שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כב - תקצירים בעברית

הופיע השנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כב, בעריכת ד"ר נילי ואזנה.

ֿהמכון למדעי היהדות ע"ש מנדלהפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשע"ג. 

תקצירי המאמרים בעברית
רוני גולדשטיין, עוד על סיפור נחש במגילת שמואל מקומראן (4QSam^a), מגמתו ותפוצתו

המאמר בוחן מחדש את הקטע העודף במגילת שמואל מקומראן (4QSam^a) על אודות נחש העמוני ומעשיו בגלעד ומחזק את התפיסה שלפיה קטע זה איננו מקורי יותר מנוסח המסורה שלפנינו, והוא ביסודו עיבוד משני בעל אופי מדרשי. הסבר חדש ניתן לנוסח מורחב זה: הוא נועד להתגבר על המתח הקיים בין המסופר בשופטים כא על סופם של אנשי יבש גלעד ובין אזכורם של אנשי יבש גלעד בשמואל א יא. עיבוד זה היה מוכר בעת העתיקה, וכפי הידוע הוא משתקף בקדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו. אל ממצא זה מצטרף עתה קטע בספר מקבים א, וממנו עולה שמחבר ספר מקבים הכיר אף הוא גרסה מורחבת הקרובה לזו שבקומראן, ולפיכך יש להקדים את זמנה של התוספת לסוף המאה השנייה לפסה"נ.

דוד פרנקל, דמותו של האלוהים בספר איוב

מאמר זה מציע ניתוח ספרותי של דמות האלוהים בספר איוב. הניתוח יוצא מתוך ההנחה שהספר הוא ברובו אחיד, ושאין זה נכון לנתח את המסגרת הסיפורית ואת הנאומים השיריים בנפרד, כפי שעושים חוקרים רבים. הניתוח מתחיל בדיון בשאלת המוטיבציה של האלוהים להיענות להצעת השטן להעמיד את איוב בשני מבחנים קשים. לאור מקרים אחרים במקרא שבהם מנסה האל את האדם, מוצע שאלוהי איוב מפגין צורך קיצוני לאשר הן לעצמו הן לבני הפמליה שלו בשמים שהוא נערץ באופן מוחלט וללא כל סייג. בעיני אלוהי ספר איוב, אם יקבל איוב את עינויי האל בכניעה מוחלטת, יגדיל הדבר את כבודו של האלוהים ואת וגדלותו. ואולם, הניתוח של הדמות האלוהית בספר מראה גם שהאלוהים באמת מעריך את איוב בשל דמותו המוסרית ושהוא מרגיש רגשי אשמה על התנהגותו כלפי עבדו. העמידה על הדיכוטומיה בנפשו של האלוהים, דהיינו על הקונפליקט הפנימי בין הצד הטוב והמוסרי של האל ובין הצד המבקש להגדיל את כבודו בכל מחיר, תורמת להבנת התנהגותו הבלתי מכובדת של האל ודיבוריו התמוהים מאוד לאורך כל הספר. מוצע כי ניתן להסביר את אִפיונו של האל בספר איוב כדמות כל כך בלתי מכובדת על פי ההבנה שהספר הוא חתרני במיוחד ושהוא מעין 'סטירה תאולוגית' על האל. הכללת הספר בתוך הקנון המקראי שיוותה לספר אווירה פחות צינית והעניקה לו אופי רציני ומעמיק.

שרה יפת, טקס קריאת התורה (נחמיה ח 1–12)

האירוע של קריאת התורה 'ביום אחד לחדש השביעי' מוצג בנחמיה ח כאירוע ספונטני: קהל האנשים שהתאסף בירושלים בראש החודש השביעי מבקש מעזרא הסופר להביא אליו את ספר התורה. עזרא נענה, מביא את הספר וקורא בו לפני כל הקהל 'מן האור עד מחצית היום' (ח 3). ואולם, העיון בתיאור האירוע מגלה שאין זה אירוע ספונטני כל עיקר; זהו אירוע מובנה שתוכנן מראש ולו קווים טקסיים מובהקים. קריאת התורה היא אפוא טקס, שקוויו הריטואליים חד-משמעיים.

מטרת המאמר היא לגלות את קווי האופי של טקס קריאת התורה, על מה שיש בו ומה שאין בו. מתברר שהטקס כפי שהוא מוצג בנחמיה ח אינו דומה לשום דבר הידוע לנו ממקורות המקרא, אבל בכל זאת נשאלת השאלה אם אפשר למצוא לו מקבילות בספרות המקראית ובהסטוריה המקראית, או לגלות את המקורות שאפשר שהשפיעו עליו. בהמשך לבירור זה בוחן המאמר אם היו לטקס קריאת התורה 'חיי המשך' כלשהם, הן בתקופת שיבת ציון ובימי הבית השני הן בליטורגיה היהודית הבתר מקראית.

ההשוואה בין הטקס הזה ובין תפילת בית הכנסת כפי שהיא ידועה לנו, ובחינת המקורות הטקסטואליים הנוגעים לעניין זה מובילים אל המסקנה שיש לראות בטקס קריאת התורה ביטוי חד-פעמי של תקופת שיבת ציון, בנתוניה ההיסטוריים, הפוליטיים, החברתיים והדתיים.

יורם כהן, הרשימות הלקסיקליות מן המזרח הקדום:

חיבורים ללימוד קריאה, כתיבה ופרשנות של כתב היתדות

הרשימות הלקסיקליות נחשבות לסוגה הספרותית המוקדמת ביותר המוכרת לנו ממסופוטמיה, סוגה הנמנית עם הסוגות הטקסטואליות הנפוצות מן המזרח הקדום. כמעט בכל מקום מחוץ למסופוטמיה שבו נמצאו שרידים של כתב היתדות, כולל ארץ-ישראל, נמצאו ממצאים של רשימות לקסיקליות. על אף שסוגת הרשימות הלקסיקליות מוזכרת תדירות במחקרים המבקשים לתווך בין עולם המקרא לעולמם של סופרי המזרח הקדום, דומה כי הבנת תפקידה ואופן הבנייתה עדיין לוקה בחסר.

מטרת מאמר זה להציג בצורה מעמיקה את סוגת הרשימה הלקסיקלית ואת אופן התפתחותה ההיסטורי בזמן שימושיה בבית הספר לסופרי כתב היתדות. המאמר אף ידגים כיצד הרשימה הלקסיקלית עומדת בבסיס היצירה האינטלקטואלית במסופוטמיה. הערכה זו תמחיש את תפקידה של הרשימה כמחוללת וכמתווכת של ידע בקרב קהילת הסופרים והמלומדים בתחומי הבלשנות, המדעים, הדת והספרות הקדומים.

דנאל קאהן, הרקע ההיסטורי לרשימה טופוגרפית מימי רעמסס ג'

הרשימה הטופוגרפית היא סוגה ספרותית ואמנותית שנידונה רבות בחקר מצרים העתיקה. כבר בראשיתו זוהה הפוטנציאל הטמון ברשימות הטופוגרפיות כמקור ללימוד גאוגרפיה היסטורית של כנען בתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת הברזל. חוקרים רבים עסקו בחקר רשימות אלו. עיקר מחקריהם – בתחום הגאוגרפיה ההיסטורית – זיהוי אתרים ארכאולוגיים עם מקומות המופיעים בטקסטים. אולם, מרוב רשימות טופוגרפיות אלו לא הופק מידע היסטורי קונקרטי. הסיבות לאי-ניצול מספק של רשימות אלו לחקר תולדות המלך אשר בימיו נוצרה רשימה טופוגרפית הן מגוונות. מחד גיסא, מחברי הרשימות הסתמכו על אבות-טיפוס מימי תחותימס ג' (1479–1425 לפסה"נ) ורעמסס ב' (1279–1212 לפסה"נ). עובדה זו הפחיתה מן הערך ההיסטורי שהעניקו החוקרים לרשימות אלו. מאידך גיסא, החוקרים לא העניקו משקל מספק להקשרן הכולל של הרשימות – התבליט והכותרות הנלווים לרשימות וכן כתובות מלכותיות נוספות מימי המלך. במאמר זה אדון ברשימה הטופוגרפית ממקדש הקבורה של רעמסס ג' במדינת האבו במערב תבאי, בשימת לב למקוריות חלקי הרשימה השונים, לשיבוץ הרשימה בסצנה שבה המלך מכה את אויביו ולכתובות אחרות מימי רעמסס ג'. מן הבדיקה עולה, שהרשימה הטופוגרפית של רעמסס ג' הינה רשימה ייחודית המשקפת את תוצאות מלחמתו של המלך המצרי נגד הפלשתים ובני בריתם.

נגה איילי-דרשן, מסורות יער הארזים בסיפור המצרי 'שני האחים' ובראשית ב–ג

באפיזודה המספרת על ישיבתו של באתא, גיבור הסיפור המצרי 'שני האחים', בעמק עץ ה-oš, מתגלים קשיים ברצף וסתירות, ורבים מהמוטיבים המתוארים שם זרים לתרבות המצרית. בירור מקום התרחשותה של האפיזודה – יער הארזים שבלבנון – וזיקתם של המוטיבים החריגים בה ובייחוד יצירת אשת באתא, לסיפור גן העדן בבראשית, כמו גם לכתובים נוספים מהמזרח הקרוב הקדום, עשוי ללמד על קיומה של מסורת משותפת שמקורה בכנען.

ערן ויזל, דעתו של רשב"ם בשאלת חלקו של משה בכתיבת התורה

עיקרון יסוד של היהדות הוא כי התורה אלוהית וכי משה כתב אותה ברוח הקודש. אולם מה היה טיבה של ההתגלות האלוהית למשה שאפשרה לו לכתוב את התורה? האם האלוהים הכתיב לו את התורה מילה במילה (התגלות מילולית) או שגם למשה היה חלק בקביעת תכניה ומילותיה? המחבר בוחן את השקפתו של ר' שמואל בן מאיר (רשב"ם) בשאלת חלקו של משה בכתיבת התורה. נראה כי רשב"ם הניח עצמאות מסוימת של משה בכתיבה אם כי קשה לעמוד באופן מדויק על דעתו בדבר היקפה ועקרונותיה של עצמאות ספרותית זו. בסעיפים ג–ד המחבר עוסק בגורמים ובהשפעות העומדים ביסוד דעתו של רשב"ם בשאלת חלקו של משה בכתיבת התורה, ובסעיף ה הוא מראה כי דעתו אינה מתיישבת באופן מלא עם המודל הפרשני שרשב"ם הציג במקומות מספר בפירושיו, והוא מנסה להבהיר את הסיבות לאי-התאמה זו.

מרים סקלרץ, התמודדות עם הפער בין הפשט לדרש – רמב"ן בעקבות ראב"ע

נקודות השקה רבות יש בין ראב"ע לרמב"ן ביחסם למדרש. שניהם מצהירים על שיטה פרשנית שאינה מחויבת למדרשי האגדה, שניהם ממעיטים בסמכותו של מדרש האגדה במסגרת ויכוחים עם חכמי דתות אחרות ושניהם מצדיקים את גישתם המסתייגת מן האגדה על ידי הבאת תקדימים מחכמי הדורות שקדמו להם. ראב"ע נתלה בדברי הגאונים ורמב"ן – ברש"י. אף שרש"י מובא כסמכות הדתית שממנה שאב רמב"ן את ההרשאה לחרוג מפרשנותם של חז"ל, נימוקיו של רמב"ן לקוחים דווקא מדברי ראב"ע בהקדמתו לתורה ובפועל מעצב רמב"ן את יחסו למדרש על יסודות ההנחות וההשקפות של ראב"ע.

ראב"ע היה הראשון שביקש לקבוע דרכים שיאפשרו לפרשן להתמודד עם הסתירות העולות בין הפשט לדרש בשיטתיות. רמב"ן נטל מראב"ע את המינוחים ואת דרכי יישומם בפרשנות המקרא על מנת להתמודד כקודמו עם פערים בין המדרש לפשוטו של מקרא. המונחים 'אסמכתא' ו'יש לו סוד' באו להחליש את הזיקה שבין תוכן המדרש לבין הפסוק, והטיעונים 'דברי יחיד', 'סברא, לא קבלה' ו'דרך אגדה' באו להחליש את תוקפם המחייב של המדרשים עצמם.

שתי הדיסציפלינות המרכזיות שבהן עסק רמב"ן בצד פרשנות המקרא – הלכה וקבלה – השפיעו על אופן שימושו בשיטותיו של ראב"ע. היותו חכם תלמודי גררה שימוש קפדני ו'הלכתי' יותר במונחים 'אסמכתא' ו'דברי יחיד'. היותו מקובל הביאה לפרשנות מיסטית של הטענה 'יש לו סוד' ושל המונח 'קבלה' המעומת עם ה'סברא'.

הביקורת שמטיח רמב"ן בראב"ע בתחום המדרש, נובעת בדרך כלל משאלת יישומם של כלליו של ראב"ע אך אינה חולקת על השיטה העקרונית. הקורא בפירוש רמב"ן מרבה לפגוש את התוכחת לראב"ע, אך מדיוננו ניכר כי גישתו הביקורתית של רמב"ן למדרש וכן מגוון הדרכים שהוא נוקט על מנת ליישבו עם הפשט עוצבו במידה רבה בידי ראב"ע. ה'אהבה המסותרה' גוברת אפוא על ה'תוכחת המגולה'.

יחיאל צייטקין, ר' יצחק די לאטשׂ – מחבר מיימוני פרובנסלי ופירושו לתורה (בכתב-יד)

ר' יצחק די לאטשׂ, מחכמי פרובנס המיימוניים, כתב את חיבורו, שרובו הגדול עודנו בכתב-יד, בשנת 1372. לספרו שני חלקים: 'שערי ציון' העוסק בענייני מבוא, מתודולוגיה וסיכומים בנושאים שונים; ו'תולדות יצחק' שהוא פירוש לתורה. זהו חיבור רב-גוֹני הממזג בין הלכה, פילוסופיה ופרשנות המקרא ומשתלב באופיו ובמגמותיו ביצירותיהם של חכמי פרובנס במאות השלוש עשרה והארבע עשרה. בספרו מצטט די לאטשׂ מקורות רבים, בייחוד חיבורים פרובנסליים בענייני הלכה, פילוסופיה ופרשנות, שחלקם אינם מצויים כיום בידינו. פרשנותו של די לאטשׂ למקרא נשענת על המסורת הפרשנית הפרובנסלית ומייצגת את השלב המאוחר בהתפתחותה. אופייניים לה סיכומי פרשיות התורה, חלוקתן ליחידות ספרותיות, שכתוב סיפורי התורה ותיאור מהלך העניינים שבהם, וכן הבלטת התועלות הנלמדות מהם. עיקר חידושו של די לאטשׂ בליקוט ובעיבוד מקורותיו. עם זאת, מצויים בפירושו גם חידושים רבים הן בתחומי המתודולוגיה הפרשנית והביאור הכולל הן בפירושי הסוגיות הספציפיות.