דמות הבוגר הרצוי - איזו דמות אדם צריכה לכוון את מערכת החינוך שלנו

"וביום ההוא ירימו קול אחד וברכו ושבחו ועלו ברוח אמונה וברוח

חוכמה וברוח אורך אפים וברוח רחמים וברוח משפט ושלום וברוח חסד..."

פרופ’ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

צילום: יואב מזור

האדם הרצוי בכל חברה הוא אדם המקדש את זכות החיים של כל אדם, המאמין בחופש הבחירה של כל אדם ללא הבדל דת, גזע ומין, לאום או מגדר, לנהל את חייו כרצונו או כרצונה בגבולות החוק והסדר, המאמין בדעת, אמת וצדק, שוויון וחירות כזכות שווה לכל אדם. האדם הראוי הוא אדם המכבד את החוק ואת המשפט המוטלים בארצו בידי הרשויות שנבחרו כחוק בבחירות דמוקרטיות המקובלות על רוב הציבור מרצונו החופשי, ולוקח חלק בחובות המוטלות עליו כחוק, כאזרח במדינה חופשית דמוקרטית שוחרת שלום ושוויון. האדם הראוי הוא אדם המכיר ברבגוניות אפשרויות הקיום של המין האנושי ובדרכי מחשבה שהתפתחו במשך אלפי שנים, ומכבד אותן כתחום בחירה, גם אם איננו מזדהה איתן. האדם הראוי הוא זה שאיננו כופה את דעתו על זולתו ובוודאי שאינו משתמש באלימות כדי לכפות את עדיפויותיו, זה המגלה סקרנות לגבי הריבוי והגיוון התרבותי-לשוני, דתי-חברתי, אזרחי-קיומי, ומכיר בצורך להיות פתוח למגוון אנושי רחב זה ולנהוג בו ברוחב דעת, בכבוד, בסקרנות, בפתיחות, באיפוק, בפשרה ובסובלנות. החופש לבחור בחירה אינדיבידואלית עצמאית בכל הקשור לאורחות חיים ולאמונות ודעות, לדתות תרבויות והשקפות, בגבולות חוק אזרחי, הומני, ריבוני, דמוקרטי פלורליסטי, והאיסור לכפות מאומה בתחומים אלה השמורים כולם לבחירה החופשית של כל פרט בחברה, הוא מהות החברה החופשית שצמחה אחרי מלחמת העולם השנייה, שבה טעם העולם את טעמה המר של הטוטליטריות המבטלת את כבוד האדם וחירותו בשמה של אידיאולוגיה כוחנית ומוחקת את אנושיותו ומכלול זכויותיו. החברה החופשית הבתר-מלחמתית מכירה באחריות משותפת בתחומים חיוניים לקיום ברשות הרבים, כחלק מחובות האדם, ובחופש בחירה מוחלט בתחומי הפרט, כחלק מזכויות האדם, וכל בוגר בית הספר ראוי לו שיזדרז ויפנים הכרה זו והבחנה זו על כל המשתמע ממנה בחיי הפרט ובחיי הכלל.

הבוגר הראוי הוא זה שהפנים את התודעה היסודית האומרת (א) שבחברה הפתוחה אין לאף אדם, גוף או ארגון אנושי מונופול על האמת. ולכן ככל שירבו בתוך הציבור דעות ועמדות מגוונות שיחיו בשלום ובסובלנות זו עם זו, כך ייטב לכול האזרחים. (ב) לכל אדם תהיה זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר, העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים.(ג) לכל אדם יש זכות שווה לחיים ולכבוד-האדם, ללימוד ולהגשמה עצמית; אף אדם איננו עדיף על זולתו בזכות לחיים, לצדק, לחירות ולשוויון, לדעת, לאמת, לכבוד-האדם ולנגישות השווה לזכויות האדם, לחוק ולמשפט; אף אדם אינו עדיף על רעהו או על רעותו מכוח דתו, גזעו, עדתו, אמונתו או לאומיותו, מינו, צבע עורו, משאביו או לשונו. לאף קבוצה אין בלעדיות סמכות הדעת ובלעדיות סמכות השיפוט מכוח מינה או דתה, גזעה, לאומיותה או צבעה.

האדם הראוי הוא אדם רחב אופקים, משכיל, חכם ובקיא בתחומי דעת שונים, אדם בעל סקרנות, השכלה, מידע וביקורת, החשוף לגילויי הספרות והשירה, האמנות והתרבות, לאמור האדם הקורא והמשתתף כצופה ויוצר בביטויי האמנות והיצירה בזמנו ובזמנים קודמים, המשקפים את מיטב רוח האדם,  זה המסוגל לגבש דעה עצמאית והשקפה ביקורתית על עניינים הנוגעים לו ולמשפחתו, לקהילתו ולמדינתו. "אלה היודעים לקרוא ייטיבו כפליים לראות" אמר ברוב תבונה מננדרוס המחזאי היווני לפני אלפי שנים. ולהפך, אנשים שהקריאה איננה חלק מסדר יומם - קריאה המרחיבה אופקים, מלמדת על מורכבות הטבע האנושי, מפתחת הזדהות עם קשיים ואתגרים, מטפחת סקרנות ותעוזה, סובלנות, מתינות ואיפוק, יושר, הגינות, נדיבות, אכפתיות וערבות הדדית, מגלה את מרחביו האין סופיים של העולם ואת רב התרבותיות שנוצרה בו במשך אלפי שנים - הם אנשים בורים וצייתנים, דלים וצרי אופקים, אנשים שאינם בני תרבות. אין כל הבדל מהותי אם קוראים מכרך מודפס, מכתב- יד או ממסך מחשב או מכל אמצעי קריאה אחר, העיקרון התקף הוא: "מרבה ספרים מרבה חכמה ואין חכמתו של אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעים", כפי שאמר ר' יצחק קנפנטון (1463-1360), מגדולי חכמי ספרד בדור שקדם לדור הגירוש, ולא לחינם המוסד החינוכי שבבוגריו אנו דנים, קרוי בית הספר, ספר העשוי תמיד ממלים של שפה שאת רובה המכריע האדם ירש מקודמיו ולא יצר בכוחות עצמו - מלים עליהן אמר עמוס עוז: 'מה שהקיף אותי לא נחשב. כל מה שנחשב היה עשוי ממלים' (סיפור על אהבה וחושך, ירושלים 2002, עמ' 165). דבריו הנלהבים של הכוהן יוסף בן מתתיהו, שנאמרו כאלפיים שנים קודם לכן, בשלהי המאה הראשונה לספירה ברומא, מלמדים על עמדתו של העם היהודי ביחס לספרים: "כי טבעי הוא ליהודים כולם מיום היוולדם להתייחס אל הספרים כמו אל מצות האל, לשמור להם אמונים, ואף למות למענם ברצון, אם יש צורך בכך". (יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, ירושלים תשנ"ז). עמדה זו המייחסת חשיבות ראשונה במעלה למלים ולספרים, לשפה ולספרייה, לקריאה וללימוד, נובעת מההכרה שהמעבר מטבע דומם, אלים ופראי, לתרבות מדברת, או ממציאות נטולה שפה וחוק, סדר ומשטר ('ומלאה הארץ חמס'), למציאות שיש בה תרבות כתובה, אמנות ושירה, משפט ויצירה, חכמה ומדע, חוק ומשפט, דת ודין, אמונות ודעות, דעת, אמת וצדק, שוויון וחירות תלויה במציאותם של ספרים, בקרבה ובנגישות אליהם, ובקריאה בהם.

הקריאה, אולי יותר מכל תחום עשייה אנושי אחר, מלמדת את האדם לעמוד על הפער בין המצוי לרצוי, להרחיב את גבולות המובן מאליו ולשנות מושכלות ראשונים, ופותחת בפניו אפשרויות מחשבה חדשות בדבר הקשרים וגורמים, סיבות ומשמעויות, לצד התוודעויות מאלפות למרחבי הרוח האנושית על כל גילוייה הבלתי צפויים, המסתתרים מתחת לפני השטח של הוויות חברתיות ותרבותיות מוכרות לכאורה. הקריאה חושפת בפני הקורא אורחות חיים, עדיפויות והכרעות, דתות ותרבויות אחרות מאלה שנולד בהם באופן מקרי, ומלמדת אותו על המשותף האוניברסלי לכול בני האדם ועל ההבדלים המייחדים אותם בתרבויות שונות, בדתות שונות, בשפות שונות ובלאומים שונים. הקריאה מלמדת את האדם שלכל בני האדם צרכים פיסיולוגיים שווים (כגון אכילה ושתייה, פרייה ורבייה, גידול תינוקות, לינה ומחסה מקור וחום) וצרכים אמוציונאליים שווים (כגון אהבה, חיבה וידידות, הזדהות, תמיכה, הכרה, כבוד והתחשבות, אחריות), אולם בכל תרבות וחברה קיימים פירושים שונים למשמעותם של צרכים אוניברסליים אלה. הקריאה לא רק מלמדת במישרין על נבכי לב האדם בכל התקופות ועל האוניברסליות של הרגשות האנושיים שהאדם לעתים קרובות מתקשה לתת הם מבע גלוי כגון אהבה ושנאה, קנאה וייאוש, וזורה אור על התנסויות שונות ומשונות, רווחות ונדירות, שניתן להן מבע מילולי עמוק עמו האדם יכול להזדהות, אלא גם מלמדת בעקיפין על אנשים ומקומות שהקורא זר להם וממילא מלמדת רבגוניות תרבותית, יחסיות דתית, נדיבות לאחר וסובלנות לזר ולשונה, ומנחילה הכרה בחשיבות הגיוון והריבוי בחיי הטבע ובחיי אדם. עוד מלמדת הקריאה שבכל חברה הרוצה לשרוד מוטלות חובות שונות בנסיבות משתנות על החברים בה, וקיימת מידה של ערבות הדדית ואחריות הדדית, פשרה והתחשבות מתוך הכרה בחשיבות הכלל המאפשר את חיי הפרטים. יתר על כן הקריאה מלמדת על כך שאין בנמצא חברה החיה רק על רטוריקה של זכויות הפרט ועל התנכרות לצרכי הכלל, ואין חברה החיה רק על כוח ועל דיכוי, ושורדת ללא חינוך ואמנות, קריאה וכתיבה, תרבות והשכלה.

הבוגר הראוי של מערכת החינוך הוא זה שהצליח לחרוג מגבולות עצמו, צרכיו, רצונותיו ושאיפותיו, דעותיו ועמדותיו, והצליח לרכוש תובנה על יחסיותן של עמדות נחרצות הממוקדות בצרכי הפרט ומתעלמות מצרכי הכלל. הבוגר הרצוי הוא זה שהשכיל במהלך לימודיו לפרוץ את הגבולות האקראיים והמוגבלים של עצמו ולגלות עניין כנה בזולתו, במשפחתו, בחבריו, במוריו ובבני כיתתו, בקהילתו, בבית ספרו, בחברתו ובלשונו, בהיסטוריה של עמו, בזיכרונו ובתרבותו. דהיינו, הבוגר הראוי הוא זה שרכש סקרנות ואמפתיה אנושית, רוחב אופקים, הזדהות ועניין בחיי זולתו, בהווה ובעבר, הפנים את חשיבות רוחב הדעת, את הגמישות המחשבתית והיחסיות התרבותית ביחס לחייו ולחיי זולתו, והעלה על נס במהלך לימודיו את היושר, ההגינות, האחריות והמחויבות, החריצות, הנדיבות, הערבות ההדדית, הענווה והחמלה ביחסי אנוש, והבין את חשיבותם המכרעת של נימוסים טובים, מאור פנים, התנהגות נאותה, קול שקט ורהיטות דיבור, עדינות והתחשבות בזולת, בכל עת ובכל מקום ביחס לכל אדם. דעת לנבון נקל שערכים אלה שחשיבות רבה בהם בשמירה על חיי אדם ועל כבודו, הם היפוכם של הגסות והאלימות, האגוצנטריות והתובענות, האנוכיות והקטנוניות, העבריינות, הרעשנות והבורות, שרבים מגיעים אתם שלא בטובתם לבית הספר, משום שהוריהם לא זכו לחינוך ראוי בשל נסיבות חייהם.

האדם הראוי הוא אדם שמגלה עניין בתחומי דעת ויצירה שונים ומגוונים ומקדיש זמן ומאמץ לחיפוש ידע לשם ידע בשם הרצון לדעת, ללמוד ולהבין, ומתמחה לפחות בתחום דעת אחד אותו הוא בוחר מתוך נטיית לבו ועניינו, יכולתו וכשרונו, מתוך הכרה שיש עניין בכול תחומי הדעת והיצירה האנושיים, ויש ערך לכל לימוד ותועלת בכל אחד מעיסוקי האדם ומתחומי עניינו, השכלתו, מלאכתו ויצירתו. יחד עם זאת ראוי לו לבוגר מערכת החינוך לדעת שהחברה איננה מייחסת ערך שווה לרפואה ולאסטרולוגיה, למשפט ולמשחקי-כדור, לכימיה ולכתיבת קמיעות, להוראה ולמשחקי-מזל, למדעי המחשב ולקלפי טרוט, למחקר מדעי הרוח ולהימורים, להיסטוריה או לקעקועים, למרות העובדה שיש חשיבות לכל עיסוק אנושי, משום שיש הבדל במשמעות המדעית, בתועלת האנושית, בתועלת הציבורית ובתרומה התרבותית של העיסוקים השונים העומדים למבחן הביקורת, הידע המדעי, הערך, התועלת והניסיון האנושי. ערכים עשויים להשתנות כפי שההיסטוריה מלמדת, וגבולות של הירארכיה, טעם, ערך וחשיבות, עשויים להתחלף מקצה לקצה אף הם, אבל אין חברה שאין לה צורך תמידי ברופאים ובסופרים, במשפטנים ובמשוררים, בהיסטוריונים ושופטים, במורים ובמנתחים, בכימאים ובמחזאים, בספרנים ובאופטיקאים, בכלכלנים ובחקלאים, באחיות ובעובדים סוציאליים, בפסיכולוגים ומוסיקאים, במתכנתי-מחשבים ושחקנים, בפרופסורים ובאנשי מנהל, במשוררים ורקדנים, בעיתונאים ובנקאים, ובמקצועות רבים אחרים שכולם מבוססי לימוד ורכישת דעת ומיומנות, שיש בהם כדי להועיל לאדם, לסייע לו, להיטיב עמו, להבטיח את שלומו או להעשיר את חייו.

הבוגר הראוי של מערכת החינוך הוא נער או נערה שהפנימו במהלך חינוכם וקריאתם את מורכבות הקיום האנושי המאוים בכל מקום ובכל עת על ידי מוות, מחלות, אסונות, תאונות ומלחמות, אלימות, פשיעה, התאבדות ואבדן חיים, התאכזרות וכוחנות, ביש מזל, אסונות טבע, מגבלות מלידה, עיוורון, חרשות ונכות, הזדקנות, אבדן שליטה פיסית ונפשית, מחלות כרוניות ופגיעות שונות בגוף ובנפש. הפנמה זו של הגורל האנושי המשותף נעשית תוך כדי לימודי ספרות והיסטוריה, תנ"ך ושירה, ציור ומוסיקה, פילוסופיה ותיאטרון, המלמדים את האדם על מר גורלה של משפחת האדם (ספר בראשית), על ההתאכזרות האנושית (פרימו לוי, 'הזהו אדם?'; יוסף ברודסקי, 'המנוסה מביזנטיון'), על היתמות המאיימת ('בדמי ימיה מתה אמי, מעטים ורעים היו ימי שני חייה' כפתיחת סיפורו הידוע של ש"י עגנון 'בדמי ימיה'), על חיים מתוך התמודדות עם מגבלות של יתמות וגורל אכזר (מאיר שלו, 'רומן רוסי'; עמוס עוז, 'סיפור על אהבה וחושך'; חיים באר, 'חבלים'), על קשיי גיל ההתבגרות (דוד גרוסמן, 'ספר הדקדוק הפנימי') או על חיים המאוימים על ידי מחלה (אילנה המרמן, 'במזל סרטן'; דליה רביקוביץ, 'מוות במשפחה') או על ידי רשעות ואכזריות, רדיפה ושעבוד (יומנה של אנה פרנק; אלן פטון, 'זעקי ארץ אהובה'; הרייט ביצ'ר סטו, אוהל הדוד תום; דוד גרוסמן, 'עיין ערך אהבה'; או על ידי כיבוש ודיכוי (ס. יזהר, 'חירבת חזעה'; דוד גרוסמן, 'הזמן הצהוב') או הדרה ואפליה (דבורה בארון, 'פרשיות'; עמליה כהנא כרמון, 'בכפיפה אחת'). תלמיד המודע לפגיעות מהותית אוניברסלית זו, המאיימת על חיי האדם ועל חיי אהובי נפשו וקרובי משפחתו בכל מקום ובכל זמן, יוקיר את מתת החיים שהוענקה לו ולסובביו, כמו את הבריאות והחופש, ולעולם לא יבזבז את זמנו בדברי הבל, בביטול זמן או במעשים חסרי ערך, אלא ינסה ככל האפשר לסייע בידי מי שגורלם לא שפר עליהם בחוג משפחתו וחבריו מתוך מודעות לעובדה שביש מזל, מחלה, אסון, יתמות או מוות, מחלה או נכות עלולים להפוך לנחלתו של כול אדם בן רגע בעתות שלום ומלחמה כאחד. כל אדם, נער או נערה, אשר ער לעובדה האוניברסלית שזמנו או זמנה מוגבל, ושחיים העומדים בסימן בריאות וחופש, שמחה ואהבה, דעת אמת וצדק, שלום וחירות, נעורים ואפשרויות בלתי מוגבלות, הם זכות נדירה שניתנה למעטים במשך ההיסטוריה, ומתנה שאין דומה לה שאין להקל בה ראש או לנהוג בה בהיסח הדעת, ישאל את עצמו או את עצמה מראשית בית הספר התיכון במה הוא או היא רוצה להשקיע את זמנו? ברכישת דעת? בטיפוח כושר גופני? ברכישת מקצוע? ברכישת מיומנות? בהכשרה ללימודים אקדמיים? בהכשרה ללימודי מחשב? בטיפוח כישרון מולד בספורט, במוסיקה, באמנות או במחול, בתאטרון, בנגינה או בשירה, במכניקה או בגילוף, באריגה או טוויה, בדפוס או בגרפיקה, בריתוך או בגננות, בהתמחות במתמטיקה, בכימיה או פיסיקה, בספרות, תנ"ך, משפט או היסטוריה, בשפות עתיקות ומודרניות, בהגות יהודית או בפילוסופיה בודהיסטית או בכול תחום אחר שבית הספר מציע. שאלה מעין זו היא בעלת משמעות רבה ויש לעודד את העיסוק בה בצורה פתוחה ושקולה, מתוך הכרה שלאנשים שונים בכל גיל תחומי עניין שונים ומגוונים, ובאופן טבעי כל אדם נולד עם יתרונות ומגבלות ייחודיים לו ושונים משל רעהו, ולכל אדם כישרונות ונסיבות חיים חד-פעמיים שיש להביאם בחשבון, כדי לסייע בבחירת תחום לימודים רצוי של כל תלמיד ותלמידה, מתוך עניין ובחירה ומטרה, שיזכו אותו ואותה באפשרות למימוש מרבי של אנושיותו או אנושיותה ולהגשמה עצמית ולעצמאות כלכלית, חברתית ורוחנית בחברה חופשית המכירה ברבגוניות הקיום האנושי. 

מטרתו הראשונה של בית הספר, אחרי הכשרת אדם המכיר במכלול הערכים ההומניסטיים, הליברליים והדמוקרטיים, הזוכר תמיד את קדושת החיים ואת החשיבות המכרעת של הדעת, האמת והצדק, החירות, השוויון והשלום ביחס לכל בני האדם, בכל אשר יפנה ובכול אשר יעשה, היא לגלות לתלמיד את עושר הדעת האנושית האין-סופית ולטפח אדם שיש בו סקרנות בלתי נלאית ויכולת לחפש ידע לשם ידע או ללמוד בכוחות עצמו לאורך חייו בכל תחום שמעניין אותו, אדם בעל שיפוט עצמאי, ביקורתי, מוסרי וחינוך ערכי, המודע למגבלות הזמן ולחובותיו לעצמו ולמשפחתו, לקהילתו ולארצו, ומודע לצורך לתרום לשלום העולם ולקיומו ולהשאיר אחריו עולם טוב יותר מזה שנולד לתוכו.

חובתה של מערכת החינוך לסייע בידי כל אחד מבוגרי ובוגרות בתי הספר להכיר בפער שבין הרצוי למצוי בתחומים שונים בחיי אדם, בחיי החברה ובחיי הארץ והעולם, ולהכשיר בוגרים אלה לבחור באיזה תחום ירצו לצמצם פער זה, בתחום הסיעוד או המשפט, הרפואה או המדע? המחקר וההוראה? הצדק החברתי או ההצטיינות הטכנולוגית? בתחומי הכלכלה והחקלאות?, הצבא והמחשוב?, החינוך והמחקר, השירה והאמנות?. אולי בתחום קידום המאבק על השלום והשוויון? או בתחום הדיאלוג הבין תרבותי או בתחום הקיימות והגינון? בתחום האקולוגי הכולל את שמירת מגוון החי והצומח או בתחום הארכיטקטורה ובינוי ערים? גינון קהילתי או שמירת החופים? חינוך מיוחד או רפואה משקמת? ספורט אתגרי או הוראת שפות נכחדות? ספרנות או ארכיונאות לשם שמירת אוצרות העבר למען דורות העתיד? אולי בתחום הריפוי באמנות ואולי בתחום הכרת תרבויות ושפות שונות, עתיקות ומודרניות, ואולי בתחום היערנות ושמירת הטבע או בחקר הימים והאגמים או בחיל השלום של האו"ם? ראוי לכבד את מגוון ההתעניינות האנושית וכישורי היצירה המגוונים והרב תחומיים להרחיבו כל העת, ולחנך להכיר בפער בין הרצוי למצוי ובריבוי הפנים של הדעת וביטוייה בעולם המעשה, המעניקים הזדמנויות לבני האדם בכל רחבי העולם לגדול ולהתפתח, לצמוח ולשגשג ולשפר את העולם שנולדו לתוכו ברב או במעט. 

ראוי לבית הספר לחנך לעצמאות מחשבתית, לביקורת מושכלת ולשיקול דעת בכל תחום מתחומי החיים, וללמד על מגוון התחומים רבי הערך ותלויי ההשכלה וההתמחות, בהם אדם עשוי למצוא סיפוק ועניין ולתרום לעצמו ולזולתו, לקהילתו ולעולמו. אין בשום פנים ואופן להיכנע לתמונת המציאות המסולפת הניבטת ממסכי הטלוויזיה, מערוצי התקשורת והבידור או ממסכי המחשב השונים שאנו מוקפים בהם, המוזנים על ידי בעלי אינטרסים מסחריים ויועצי תקשורת, אסטרטגים של שיווק ופרסום ואנשי יחסי ציבור, המציגים בפני הציבור עולם מסולף שיש בו צורך אין-סופי בדברים חסרי כל ערך המובילים לשיבוש של סדרי חיים, לביטול זמן ולצריכה מופרזת, ומוכרים לצופים תעתועים בלתי מציאותיים באשר לעולם הראוי לכאורה העומד בסימן ראוותנות ורכילות, תפנוקים ועינוגים, ואף מוכרים אשליות שווא בדבר נעורי נצח, כוחות על טבעיים בגוף ובנפש, רכוש דמיוני, עושר ואושר שהושגו ללא מאמץ, ושאר סילופים והבלים מעין אלה הקונים להם מעריצים המפנימים קני מידה מוגזמים ומשובשים בדבר יעדים בלתי אפשריים הגורמים לקנאה ותסכול.

על בוגר ראוי של מערכת החינוך להכיר בחשיבות הרבה של הטבע ובחשיבות הרבה של מדעי הטבע ואף ללמוד על התרומה האנושית המכרעת במעשיו ובמחדליו של האדם לקיומו ולאיזונו של המרחב שלא נוצר בידי אדם. ראוי לו לאדם להכיר באוניברסליות של הבריאה המלמדת על הנצחיות המחזורית המתנה את קיום העולם, מצד אחד, ועל מהות הפער בין תרבות לטבע המתנה את קיום האדם, מצד שני. מדעי הטבע עוסקים כאמור בכל מה שלא נוצר בידי האדם, על בסיס המתמטיקה והפיסיקה שנוצרו בידי אנשים חושבים שחשבו שהעולם נברא בכוח  'ספר מספר וסיפור' העשויים לבאר את שנוצר ללא שפה. על פי האמור בתרבויות ובדתות שונות, האדם, האל והמלאכים הם היחידים החולקים זיכרון, שפה, ספר מספר וסיפור, חוק, משפט, תרבות ומסורת, דת ואמונה, מדע ודעת. שלא כטבע שבו שמש אחת זורחת על העולם כולו ולבנה אחת מאירה את חשכת הלילה, וציפורים נודדות מיבשת ליבשת ללא גבולות, ועצים ופרחים צומחים ועושים פרי ללא חינוך והשכלה במחזוריות נצחית של עונות השנה, בני אדם נולדים לתוך שפה ותרבות מסוימת, הנבדלת משפות ותרבויות אחרות, וגדלים בכוחם של חינוך ותרבות מובחנים המבדלים אותם מזולתם, מעניקים להם זהות וייחוד, עבר זיכרון והיסטוריה, דת, תרבות ואמנות. יש חשיבות רבה ללמוד את תרבותו הייחודית של העם שאדם נולד אליו, כי גבולות השפה הם גבולות העולם וגבולות התרבות הם גבולות האדם. שפתו של אדם, דקדוקה, ספרותה וספרייתה, ומכלול יצירתה הכתובה האוצרת את זיכרונו של העם מהעת העתיקה ועד ימינו, התגוונותה ההיסטורית והריטואלית, הדתית והחילונית, הקשריה ושינוייה, פזורותיה ונפוצותיה, כולם בעלי חשיבות מכרעת משום שאדם ללא שפה וללא זיכרון כתוב, הוא באופן בלתי נמנע אדם מוגבל. אדם ללא שפה הוא חסר זהות וחסר הקשר תרבותי משום שהוא נטול תקשורת עם ההווה ועם העבר, עם המרחב הלשוני המקנה משמעות לייחודו בין בני משפחת העמים ומפרש לו את העולם בגבולות זמנו ומקומו ומעבר להם. חשיבות תרבותית רבה כמובן יש גם בהכרה שלבני עמים שונים יש מכלולים תרבותיים עשירים בעלי ערך רב שיש טעם וחשיבות להתמצא בהם וללמוד אותם מתוך עניין סקרנות ורצון לדעת, אולם אין דין שווה לתרבות הארץ, המכוננת זהות התלויה בשפה, בספרייה ובזיכרון כתוב של כל בני הארץ, לבין תרבויות אחרות העשויות להיות נכס אינטלקטואלי אינדיבידואלי רב ערך ורב עניין, אבל אין להן את התפקיד המעצב והמכונן שיש לשפת ארצו ותרבותו של בן הארץ, שעבורו גבולות השפה הם גבולות העולם בעשורים המכוננים של חייו.

בשל נסיבות היסטוריות ופוליטיות שונות, שלא על כולן יש או הייתה לנו שליטה, אנו חיים במדינה שאין לה גבולות מוסכמים מאז 1967. במדינה שאין בה גבולות גיאוגרפיים ופוליטיים והריבונות על שטחיה השונים, הכבושים או המשוחררים, שנויה במחלוקת בארץ ובעולם, בזיקה למשפט הבינלאומי ולהסכמי שלום וכיבושי מלחמה, ובמדינה שיש בה ממשל צבאי מאז 1967 על אוכלוסייה נטולת גבולות ונטולת ריבונות, נטולת עצמאות, שוויון וחירות - נפרצו גם הגבולות המקובלים בין אדם לרעהו במישורים שונים.

התלונות הרווחות על אלימות וחוסר נימוס בבתי הספר, על ביזוי המורים בידי הורים ותלמידים, על תחושות של עוול, רדיפה ואפליה מצד בני קבוצות שונות באוכלוסייה והעדויות על עמדות קיצוניות ומתלהמות, מתנכרות ונטולות חמלה של רבים מבוגרי מוסדות החינוך ושל הוריהם, והקריאה החוזרת ונשנית בדבר הצורך להציב גבולות בבית הספר, קשורות כולן במישרין לעובדה שלמדינת ישראל אין גבולות גיאוגרפיים-פוליטיים מוסכמים, ולמנהיגיה אין גבולות מוסריים המתקבלים על דעת הציבור, שכן המדינה ומנהיגיה מקבלים כנתון אובייקטיבי משביע רצון את העובדה המחפירה שהיהודים הפכו לאדונים ומושלים על העם הפלסטינאי, שאותו נישלו מריבונות ומזכויות אדם בשטחים הכבושים שאין בהם גבולות של חוק ומשפט. אנשי ההנהגה מתעלמים במצח נחושה ובטיעוני סרק מהעובדה שהתמשכות הכיבוש כרוכה בגידול באי שוויון ובאי צדק בישראל ומתעלמים מהתביעה האוניברסלית שנידונה בראשית דבריי בדבר האידיאל של הבוגר הרצוי: 'האדם הרצוי בכל חברה הוא אדם המקדש את זכות החיים של כל אדם, המאמין בחופש הבחירה של כל אדם ללא הבדל דת, גזע ומין, לאום או מגדר, לנהל את חייו כרצונו או כרצונה בגבולות החוק והסדר, המאמין בדעת, אמת וצדק, שוויון וחירות כזכות שווה לכל אדם. האדם הראוי הוא אדם המכבד את החוק ואת המשפט המוטלים בארצו בידי הרשויות שנבחרו כחוק בבחירות דמוקרטיות המקובלות על רוב הציבור מרצונו החופשי, ולוקח חלק בחובות המוטלות עליו כחוק, כאזרח במדינה חופשית דמוקרטית שוחרת שלום ושוויון'. הואיל ומתושבים שאינם יהודים, החיים בישראל עשרות שנים נגד רצונם תחת משטר כיבוש ודיכוי המכונה ממשל צבאי, נשללות זכויות יסוד אלה במדינה חסרת גבולות, אין כל תמה שגם גבולות אחרים במישורים שונים נפרצים באופן חוזר ונשנה. דומה שאין צורך להרחיב את הדיבור על הידוע לכול בדבר השיעור הבלתי נתפס של המנהיגים הפוליטיים והציבוריים שפרצו את גבולות החוק מנשיא המדינה והרמטכ"ל ועד שרים, חברי כנסת ורבנים, היושבים בכלא אחרי שהורשעו באונס, בהטרדות מיניות, בגניבה, במרמה ובלקיחת שוחד, או מצויים לאורך שנים בהתדיינויות בבתי המשפט בהאשמות שוחד, מרמה, מעילה באמון הציבור, הפחדה, דיכוי והפרת אמונים ועוד כיוצא באלה.

פריצת הגבולות שאנו עדים לה בהתנהגותה חסרת האחריות וזחוחת-הדעת של ההנהגה, קשורה במישרין ובעקיפין לפריצת הגבולות הפוליטית-גיאוגרפית, שכן זו וזו מבוססות על הכחשת המציאות והתעלמות מסבלו של הזולת במציאות של כיבוש ודיכוי ושלילת זכויות האדם. ראוי לכל מערכת החינוך ולכל מערכת פוליטית להפנים דבר יום ביומו את כלל היסוד ביחסי אנוש: 'את השנוא עליך אל תעשה לחבריך' ואת מה שטוב לך אל תמנע מזולתך. השוויון, החירות, הדעת, האמת והצדק, השלום והחמלה, המתינות, האיפוק, שיקול הדעת, הפשרה והקשב, עדיפים תמיד ובכל הקשר על פני האפליה, השעבוד, הבורות, השקר והעוול, המלחמה והדיכוי, הנחרצות, הבוטות, ההקצנה, האלימות וההתלהמות. אי אפשר לצפות ממערכת החינוך להפנים ערכים ראויים אלה הנזכרים בחלקו הראשון של המשפט  ולהטמיע אותם בהכרת התלמידים והבוגרים בשעה שהממשלה עוברת עליהם בריש גלי ונוהגת על פי הערכים הנזכרים בחלקו השני של המשפט, בכל יום שאינה פועלת לקידום השלום, החירות והשוויון, הדעת האמת והצדק, ובשעה שהיא פועלת להעצמת הקיטוב בין בני אדם בני דתות ותרבויות שונות החיים באותה כברת ארץ ופועלת להגברת האימה והפחד. 

דומה שהמציאות הפוליטית המוסרית והחינוכית תשתנה מקצה אל קצה כאשר מנהיגי הארץ ושריה יחלו להציב גבולות איתנים של צדק חירות ושוויון לכל תושבי הארץ ללא הבדל דת ולאום, גזע ומין, שפה ומגדר, וכשיתנו את דעתם לברכת המלאכים בספר חנוך הראשון, שנכתב לפני כאלפיים ושלוש מאות שנה. המלאכים מברכים ומשבחים את האל ומונים בפניו את הערכים שעל פיהם ראוי להנהיג את עולמו של האדם: "וכאשר יישא פניו לשפוט את דרכיהם... ואת אורחותיהם במשפט צדק...וביום ההוא ירימו קול אחד וברכו ושבחו ועלו ברוח אמונה וברוח חוכמה וברוח אורך אפים וברוח רחמים וברוח משפט ושלום וברוח חסד..." (חנוך א, פרק סא, ט-יב).

* המאמר עתיד לראות אור ב"הד החינוך" בפברואר 2013 ורואה אור בבלוג זה באדיבות מערכת "הד החינוך".

ראו גם: רחל אליאור, מי היו המורים הראשונים