יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

בארה של מרים


על המקום החשוב שזכתה לו מרים, אחות משה, במסורת היהודית לדורותיה ניתן ללמוד גם מן המסורות העוסקות ב"בארה של מרים". בתוספתא, חיבור מן המאה השלישית, מונים את מרים יחד עם משה ואהרון כמי שבזכותם זכו בני ישראל במדבר למתנות שונות, כגון ירידת המן. בזכות מרים, אומרת התוספתא (סוטה יא, א) הילכה עם בני ישראל במסעותיהם באר פלאית אשר סיפקה להם מים. וממשיכה התוספתא (סוכה ג, יא) ומתארת את הבאר במילים אלה "היתה הבאר... דומה לסלע מלא כברה [=מנוקב], מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה, עולה עמהן להרים ויורדת עמהן לגאיות ... נשיאי ישראל באין וסובבין אותה במקלותיהן ואומרין עליה את השירה 'עלי באר ענו לה, עלי באר ענו לה' [ראו במדבר כא, יז] והן מבעבעין ועולין כעמוד למעלה". 


מה אירע לבארה של מרים לאחר מות מרים? על פי התוספתא (שם) המשיכה הבאר ללוות את בני ישראל, בזכותו של משה רבנו, עד שהגיעו לארץ כנען, ואז נגנזה. והיכן נגנזה ובאילו מים התערבו מימיה? על שאלה זו ניתנו בספרות חז"ל כמה תשובות. לפי האחת "אמר רבי חייא: הרוצה לראות בארה של מרים - יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים" (תלמוד בבלי, שבת לה ע"א) ולפי האחרת שקעה הבאר ביום הכינרת, "ימה של טבריה", כמסופר במדרש ויקרא רבה (כה, ה): "מעשה במוכה שחין אחד שירד לטבול בטבריא, והיתה זו שעת רצון וצפה בארה של מרים ורחץ בה ונרפא" [המקור בארמית]. וממשיך המדרש ושואל "והיכון בארה של מרים?" ומשיב: "שכל מי שהוא עולה על ראש הר ישימון [=הר בגליל התחתון שלא זוהה בוודאות] ורואה כמין כברה קטנה בים טבריא - זו היא בארה של מרים". ועוד יודע המדרש לספר, שהבאר מצויה ממש מול שער הכניסה המרכזי של בית הכנסת העתיק של טבריה. מסתבר שעל פי המסורת לא זנחה הבאר את עם ישראל והמשיכה לתרום לו בכוחה הפלאי גם מעבר לתקופת המקרא, אל ימי חז"ל. 
לא נופתע אפוא לגלות כי הבאר ממשיכה להתגלגל עם בני ישראל גם בתקופות מאוחרות הרבה יותר. וכך מצאנו בסיפור המובא בספר "ליקוטים שונים" (פרנקפורט תרמ"ב): "מעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין, והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה שעה... ונזדמן לה המים של באר מרים... כיוון שבאת אצל בעלה כעס עליה. אמר לה 'היכן היית?' והיא מרוב כעסה נפלה כדה משכמה ונפלו טיפים על בשרו ובכל מקום שנגעו בו הטיפים נתרפא". נראה שהסיפור משקף מסורת הידועה לנו מכתביהם של יהודים בצרפת ובאשכנז של המאה הי"ד - לצאת לשאוב מים במוצאי שבת, מתוך האמונה כי אז מתמלאות הבארות במים מבארה של מרים, המצויה במשך שאר ימות השבוע בכנרת.
לבארה של מרים יועד אפוא תפקיד חשוב במהלך תולדות עם ישראל: בזכותה הרוו ישראל את צימאונם במדבר; היא מסמלת את הרציפות שבין תקופת המדבר לבין ההתיישבות בארץ ישראל ואף מתווכת בין ארץ ישראל והתפוצות על ידי העברת סגולת המרפא שבמימיה. 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, בהעלותך, (תשס"א 2001)

ראו גם: לאה מזור, משה אהרן ומרים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה