על ספרו של ישראל קנוהל, מן המעיין אל ההר - השורשים הנסתרים של סיפור מתן תורה

ד״ר עופר חן, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב

הוצאת כרמל,

ישראל קנוהל, מן המעיין אל ההר - השורשים הנסתרים של סיפור מתן תורה, הוצאת כרמל, תשפ"ד, 165 עמודים

קריאה בספריו של ישראל קנוהל, מן הבולטים והייחודיים שבחוקרי המקרא בימינו, היא תמיד חוויה אינטלקטואלית יוצאת דופן. ייחודו של קנוהל טמון ביכולתו לשלב בין כתיבה רהוטה, 'דו-שיחית' וקולחת, לבין פרשנות מקורית המציעה זוויות ראייה חדשות על אירועי היסוד של עם ישראל. כארכיאולוג של טקסטים, קנוהל חושף מסורות והשקפות הגנוזות בתוך היצירה המקראית, המעידות על דמותה רבת-הפנים והקולות של האמונה הישראלית הקדומה. בספרו החדש, מן המעיין אל ההר, הוא ניגש אל האירוע המכונן מכולם: מעמד סיני, מתן תורה ועיצוב דמותו של משה.

נקודת המוצא של קנוהל היא הזיהוי של שני שלבי התפתחות בספרות המקראית:

1. הרובד השירי: מסורות שעברו בעל-פה, נחשבות לעתיקות ביותר ומאופיינות בשפה ארכאית.

2. הרובד הסיפורי: פרוזה מאוחרת יותר, שהתפתחה עם התרחבות תרבות הכתיבה (בעיקר מהמאה השמינית לפנה"ס ואילך).

לשיטתו של קנוהל, לגרסה הסיפורית המוכרת - על ההר העשן, כריתת הברית המילולית ומתן הלוחות למשה - קדמה גרסה שירית השונה ממנה מהותית. לפי גִרסה זו, האירוע המכונן התרחש על גדות מעיין מים ולא על פסגת הר געש. הספר מתחקה אחר אותה גִרסה עתיקה, שמקורה ככל הנראה במסורות צפוניות מממלכת ישראל, ואשר נדחקה לשוליים לטובת הנרטיב הסיפורי המאוחר.

הספר בנוי במהלך טיעוני סדור: בשלב הראשון, קנוהל מוכיח כי השירה הקדומה מזהה את זיקתו הראשונית של האל דווקא לאזור עבר הירדן המזרחי - 'ארץ אדום', 'שעיר' ומדיין. שירת דבורה, מהטקסטים העתיקים במקרא, קושרת את הופעת האל לפעילות וולקנית המאפיינת את אזור השבר הסורי-אפריקאי (ולא את חצי-האי סיני המוכר): 'ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום, ארץ רעשה [...] הרים נזלו מפני ה', זה סיני'. קנוהל מחזק זאת באמצעות תעודות מצריות מהמאה הארבע-עשרה לפנה"ס המזכירות את 'ארץ השסו יה-ו' באזור אדום, ומציין כי האל מתגלה למשה לראשונה במדיין, בעת שרעה את צאן יתרו. מכאן הוא מסיק כי 'הר סיני' המקורי אינו בדרום חצי-האי סיני, אלא באזור הגעשי של צפון חצי-האי ערב.

מהסתירה הגיאוגרפית עובר קנוהל לדיון בפערי המסורת המהותיים. בשירה העתיקה (שירת דבורה או מזמור ס"ח בתהילים), האל אמנם יוצא מסיני להושיע את עמו, אך אין זכר להתגלות מילולית, למתן חוקים או לכריתת ברית פולחנית. לטענת קנוהל, הרובד השירי מזהה את כריתת הברית ומתן החוק דווקא בזיקה לפרשת 'מי מסה ומריבה'.

בעוד שהרובד הסיפורי (שמות ט"ו ו-י"ז) מציג את המקומות הללו כאתר שבו בני ישראל 'נִסו' (בחנו) את אלוהים בשל הצמא למים, הרובד השירי רומז למציאות הפוכה: אלוהים הוא שבחן את העם על גדות המעיין, ושם נכרתה הברית. קנוהל מוצא לכך סימוכין במזמור פ"א בתהילים, הקושר בין יציאת מצרים למתן חוק במי מריבה: 'עדות ביהוסף שמו [...] אבחנך על מי מריבה סלה [...] לא יהיה בך אל זר'.

מעניין במיוחד הזיהוי של קנוהל את אופי הברית ברובד השירי כ'שוויונית' יותר. בניגוד למסורות הכהניות האליטיסטיות, הרובד השירי מתאר פנייה ישירה של אלוהים אל העם, ללא תיווכו ההכרחי של משה כנביא-מחוקק יחיד: 'שמע עמי ואעידה בך'. קנוהל טוען כי דחיקת המסורת הזו לא נבעה רק ממתח גיאוגרפי בין צפון לדרום (ישראל מול יהודה), אלא מהתפתחות תרבות הכתיבה של נביאי הכתב, שעיצבו את דמותו של משה כמתווך הבלעדי והמרכזי.

לסיום, חשיפת הגרסה השירית של מעמד סיני - 'אבן השתייה' של היהדות - מלמדת אותנו שיעור חשוב על אופייה של היצירה המקראית. העובדה שהעורכים המאוחרים התירו לשלב בטקסט הקדוש גִרסאות סותרות של סיפור היסוד המכונן, מעידה על גישה פלורליסטית ושורשית. ריבוי הקולות והמסורות החבויות במקרא מוכיח כי היהדות בראשיתה דחתה את התפיסה של 'כזה ראה וקדש' לטובת סובלנות דתית, המכילה מגוון רחב של זיכרונות היסטוריים וחוויות דתיות.