בין הרשומה הרפואית לספרות היפה: הפן ההומניסטי-נרטיבי ביצירתה של ד"ר רות קנאי

 ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

קנאי, רות. רופאת הכפר. חיפה: פרדס הוצאה לאור, תשפ"ה 2025 (229 עמ').

תקציר

חיבור זה סוקר ומנתח את ספרה של ד"ר רות קנאי, "רופאת הכפר" (2025), כביטוי מובהק לסוגת האוטוביוגרפיה הרפואית והרפואה הנרטיבית. הוא בוחן את המתח המובנה שבין "שפת הרשומה הרפואית" – המאופיינת באובייקטיביות, תמציתיות ודיוק קליני – לבין "שפת הספרות", המבקשת להכיל את חוויית החולי הסובייקטיבית ואת העמימות האנושית. דרך המקרה של הליווי הפליאטיבי של המטופלת אורה, החיבור מדגים את יישום המודל הביו-פסיכו-סוציאלי ואת חשיבות הענווה המקצועית אל מול האוטונומיה של המטופל ומשפחתו. לסיכום, נבחנת תרומתו הסגולית של הספר לחינוך הרפואי בישראל כעוגן הומניסטי בעידן של רפואה מבוססת טכנולוגיה.

מילות מפתח: רפואה נרטיבית, רפואת משפחה, המודל הביו-פסיכו-סוציאלי, רפואה פליאטיבית, חינוך רפואי, ענווה קלינית.

מבוא: האוטוביוגרפיה הרפואית כסוגה וכתיקון

ספרה של ד"ר רות קנאי, "רופאת הכפר", מהווה תרומה ייחודית ומרשימה לסוגת האוטוביוגרפיה הרפואית. ד"ר קנאי, רופאת משפחה נערצת ומרצה בכירה בבתי הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בן-גוריון, מביאה אל הכתב זיקוק של ניסיון קליני רב-שנים, מחקר אקדמי חשוב וחינוך רפואי של פרחי רפואה.  תחומי העניין המקצועיים שלה, הכוללים אתיקה, חינוך רפואי, בריאות האישה וכתיבה רפלקטיבית, מציעים גשר הכרחי בין העולם המדעי לשדה האנושי. הספר מצטיין בכתיבה רהוטה ומרגשת, השמה אותו תחת כנפי "הספרות היפה", והופכת רשומות רפואיות יבשות לספרות שגורמת לחוויה רב-חושית ורוחנית.

רפואת המשפחה כדיסציפלינה ביו-פסיכו-סוציאלית

ייחודה של רפואת המשפחה טמון בראייה הוליסטית של המטופל ומשפחתו. קנאי מדגישה את ההבחנה בין "מחלה", הישות האובייקטיבית המוגדרת בכלים מדעיים, לבין "חולי", התפיסה הסובייקטיבית והתרבותית של המטופל את מצבו. רפואת המשפחה היא רפואה ממוקדת-קשר המבוססת על אמון שנבנה לאורך שנים בין הרופא למטופליו. 

הדיכוטומיה הלשונית: שפת הדיווח מול שפת הלב

המתח המרכזי בספרה של קנאי נע בין שפת הרשומה הרפואית לשפת הספרות. הרשומה הרפואית היא טכנית ותמציתית, בעוד שהשפה הסיפורית מחבקת את העמימות האנושית. קנאי נוכחת בטקסט במלוא מטענה האנושי; היא משתפת בכנות לא רק בהצלחותיה אלא גם בכשלונותיה.

ענווה מקצועית מול אוטונומיה: המקרה של אורה

אחד המאפיינים המובהקים בכתיבתה של קנאי הוא הוויתור על עמדת "הרופא יודע-הכל" לטובת ענווה. תובנה זו מומחשת בסיפורה של אורה, מטופלת עם דמנציה מתקדמת. קנאי מתארת בכנות את הפער בין העדפתה המקצועית - לאפשר לאורה "לגווע אט-אט בביתה", לבין החלטת שמונת ילדיה להאריך את חייה באמצעות בהזנה מלאכותית, על כל משמעויותיה הגופניות. למרות הקושי המקצועי שראתה בהארכת סבלה של אורה, קנאי מדברת ברגש על מסירותם של בני המשפחה הממשיכים לראות באורה מרכז חיים וסבתא מכובדת. הסיפור מדגים כיצד הרופאה נותרת "סקרנית ואוהבת אדם", המוכנה להודות כי המטופלת ומשפחתה הם המורים שלה לענווה ולמשמעות.

ליווי פליאטיבי וקדושת החיים

קנאי מבהירה כי לרופא המשפחה אין "מלחמה" עם מלאך המוות, אלא עם הסבל והכאב. היא מדגישה את חשיבות ההכשרה ברפואה פליאטיבית בקהילה: שימוש בתרופות לשיכוך כאבים לצד הקלה על סבל קיומי באמצעות שיחה ומגע. ביקורי הבית הם המרחב שבו ניתן לנהל שיח על "הוראות מקדימות" וצוואה רוחנית. ליווי חולה למוות בביתו, בחיק משפחתו וללא מאמצי החייאה מזיקים, נתפס כאחת המשימות הקדושות ביותר במקצוע.

תרומת הספר לחינוך הרפואי בישראל

חשיבותו של "רופאת הכפר" חורגת מגבולות הקריאה האישית. הספר תורם לפיתוח חשיבה נרטיבית: לימוד המטופל כ"טקסט" שלם ולא כאוסף סימפטומים; להוראת האתיקה והענווה: מודל לחיקוי של ענווה מול אוטונומיית המטופל והכרה במגבלות הכוח הרפואי; למניעת שחיקה של רופאים: השראה למציאת משמעות ומשאבי חוסן בעבודת היומיום הסיזיפית; ולחיזוק מעמדה של רפואת המשפחה כדיסציפלינה אקדמית וקלינית מורכבת ויוקרתית.

לסיכום

"רופאת הכפר" הוא יצירת מופת הומניסטית, ספר ראליסטי ועדין הכתוב בענוות אמת. ד"ר רות קנאי מוכיחה כי השפה הספרותית אינה קישוט לרפואה, אלא כלי הכרחי להבנת משמעות החיים. כתיבתה מפיחה רוח חיים ברשומות הרפואיות ומזכירה לנו שגם בעידן הביוטכנולוגי, לב הרפואה נותר המפגש האנושי החומל.