יום שישי, 27 במרץ 2015

שמואל ורגון, בארצות המקרא: מחקרים בנבואה, בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה נבואית

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

שמואל ורגון, בארצות המקרא: מחקרים בנבואה, בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה נבואית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן,  רמת-גן תשע״ה, 450 עמודים
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
ספרו החדש של פרופ׳ (אמריטוס) שמואל ורגון, בארצות המקרא: מחקרים בנבואה, בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה נבואית, הוא אסופה של מבחר מאמריו, שראו אור לראשונה החל משנות השבעים של המאה העשרים. ששה מהמאמרים ראו אור גם באנגלית, בדרך כלל בנוסח שונה. שבעה מהמאמרים פורסמו במקורם ב׳בית מקרא׳. המאמרים מובאים בספר בנוסח מעובד, מתוקן ומעודכן, והם מקובצים בשלושה מדורים: עיונים בספר ישעיה, עיונים בשאר ספרי המקרא והיסטוריה והיסטוריוגרפיה.

שני המדורים הראשונים כוללים תשעה מאמרים כל אחד, והשלישי והאחרון - שנים. למדורים אין מבואות. הרשימה הביבליוגרפית של הספר היא עניפה מאד (עמ׳ 374-312) ובולטת בה ההתייחסות למחקריהם של י׳ אהרוני, ש׳ אחיטוב, מ׳ גרסיאל, מ׳ ויינפלד, ש״א ליונשטם, ב׳ מזר, א׳ מלמט, נ׳ נאמן, ז׳ קלאי, א״פ רייני וח׳ תדמור. לספר יש מפתח מקורות עם הפניות למקרא, לספרות בית שני וממשיכיה, לספרות חז״ל, לספרות האגדה, ולפרשנות היהודית הקלאסית. הספר יצא לאור בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, בדומה לשני ספריו האחרים של ורגון - ספר מיכה: עיונים ופירושים, תשנ״ד; ושמואל דוד לוצאטו: ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, תשע״ג. 
המאמרים באסופה מתאפיינים בצירוף תחומים: מקרא, ארכאולוגיה, מזרח קדום, גאוגרפיה-היסטורית, ספרות וחקר האמונות והדעות.
שני מדוריו הראשונים של הספר עוסקים בנביאי המאה השמינית לפנה״ס ומנתחים מבחר מנבואותיהם. כל מאמר בהם כזה עוסק בתיחום הנבואות, מבנן, עריכתן, זמנן ומשמעותן לאור רקען ההיסטורי.
המדור הראשון מתחיל במאמר על ישעיה ה 30-26. הוא טוען שהאויב המתואר בנבואה איננו צבא אשור. ׳הנביא מנבא על פורענות, ואינו מזקיק את עצמו לחיזוי פוליטי-צבאי מוגדר, אלא הוא נוקט לשון כללית מסורתית המתאימה לאיום צבאי, יהא אשר יהא׳ (עמ׳ 53). המאמר השני מנתח נבואות מפרק ז. בפסוקים 25-18 יש ארבע אמרות נבואיות, שכל אחת מהן פותחת בהיגד ׳ביום ההוא׳ או ׳והיה ביום ההוא׳. ורגון בוחן את משמעותן, תוך דיון בשיטות הפרשניות העיקריות שהוצעו להן בפרשנות היהודית הקלאסית והמודרנית ומגיע לתובנה שאין ביניהן קשר אורגני. כל אחת היא חי הנושא את עצמו, וצירופן יחד הוא מעשה ידי עורך. במאמר על ישעיה י 32-28, טוען ורגון שהפסוקים מהווים יחידה נבואית עצמאית שמתארת מסע כיבושים של אויב עלום שם. הוא סבור, שאין לחפש למסע רקע היסטורי קונקרטי, ושזו נבואת התראה שתכליתה להמחיש לעם היושב בציון, לפני הכיבושים הממשיים של צבא אשור ביהודה, כי האויב בוא יבוא ויגרום לאסון. המקומות, הנזכרים במסלול התקדמותו של הצבא הדמיוני המתואר בנבואה, נבחרו לא בגלל חשיבותם ההסטורית-איסטרטגית אלא בגלל ששמותיהם נוחים למשחקי מילים המביעים את החרדה והמנוסה מפני האויב. למשל, עֲנִיָּה עֲנָתוֹת נָדְדָה מַדְמֵנָה (פס׳ 31-30).
המאמר על משא פלשת בישעיה יד 32-28, בוחן מחדש את המבנה הספרותי של הנבואה ואת משמעותה על רקע התקופה וקורותיה. ׳סביר להניח שהרקע לדברי נבואה אלה הוא ביקורה של משלחת דיפלומטית פלשתית (״מלאכי גוי״) בירושלים במטרה לעודד את חזקיהו למרוד באשור׳ (עמ׳ 100). ׳משא פלשת׳ לא נועד לאזנים פלשתיות אלא לאנשי יהודה. הפניה לפלשת כביכול היא תחבולה רטורית שמטרתה למשוך את תשומת לבם של אנשי יהודה למסר כִּי יְהוָה יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ (פס׳ 32). עמדתו של ישעיה ביחס לאשור היתה דתית טהורה ולא פוליטית. 
פרקים יג-כג בספר ישעיה הם נבואות גויים, אבל יש ביניהן כמה נבואות שמבחינת תוכנן אינן כאלה. אחת מהן היא הנבואה הנמסרת כמעין סיפור ביוגרפי הכולל מעשה סמלי שבו הלך ישעיהו ערום ויחף (כ 4-3). ורגון טוען שתכלית הנבואה היא להניא את יהודה מלהצטרף לברית שנרקמה במערב נגד אשור, כדי שיהודה תינצל מן הגורל המזומן לאשדוד ולמצרים. הליכתו של הנביא ערום ויחף באה לסמל ולהמחיש את כישלונו הצפוי של מרד אשדוד ומצרים באשור. 
במאמר, ׳זמנה של מחלת חזקיהו  מל״א כ 11-1,, = ישעיה לח וביקור המשלחת מבבל׳ כותב ורגון שהגיעה לחזקיהו משלחת מרודך בלאדן שתפקידה היה לבדוק את יכולתו הכלכלית והצבאית כדי לכרות אתו ברית נגד אשור. המשלחת באה לירושלים בשנה הארבע-עשרה לחזקיהו (713-714 לפנה״ס). תגובת ישעיהו מביעה את מורת רוחו של של הנביא משמחת חזקיהו לבואה של המשלחת מבבל. והיא עולה בקנה אחד עם התנגדותו של הנביא למדיניות של בריתות. 
במאמר על האוריינטציה החברתית המשתקפת בתוכחות הנביאים ביהודה במחצית השנייה של המאה השמינית לפנה״ס כותב ורגון שהתוכחות נביאי המאה השמינית - בהבדל מהנביאים שקדמו להם: נתן, אליהו ואלישע ועוד, נגד מעשי העוול החברתיים מיוחדות בכך שהן לא מוסבות על מעשים ספציפיים או כלפי אישים בודדים, אלא נגד המשטר כולו. נגד השכבה השלטת. כך זה בנבואות ארבעת הנביאים שניבאו באותו פרק זמן: הושע, עמוס, ישעיהו ומיכה. נביאים אלה מתייחסים מעט מאד למעשים של בודדים, אך עוסקים בהרחבה בחטאי הממסד כולו. ישעיהו ומיכה לא הוכיחו שודדים או גזלנים אלא אנשים בעלי עמדות ציבוריות בכירות: שרים, שופטים, כוהנים ונביאים. הם הגיעו בוודאי למעמדם בדרך חוקית אלא שדרך זו נראתה לנביאים כשינוי בסדרי החברה המסורתית והשתלטות עליה. לכן ׳נראה שעלינו להתיחס בהסתייגות מסוימת לביקורת הנבואית על השכבות החזקות בחברה׳ (עמ׳ 142). 
המדור השני בספר הוא ׳עיונים בשאר ספרי המקרא׳ (עמ׳ 145-279), וחמישה מתוך תשעת מאמריו עוסקים במיכה, והם:
שתי קינות על ערים ביהודה - עיון ספרותי-היסטורי במיכה א 16-10;
תתגדדי בת-גדוד (מיכה ד 14);
הריב עם תושבי יהודה בימי אחז (מיכה ו 8-1);
בשורת עידוד מפי מיכה לעמו (מיכה ז 10-8);
ותפילה לשיקום ממלכת ישראל במיכה ז 17-14: ניתוח ספרותי ורקע היסטורי.
במאמר הראשון במדור טוען ורגון, בניגוד לדעה המקובלת, שיש במיכה א 10-16 שתי יחידות ספרותיות השונות בתוכנן בסגנונן ובמקצבן, שנאמרו לדעתו בשתי הזדמנויות שונות והופנו לקהלים שונים. האחת בפסוקים 12-10, והשנייה בפסוקים 16-13 .עורך צירף את את שתיהן בשל העניין ההיסטורי המשותף וכנראה גם בגלל הדמיון הספרותי: לשון נופל על לשון, מוטבים משותפים ומילים דומות הקושרות את היחידות בקשר אסוציאטיבי (עמ׳ 204). 
המאמר ׳תתגדדי בת-גדוד (מיכה ד 14)׳ טוען שהנבואה נאמרה לפני בואו של סנחריב לאזור, כלומר, לפני 701 לפנה״ס. בהיגד נבואי זה קורא הנביא לאנשי גדוד להתאבל כבר עתה, כי הוא רואה בחזונו אסון שיבוא על בת גדוד ושמא גם על לחי. נראה לו שזהו קטע ששרד מתוך נבואה רחבה יותר שבה תבע הנביא תביעה נבואית כלשהי והתרה בשומעיו שאם לא ימלאו אחר צו ה׳, יבוא האויב. בעיני רוחו הפורענות כה ודאית ומוחשית, עד שהוא קורא להתאבל כאילו כבר התרחשה בפועל.  הדברים הם הרחבה למה שמצוי בפירושו של ורגון לספר מיכה עמ׳ 138-141. 
במאמר ׳הריב עם תושבי יהודה בימי אחז (מיכה ו 8-1)׳ נטען שעיקר רצונו של ה׳ הוא לא הפולחן אלא חיי המוסר. הנביא ישעיהו ניסה להלחם ביאוש ובפחד שפקדו את ממלכת יהודה כאשר ארם ואפרים אסרו עליה מלחמה בתקופת מלכותו של אחז. החרדה והיאוש היו אחד הגורמים העיקריים שהפעילו את הסטייה הפולחנית החמורה ביהודה, והם שהביאו להחייאת פולחנים כנעניים עתיקים בימי אחז. בשעה זו הציע מיכה דרך אלטרנטיבית להיוושע מהפורענויות.
במאמר ׳בשורת עידוד מפי מיכה לעמו (מיכה ז 10-8)׳ מזהה ורגון את הנבואה כנבואת עידוד לאנשי יהודה. ניסוח הנבואה בסגנון מזמורי הוא תכסיס רטורי למסירת דברי נחמה. ורגון יוצא נגד הדעה שיש למקם את הנבואה בתקופה הבתר-גלותית. לדעתו היא מתקופת מיכה. אחרי שיהודה נשאה את ׳זעף ה׳׳ בעת מסע סנחריב, שינה מיכה את גישתו והפך מנביא מוכיח לנביא מעודד.
במדור השני של הספר נוספו למאמרים הנ״ל המאמרים:
רדיפות שאול אחרי דוד בארץ יהודה ורקען הגאוגרפי
מוטיב העיוורים והפיסחים בספר שמואל
המשא ומתן והברית בין ישראל לארם (מל״א כ 34-31)
גמולו של ירא ה׳ בתהלים קכח
והחלק השלישי והאחרון בספר, היסטוריה והיסטוריוגרפיה, מביא שני מאמרים:
אשקלון בימי המקרא ו Mu’rašt  מאל-עמארנה ומורשת המקראית. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה