פרופ׳ שלום רצבי, אוניברסיטת תל אביב
וְכְבָר עוֹד אֵינוֹ
מַה שֶּׁבְּיָדַיִם
פְּרוּשׂוֹת וּבְעֵינַיִם פְּעוּרוֹת אֶל הָאַיִן,
אֶל תְּהוֹמוֹת–אַתְּ מִפַּחַד
בַלֵּילוֹת; מַרְאוֹת
מַלְאֲכֵי חַבָּלָה
וּמַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מוֹצְאִים לָשׁוֹן
לֹא לַמֵּת
לַחַי הוֹלֵךְ בַּרְחוֹב
לְתוּמוֹ
וּבְפֶתַע פִּתְאֹם עוֹמֵד לוֹ הַקֵּץ
שֶׁהוּא לְגַמְרֵי שֶׁלוֹ, כִּי לְבַדּוֹ
יֵלֵךְ אָדָם
אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ,
נִשְׁעָן עַל הָעַמּוּד שֶׁזֶּה עִידָן
וְעִידָנִים מְחַכֶּה רַק לוֹ
וְזֵר פִּרְחֵי רֹאשׁ וְלַעֲנָה תַּחַת הָעֲטָרָה
שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ
שָׁם כְּכֶתֶר לְרֹאשׁוֹ
בְּסַבְלָנוּת אֵין קֵץ מִתְבּוֹנֵן
בְּהֵאָסְפוֹ אֶל אֶרֶץ וּמֵתִים
וְכְבָר עוֹד
אֵינוֹ
ענייננו בשיר טעון, שקט ומאיים, מן הסוג שבו המחשבה התיאולוגית והחוויה הקיומית אינן נפרדות אלא משוקעות זו בזו.
השבמחקהשיר בנוי כשיר מסגרת, אשר המתח המכונן שלו משתקף במוטו הפותח והחותם - 'וְכְבָר עוֹד אֵינו'. זהו פרדוקס זמן מובהק - הוויה המצויה בין נוכחות להיעדר, בין הווה שכבר מתפורר לבין עתיד שלא הגיע. זהו זמן של ביניים, זמן סף. לא מוות דרמטי, אלא התפוגגות איטית של ה'יש' אל תוך ה'אין'. השיר כולו מתרחש במרחב זה, שבו האדם עוד חי, הולך ברחוב, אך כבר אינו במלוא נוכחותו.
הדימוי הפותח: 'מַה שֶּׁבְּיָדַיִם / פְּרוּשׂוֹת וּבְעֵינַיִם פְּעוּרוֹת אֶל הָאַיִן' - מציג גוף אנושי חשוף, לא אוחז אלא נפתח. הידיים אינן תופסות, העיניים אינן מתבוננות בעולם אלא באין. זהו היפוך של תנוחת החיים הרגילה: במקום שליטה, אחיזה וראייה - פתיחות, פגיעוּת, ואימה. מכאן גם הפחד הלילי והחזיונות: 'מַרְאוֹת / מַלְאֲכֵי חַבָּלָה / וּמַלְאֲכֵי שָׁלוֹם'. זה אינו חזון מיסטי נשגב, אלא ערבוב מאיים של כוחות, שבו אין הבחנה חדה בין איום לנחמה.
אחת השורות הטעונות בשיר היא: 'מוֹצְאִים לָשׁוֹן / לֹא לַמֵּת / לַחַי'. בניגוד למסורת שבה מלאכים מופיעים בשעת מוות או התגלות, כאן הם פונים דווקא אל מי שעוד חי, הולך לתומו ברחוב. זהו שיר על הידיעה המוקדמת, על תודעת הקץ החודרת אל החיים עצמם. האדם אינו מת - אך כבר נושא את דבר המוות בתוכו. זוהי תודעה של קץ שאינו דרמטי אלא אישי, שקט, כמעט פרטי.
הצהרה רעיונית חריפה מופיעה כאן: 'עוֹמֵד לוֹ הַקֵּץ / שֶׁהוּא לְגַמְרֵי שֶׁלו'. המוות אינו קולקטיבי, אינו היסטורי, אינו טקסי - הוא קניין פרטי: 'כִּי לְבַדּוֹ / יֵלֵךְ אָדָם / אֶל בֵּית עוֹלָמו' - הדהוד ברור של קהלת, אך ללא נחמה. אין כאן קהילה, אין טקס, אין אל גואל. זהו מסע יחידני לחלוטין.
הדימוי של 'הָעַמּוּד שֶׁזֶּה עִידָן / וְעִידָנִים מְחַכֶּה רַק לו' הוא דימוי פואטי-פילוסופי עמוק: הזמן עצמו עומד וממתין לאדם. לא האדם כלוא בזמן - הזמן הוא שממתין להשלמת גורלו של האדם. זהו היפוך תיאולוגי חרישי, כמעט נועז, שבו ההיסטוריה והקוסמוס משהים את נשימתם עד שהיחיד יסיים את דרכו.
לקראת הסיום מופיע ציר רגשי-סמלי נוסף: 'וְזֵר פִּרְחֵי רֹאשׁ וְלַעֲנָה' - תערובת של כתר וכאב, של כבוד ומרירות. הכתר שאמו עיטרה לו אינו כתר תהילה אלא כתר של חיים סופיים, אנושיים מאוד. האם כאן אינה דמות מנחמת אלא מי שהעניקה חיים - וממילא גם את גורל המוות. זהו רגע של פיוס שקט, נטול פאתוס.
כאמור, השיר נחתם באותו משפט הפותח: 'וְכְבָר עוֹד / אֵינו'. דהיינו, אין הכרעה, אין סיום חד. רק דעיכה. זוהי פואטיקה של היעלמות, לא של התגלות.
זהו, אם כן, שיר קיומי-תיאולוגי עמוק, שבו ממשיך שלום רצבי את הקו האופייני לו: שירה של רמז, שתיקה, ותודעת סף. המוות כאן אינו אירוע, אלא מצב תודעתי; האלוהי אינו מציל, אלא מתגלה כמרחב של זמן ממתין; והאדם - יחיד, פגיע, הולך לתומו - נושא כבר בחייו את הידיעה ש'כבר עוד אינו'. זוהי שירה של צלילות כואבת, נטולת נחמה קלה, אך מלאה בכובד אנושי נדיר.