ניתוח ספרותי: "אהבה במדבר" מאת אונורה דה בלזאק

חגי קמרט, סופר ומשורר

אונורה דה בלזאק, שלושה סיפורים, מצרפתית: יהושע קנז, עדה פלדור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1999. 

מה קורה כשחייל בודד פוגש בלב השממה אהבה בלתי אפשרית 

שגבולותיה בין אדם לחיה היטשטשו? 

צללו אל הניתוח המרתק של 'אהבה במדבר', 

סיפור על בדידות, יצר וחרטה.

הספר הופיע גם בהוצאת ׳תרמיל׳

 

אחד משלושת הסיפורים הקצרים שבקובץ הוא ״אהבה במדבר״, סיפור על מערכת יחסים יוצאת דופן בין חייל צרפתי ללביאה במדבר המצרי.

מסע פסיכולוגי מרתק בין ייאוש לתקווה: 

גלו את הסודות שמאחורי הקלאסיקה של בלזאק

על אהבה, בגידה והטבע האנושי בלב המדבר!

הכותרת: מתח של ניגודים
כבר בכותרת הסיפור טמון אלמנט מסקרן המבוסס על קיטוב דרמטי. צמד המילים "אהבה" ו-"מדבר" מייצר מתח מיידי: מצד אחד, ה"אהבה" – רגש אנושי תוסס, חי ופועם; ומן הצד השני, ה"מדבר" – מרחב ישימון דומם, מסתורי וריק. המפגש בין הנפש האנושית המלאה לבין השממה הפיזית יוצר אצל הקורא ציפייה לאהבה שמתרחשת אי-שם בישימון, מבלי להעלות על דעתו את ההפתעה הממתינה לו בהמשך.

אמנות הפתיחה: המשיכה אל הנורא
פתיחה של יצירה נועדה לקבוע את מידת העניין של הקורא. בלזאק בוחר לוותר על פתיחות איטיות ונוסחתיות (כמו "פעם אחת לפני שנים רבות") לטובת פתיחה מטלטלת: "מה נורא המראה הזה!". המילה "נורא" מעוררת תמהיל של פליאה, סקרנות ואף פחד. היא דוחפת את הקורא לברר מהו אותו מראה כה קיצוני, וזוהי תמציתה של אמנות הפתיחה המושכת.

האקספוזיציה: בין אדם לחיה
באקספוזיציה, הקורא – המצפה לסיפור אהבה בין בני אדם – נתקל בהפתעה הראשונה: השאלה האם חיות מסוגלות לאהוב. מתברר כי לא מדובר ביחסים בין-אישיים קלאסיים, אלא במערכת יחסים בין אדם לחיית פרא. הסתירה בין כותרת הסיפור לבין העיסוק ב"ביבר חיות" מעוררת תהייה ומושכת את הקורא להעמיק בטקסט.

בתוך כך, שוזר בלזאק ביקורת על החברה האנושית. הדמות תוהה האם החיות משוללות יצרי אהבה, ומציינת: "להווי ידוע לך שיש בידנו להקנות להן את כל המידות הרעות הבאות מן הציביליזציה שלנו". התובנה כאן היא שהחיות בבסיסן טובות, אולי אף יותר מהאדם, ודווקא הציביליזציה היא זו שעלולה להשחיתן.

אמצעי נוסף לשימור המתח הוא השימוש בביטוי "גלוי וידוע". עבור הדמויות הדבר גלוי, אך עבור הקורא הוא נותר תעלומה, מה שמאלץ אותו להמשיך בקריאה כדי לפענח את פשר המילים. האקספוזיציה מסתיימת כאשר המספר נעתר לספר את סיפורו של בן לווייתו, תחת הכותרת "הצרפתים במצרים".

גוף הסיפור: מסע של ייאוש ותקווה
בלזאק מוביל את הקורא בתיאורים קצרים אך טעוני מתח בעקבות החייל הצרפתי הנמלט. הקורא מזדהה עם חרדתו של החייל מול "ים בלי קץ" ודממה "מחרידה". כדי להדגיש את עומק הייאוש, משתמש המחבר בדימוי מפתיע: החייל נזכר בערגה דווקא בריח הביבים של פריז. במצבו הנוכחי במדבר, הרע והמצחין שבציוויליזציה הופך למושא של געגוע ונוחם.
נקודת המפנה וההפתעה

החייל מוצא מקלט במערה שלידה עצי תמר. מכאן, העלילה נבנית בשלבים לעבר השיא. בחסות החשיכה והמסתורין של "שעת החצות", הוא מגלה כי הוא אינו לבד. ההפתעה הגדולה היא ששותפתו למערה אינה בת אנוש, אלא חיה (בלזאק שומר על עמימות כדי לבנות מתח). בנקודה זו, הקורא מבין את הקשר לדיון על ה"ביבר" מהאקספוזיציה.

תגובת החייל מתוארת בדייקנות פסיכולוגית: תחילה פועל יצר הקיום המעורר דחף לתקוף ולהרוג, אך מכיוון שהחיה אינה תוקפת, הוא בוחר להמתין. התיאור של החיה המתפנקת ושלוותה משפיע על החייל, והוא נרגע. כאן מקבלת השאלה מהפתיחה – "האם חיות אוהבות?" – מענה מעשי.
הקשר הרגשי והסוף הטרגי

בין האדם לחיה נרקמת ידידות מופלאה, כמעט כמו בין אדם לכלבו הנאמן. עם זאת, הרצון לנעוץ בה פגיון לא נעלם לגמרי; בתת-מודע, החייל עדיין חושש מטבעה הפראי. העלילה מסתבכת כשהחיה מצילה את חייו מחול טובעני. רגעי הקנאה והחסות שהיא מפגינה מובילים אותו למסקנה: "אכן יש לה נשמה". האמון הופך למוחלט, אך בלזאק קוטע את האידיליה ומזכיר לנו כי "כל אהבה גדולה נגמרת בתפיסה מוטעית".

הסוף הוא טרגי ומהיר: נשיכה רפה של החיה מתפרשת אצל החייל המבוהל כניסיון טריפה, והוא הורג אותה. רק כשהוא רואה אותה גוססת ללא כעס, הוא מתמלא חרטה ובכי. מסקנתו המהדהדת היא שבמדבר יש הכל ואין כלום – "הרי זה אלוהים בלי בני אדם".

היבטים צורניים ואמצעים אמנותיים
רמיזות מקראיות: הפתיחה "מה נורא המראה הזה" מתכתבת עם דברי יעקב אבינו בבית אל ("מה נורא המקום הזה"), אך כאן הקדושה מוחלפת בטבע פראי. תיאור האישה המפצירה במספר לחשוף את הסוד מזכיר את דלילה המציקה לשמשון עד שגילה לה את לבו.

פואנטה ושאלות פתוחות: הפער בין הציפייה לאהבה אנושית לבין המציאות במערה מעניק לסיפור חן מיוחד. בלזאק לא מספק תשובות לעוסות, אלא משאיר לקורא לתהות על טבע האהבה, פזיזות המחשבה והחרטה שאחריה.

סגנון מתוחכם: בלזאק פותר בעיות לוגיות (כמו הישרדות ללא מים) בדרך אגב – הוא מזכיר מעיין "האובד בחולות" כחלק מתיאור הגנת המערה, מבלי להפוך זאת לעניין מרכזי.
דימויים ומטפורות

הסופר משתמש בדימויים כדי להעצים את האווירה: עץ הדקל מדומה ל"מלך המדבר"; הבדידות עוברת האנשה כמי ש"משמיעה את אנחתה"; החיה מדומה לסירוגין לכלב, לחתולה על ספה, ואף ל"עלמה הגונה".

סיכום
בסיפורו הקצר, בלזאק אורג יחד מוטיבים מנחים, תיאורים מדויקים ועלילה בעלת תנודות דרמטיות ("סינוס"). המסרים העולים ממנו עמוקים: האהבה בטבע היא דחף טהור, והאדם הוא זה שעלול להביא אליו את מידותיו הרעות. מעבר לכך, הסיפור עוסק בהתמודדות עם הבדידות – האם נשקע בתוכה לתוך ייאוש, או נחפש בה נקודות אור של יופי ומשמעות.