה על ידי כמה מחברים, אלא שמספרם המדויק נסתר מן העין. העורך או העורכים של החיבור ליקטו את החומרים השונים ואלו עובדו והותאמו ליצירה כולה, יצירה ספרותית הסובבת סביב דוד המלך המכונה על שם הכותב אותה: גד החוזה, ככתוב (דה"א כט,כט): 'וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְעַל דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה' (כשם שתולדות המלך אביה כתובים בספר הקרוי על שמו של הנביא עדו). מבלי לקבוע מתי חי עורך הספר, נקל לראות כי בתודעתו הוא חי את עולם הנבואה והחזון, מבלי להכיר בפער בינו לבין התקופה המקראית, לא מבחינת החוויה הדתית ולא מבחינת העיסוק הספרותי: 'עולם התנ"ך' – תהא אשר תהא הגדרתו – פעם בליבו ובמעשיו. בדרך זו לא התקשה המחבר-העורך ליטול טקסטים מהתנ''ך – תוך כדי עיבוד זה או אחר – בעוד טקסטים אחרים נאספו על ידו מתוך כתבי אחרים, קודמיו, חבריו, או תלמידיו, ואף מתוך יומנו האישי: ניסיונו המיסטי. כל אלו חברו ונהיו הספר דברי גד החוזה כפי שהוא לפנינו. העובדה ששם הספר מוזכר בתנ"ך הקלה, על התקבלות ספרו ועל השתמרותו, אף כי, כמובן, אין בכך כדי ללמד שהספר העומד לפנינו הוא הספר המקראי האבוד.

לקריאה נוספת

מ' בר-אילן, 'ספרים מקוצ'ין', פעמים, 52 (תשנ"ב), עמ' 100-74.

מ' בר-אילן, 'הקול הנשי מקרוב ומרחוק', ש' יונה (עורך), אור למאיר: מחקרים במקרא, בלשונות השמיות, בספרות חז"ל ובתרבויות עתיקות, מוגשים למאיר גרובר במלאת לו שישים וחמש שנה, באר שבע תש"ע, עמ' 86-33.

מ' בר-אילן, דברי גד החוזה, רחובות תשע"ה.

מ' בר-אילן, 'שם בן מ"ב אותיות בדברי גד החוזה', דעת, 90 (2020), עמ' 62-39.

חמ"י גבריהו, מעשה סופרים במקרא, ירושלים תשס"א.

י' גלוקר, פרקי מבוא לאפלטון, משרד הבטחון – ההוצאה לאור (ספריית "אוניברסיטה משודרת"), תל-אביב תשמ"ה, עמ' 28-27.

י' דן, 'ספרות השבחים: מזרח ומערב', פעמים, 29 (1986), עמ' 86-77.

מ' הרן, 'ארבע הברכות וחמשת ה"ספרים" שבספר תהלים', דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ח\1 (תשמ"ט), עמ' 32-1.

יעל זהבי ומירי ורון, מרקם ספורים מפי יהודי אתיופיה, תל-אביב תש"ס, עמ' 55-52.

עלי יסיף, סיפור העם העברי, ירושלים תשנ"ד, עמ' 73-67.

נ"מ סרנה, 'לבעית סידורם של ספרי המקרא', שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, א (תשל"ו), עמ' 203-197.

משה קופל, 'זיהוי מחברים בשיטות ממוחשבות: המקרה של "גניזת חרסון"', ישורון, כג (תש"ע), עמ' תקנט-תקסו.

שלום ויואב רוזנברג, 'ספר דברי גד החוזה – האומנם "טקסט מזויף"?', נטועים, כב (תשפ"א), עמ' 179-163.

James H. Charlesworth (ed.), The Old Testament Pseudepigrapha, New York: Doubleday & Company, 1983-85, I, pp. 515-652.

Mascha van Dort, Leopold Emanuel Jacob van Dort, a Jewish-Christian Professor of the Dutch East India Company,3rd edition, van Dort, 2025.

Matthias Henze, Jewish Apocalypticism in Late First Century Israel, Tübingen: Mohr Siebeck, 2011, pp. 34-36.

David I. Holmes, ‘The Evolution of Stylometry in Humanities’, Literary and linguistic Computing, 13/3 (1998), pp. 111-117

Jack R. Lundbom, 'Baruch, Seraiah, and Expanded Colophons in the Book of Jeremiah', Journal for the Study of the Old Testament, 89 (1986), pp. 89-114.

Arthur L. Merrill and John R. Spencer, 'The "Uppsala School" of Biblical Studies', W. Boyd Barrick and John R. Spencer (eds.), In the Shelter of Elyon: essays on ancient Palestinian life and literature in Honor of G.W. Ahlström, Sheffield: JSOT, 1984, pp. 13-26.

David Stern (ed.), The Anthology in Jewish Literature, New York: Oxford University Press, 2004.

ברוך ושריה, שני בניו של נריהו, היו סופריו של הנביא ירמיהו, ופעולותיהם הספרותיות מתוארות בספר על אודות מורם. ככל הנראה, הם היו ה'עורכים' של נבואות ירמיהו, וחלק מהקולופונים בספר ירמיהו הוא מפרי ידם, כגון (ירמיהו נא,סד): 'עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ'.

משמאל: טביעת החותם (הבולה) עליה כתוב: 'לברכיהו בן נריהו הספר' (מתוך מאמרם של ואן-דר-וין, דויטש וברקאי, מתוך אוסף מוסאיוף).

מימין: טביעת החותם (הבולה) עליה כתוב: 'לשריהו נריהו' (מתוך מאמרו של אביגד).

נ' אביגד, 'חותמו של שריהו בן נריהו', ארץ-ישראל, יד (תשל"ח), עמ' 87-86.

Pieter G. van der Veen, Robert Deutsch and Gabriel Barkay, 'Reconsidering the Authenticity of The Berekhyahu Bullae: A Rejoinder', Antiguo Oriente, 14 (2016), pp. 99-136.

תקציר

דברי גד החוזה: אנתולוגיה או יצירתו של מחבר אחד?

מאיר בר-אילן

מגמתו של מאמר זה היא לבחון את השאלה האם הספר דברי גד החוזה נכתב על ידי אדם אחד או שמא על ידי כמה מחברים, אשר יצירותיהם נאספו להיות אנתולוגיה.

קיימות מספר סיבות הגורמות לחשוב שדברי גד החוזה התחבר על ידי כמה כותבים, וזאת בשל היעדר רצף ספרותי בין הפרקים, כמו גם ההבדלים ביניהם בתוכן, בלשון ובסגנון. לאחר הצגת הסיבות הגורמות לחשוב שמדובר באנתולוגיה מוצגים נתונים שהופקו על ידי תוכנה העוסקת בסטילומטריה אשר מוליכה למסקנות כי דברי גד החוזה התחבר, לכאורה, על ידי ארבעה מחברים שונים. לאחר הבהרה נוספת, וחישוב סטטיסטי מחודש, הציעה התוכנה כי דברי גד החוזה נכתב על ידי שני מחברים.

תיאוריית האנתולוגיה נבחנת לאורם של הספר האפוקליפטי ברוך הסורי, מצד אחד, ולאורו של הספר המקראי תרי-עשר, מצד שני. כמו כן, נבחנת תיאוריית 'מסורת ומסירה' על מנת להבהיר את תהליך התחברותו המשוער של הטקסט. השוואות אלו אינן מוליכות לקביעה חד-משמעית, אך יש בהן כדי לסייע בהבנתו של דברי גד החוזה כאנתולוגיה, כמו גם בהבנת תפקידו של "העורך" המשוער של טקסט שהתחבר במועד שטרם התברר סופית.

מלות-מפתח: אנתולוגיה, דברי גד החוזה, הגיוגרפיה, מסורת ומסירה, סטילומטריה, ספרות משווה, קולופון

Abstract

Words of Gad the Seer: Anthology or a Work of a Single Author?

Meir Bar-Ilan

The purpose of this article is to examine whether the book Dibre Gad HaHozeh (Words of Gad the Seer) was written by a single author or by several authors whose works were compiled into an anthology.

Several factors suggest that Words of Gad the Seer was composed by multiple writers, due to the lack of literary continuity between its chapters, as well as differences in content, language, and style. Following the presentation of reasons supporting the anthology hypothesis, data generated by stylometric software are introduced, leading to the conclusion that Words of Gad the Seer was apparently composed by four different authors. After further clarification and renewed statistical computation, the software proposed that the book was written by two authors.

The anthology theory is evaluated in light of the apocalyptic book Baruch (the Syrian) on one hand, and the biblical Book of the Twelve (Minor Prophets) on the other. Additionally, the "tradition and transmission" theory is examined to elucidate the presumed process of the text's composition. These comparisons do not yield a definitive determination, but they assist in understanding Words of Gad the Seer as an anthology, as well as the role of its presumed "editor" as a text composed at a date that has not yet been conclusively established.

Keywords: anthology, colophon, comparative literature, hagiography, tradition and transmission, stylometry, Words of Gad the Seer