הסליחה - אנונימית או אישית

אביגיל

אביגיל ארוונה, האוניברסיטה העברית

בימים אלה של הרהורי נפש בחרתי לכתוב על היבט אחד מתוך נושא הסליחה והוא מידת האישיות שבבקשת הסליחה ובקבלתה, וזאת מתוך עיון במקור מקראי. 

בעקבות החטא הנורא, חטא העגל, שביצעו בני ישראל אל מול הר סיני בעוד משה נמצא אצל ה' ומקבל ממנו את לוחות הברית, מחליט ה' שלא לעלות בקרב עם ישראל אלא לשלוח את מלאכו לפניהם במקומו: ‘ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמרי והחתי והפרזי החוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך’ (שמות לד 3-4). לשמע בשורה קשה זו פורץ העם באבל ומשה מתחיל בניסיונות שכנוע לביטול רוע הגזרה של ה'. בהמשך הוא אומר: ‘ויאמר אם נא מצאתי יחן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו’ (שמות לד 9). מילים אלו: ‘אם נא מצאתי חן בעיניך אדני’ בוריאציות שונות, נשמעות גם במקרים נוספים (שמות לג 12, 13, 16) מפי משה ונראה שהוא משתמש בתפקידו ובמעמדו האישי מול האלוהים כדי לבקש את סליחתו וזאת אפילו לא בעבורו אלא בעבור כל עם ישראל החוטא. ואני תוהה מהי מטרתם של דברים אלה, שהרי ברור שמשה, שעליו נאמר: ‘ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים’ (דברים לד 10) ועוד דברים יפים וטובים אחרים, אהוב הוא על ה', ואם כך מדוע מזכיר לו זאת משה בתחילת דבריו? האם זוהי אינה אלא מניפולציה רגשית? ואם כך – האם היא לגיטימית? נראה ששיטה זו פועלת על ה' שכן הוא נענה לעתירותיו של משה ומסכים לבטל את גזרתו: ‘וינחם ה’ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו’ (שמות לב 14).

מתוך עיון במקור זה, עולות בלבי השאלות הבאות: האם על הסליחה, כדי להיות אמיתית ומלאה, צריכה להיות נטולת התייחסות לאדם הנסלח, דהיינו אנונימית? האם בכך שמבקש הסליחה מגלה את פניו כלפי הסולח, הוא בעצם מעמיד את עצמו במרכז ומטשטש את המעשה ובכך אף כופה את הסליחה? או שמא יכול ואף צריך הסולח לראות לנגד עיניו את מבקש הסליחה ולפעול מתוך חיבתו אליו על אף החטא שחטא? וכאן אציע את תשובתי: נכון, חטא הוא חטא אך אם ה' הפעיל שיקול רגשי שכזה בעת סליחתו על חטא כה חמור כמו חטא העגל, מי אנחנו שלא נעשה זאת? סליחה היא אקט אישי, סולחים למי שאוהבים, בגלל שאוהבים.

  ה' בתשרי תשע"א 13.9.2010