"כי קללת אלהים תלוי"

מגילת המקדש

 פרשת "כי תצא" פותחת בחוק שעניינו בנשיאת נשים שנלקחו בשבי בעת מלחמה. מותר לשאת "אשת יפת תואר" שנלקחה בשבי, אך רק לאחר שניתנה לה תקופה של חודש ימים כדי לבכות את בני משפחתה (כא, י-יד). מכאן ואילך מופיעים חוקים נוספים אשר הקשר הענייני בניהם רופף, והם צמודים זה לזה על דרך האסוציאציה. כך למשל, לאחר החוק על השבויה שבסופו נאמר:  "והיה אם לא חפצת בה - ושלחתה לנפשה..." (פסוק יד), בא החוק העוסק בדיני הבן הבכור ופתיחתו היא במילים: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה ואחת שנואה..." (כא, טו). כיוון שדובר בחוק זה על יחסי אבות בנים, הובא אחריו חוק העוסק בבן סורר ומורה. דינו של בן זה הוא חמור: "ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת..." (כא, כא), ואזכור עונשו של הבן גרר אחריו חוק אחר שעניינו בהוצאה להורג: "וכי היה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת ה' תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר ה' נותן לך נחלה" (כא, כב-כג). בחוק זה נעסוק להלן.

כבר בימי קדם התלבטו המפרשים בשאלות רבות הנוגעות להבנתו של חוק זה. על מי בדיוק הוא חל? האם על כל המוצאים להורג? האם החוק מחייב לתלות את כל המוצאים להורג על עץ, או שמא כוונת החוק היא רק לומר שכאשר תולים גופה על עץ יש להקפיד לקבור אותה בו ביום? ולמה הכוונה במילים ”כי קללת ה' תלוי"?

חז"ל קראו פיסקה זו בדרך מיוחדת, וכך אנו מוצאים במשנה: "כל הניסקלין ניתלין [לאחר שנסקלו ומתו] - דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה... ואם לן [=שהשאירו אותו תלוי כל הלילה] – עובר עליו בלא תעשה, שנאמר: לא תלין נבלתו וגו'... כלומר, מפני מה זה תלוי מפני שברך [=קילל] את השם, ונמצא שם שמים מתחלל" (סנהדרין ו, ד). לפי שיטת חכמים דין התליה חל רק על אנשים שעברו עבירות חמורות במיוחד: קללת אלהים ועבודה זרה. על ידי הגבלה וצמצום אלה ביארו חז"ל את הביטוי הסתום, "כי קללת אלהים תלוי", כמכוון למצב שבו אנשים שואלים לסיבה שבגללה נתלה הפושע, והם נענים שהוא נענש בעוון קללת ה'. וכדי שלא ירבו אנשים להזכיר את הקללה שקילל פושע זה חייבה התורה לקבור את המקלל עוד בו ביום.

פירוש שונה מאוד לחוק זה אנו מוצאים בחיבור מימי בית שני, אשר נמצא בין מגילות מדבר יהודה במגילה המכונה בשם "מגילת המקדש”. בחלקים גדולים שלו משכתב חיבור זה את חוקי התורה, ובייחוד את החוקים שבספר דברים. וכך אנו מוצאים בו: "כי יהיה איש רכיל בעמו ומשלים [=מסגיר] את עמו לגוי נכר ועושה רעה בעמו – ותליתמה אותו על העץ וימת... כי יהיה באיש חט[א] משפט מות ויברח אל תוך הגואים ויקלל את עמו [ו]את בני ישראל – ותליתמה גם אותו על עץ ימות, ולא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקוברמ[ה] ביום ההוא כי מקוללי אלהים ואנשים תלוי על העץ, ולא תטמא את האדמה אשר אנכי נותן לכה נחלה" (עמ' סד, שורות 6-13).

פתיחת הקטע קושרת את ענינו של החוק לאדם המואשם במלשינות כנגד עם ישראל, ובהמשך נזכר עונש של תלייה על אדם שברח אל האויבים (הם ה“גואים") וקילל שם את עמו. כיצד זה הפך החוק בספר דברים, שאינו מפרט את סוג החטא שעליו מדובר (ונאמר בו רק "כי היה באיש חטא משפט מוות והומת"), לחוק הקשור בבגידה ומסירת מידע לאויב ובהשמצת העם באוזני האויב?

יש לשים לב להבדל נוסף בין המגילה לקטע המקראי. לפי הכתוב במקרא, תולים את המוצא להורג רק לאחר שהומת בדרך מן הדרכים: "...והומת ותלית אותו על עץ" (כא, כב), וכך אכן הבינו חז"ל (בללי, סנהדרין מו, עב). אך במגילת המקדש הסדר הפוך: "ותליתמה אותו על עץ וימת", "ותליתמה גם אותו על העץ וימות". אם כן, לפי מגילת המקדש התלייה היא גורם המוות, ואכן ידוע לנו ממקורות רבים שבימי בית שני נהגה ההמתה בתלייה.

נראה שהעבירה המתוארת במגילת המקדש מתארת מציאות היסטורית של בגידה והלשנה באזני האויב. במגילה אחרת מקומראן, הקרויה "פשר נחום" והמהווה מעין מדרש לספר נחום, מסופר על כך שאויבי כת קומראן, המכונים "דורשי החלקות" (והוא כנראה כינוי גנאי לפרושים, דורשי ההלכות), חטאו בעבירה חמורה נגד העם שכן בגללם "[דמ]טריוס מלך יון [...] ביקש לבוא לירושלים" (פשר נחום ב, יג-יג) הפרושים מואשמים בהליכת רכיל ובהסגרת העם לאויב. לפי מגילה זו עונשם לא איחר לבוא, ו"כפיר החרון" (כנראה כינוי לאלכסנר ינאי, ממלכי בית חשמונאי) תלה אותם: "אשר יתלה אנשים חיים [כי כן המשפט] בישראל מלפנים כי לתלוי חי על העץ יקרא". לפי קטע זה, קיים "כפיר החרון“, את חוק התורה בכך שתלה את האנשים בעודם חיים, בהתאם לפירוש שמציעה מגילת המקדש לפסוקנו. האירוע שעליו מסופר ב"פשר נחום" מוכר לנו מכתבי יוסף בן מתתיהו, המקור ההיסטורי המרכזי שיש בידינו על תקופת החשמונאים. יוספוס מספר שבעקבות מתח מתמיד בין הפרושים לאלכסנדר ינאי פנו הפרושים בבקשת עזרה אל דמטיריוס השלישי מלך סוריה. מלך זה נכשל במלחמתו כנגד צבאו של ינאי ושב אל ארצו (קדמוניות היהודים, יג 376  ואילך). יוספוס מספר, שאחר נצחונו של ינאי על הפרושים הוא צלב מהם שמונה מאות איש.

הקירבה הגדולה שבין אירוע היסטורי זה והשתקפותו ב"פשר נחום" ובין החוק כניסוחו ב"מגילת המקדש", הקושרת בין עונש התלייה לבין חטאי ההסגרה בידי האויב, מרמזת על כך שהקישור בין ההליכה רכיל לבין החוק על התלייה הוא מדרש שנוצר בעקבות אירוע היסטורי. בדרך דומה פירשו אנשי הכת פסוקים רבים בספר נחום כמכוונים לאירועים שבימיהם, ובייחוד לאירועים חשובים בחיי הכת. המתח שבין הכתות השונות בתקופת בית שני הוליד, אפוא, לצד אירועים קשים אשר הובילו לשפיכות דמים, גם דרכי פרשנות חדשות.

מתוך: א‘ שנאן (עורך), י‘ זקוביץ, ד‘ פרוינד (מערכת), נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, כי תצא (תשס“א 2001)