יום שלישי, 24 בינואר 2017

טעימת קריאה מתוך ׳אשת לפידות׳ של חוה עציוני-הלוי

פרופ׳ חוה עציוני-הלוי, אשת לפידות, הוצאת אריה ניר, תל אביב תש״ע 2010 


בדרכו לשוב מביתו לחרושת, בטרם נכנס בשער ארמונו של משמע, פגש ברק בדבורה ובלפידות, העושים אף הם את דרכם לאותו מקום. לאחר שבירכו זה את זה לשלום, הבחין ברק באור שבעיני דבורה ובלבלוב החדש בלחייה והבין כי התפייסה עם בעלה, ושמח בשמחתה.
אף כי לפידות לא נטה חסד לברק, ידע כי אין זה הזמן לנטור לו טינה. משום כך שיבח את הלוחם משכבר הימים על נכונותו להשיב את חרבו לנדנה. בהשאירם את אנשיהם ואת חמוריהם מאחוריהם, עלו כולם בגרם המעלות המוביל לאולם המלכות של משמע.
לאחר שלמדה את הלקח מפגישתה עם סיסרא, הניחה דבורה לבעלה להקדים אותה בעלייתם במדרגות. היות שבעיני משמע נודעה חשיבות רבה לכך שאישה תחלוק כבוד לבעלה, נשאה מחווה זו חן בעיניו, ולהפתעת הכול, פשט חיוך על פניו.
למחרת נקבצו ובאו מלכי כנען האחרים כמו גם שועי כנען למיניהם, ומשמע הושיב את כולם על ספסלים בחצר שבקדמת ארמונו, בצל העצים. 
לאחר שהוגשו לאורחים שזה מקרוב באו מאכל ומשקה, יצאו ראשי הזקנים של שבטי ישראל והתייצבו במרום גרם המעלות בכניסה לארמון. ראש הזקנים, שאותו מינו לדבר בשמם, פסע קדימה והכריז ברוב גאון שהוא מעניק למלך משמע את ברכת זקני ישראל ועם ישראל.
אחריו יצא ברק לראש המדרגות, והצהיר שהוא מביא למלך משמע את בשורת לוחמיו, כי הם ששים להניח את כלי נשקם ולא ילמדו עוד מלחמה.
לבסוף, כשבעלה מקדים אותה בצעד אחד, יצאה אליהם דבורה. היא הייתה רבת הוד והדר בשמלת הארגמן שלה וברדיד הזהב סביב צווארה, שאותם עטתה אך לעתים נדירות, כשהמעמד היה בעל חשיבות יתירה. למראיה נפל הס על השומעים. בקולה העז, ששמעו יצא אף בארץ כנען, שרה את השירה הזאת:

 שמעו מלכים האזינו רוזנים,
 אנוכי למשמע אנוכי אשירה.
 אזמר למפואר במלכי כנען.
 אשריכם שהמלכתם אותו. 
 היו גאים באלופכם. 
 הוא אדיר במלחמה
 אדיר אף יותר בשלום. 
 יאיר אדוני פניו אליו וישם לו שלום. 

שירתה של דבורה התגלגלה מפיה בקלות, כמים הזורמים במדרון, והמלכים והרוזנים פרצו בתשואות רמות.
היא כופפה את האמת ללא בושה. היא התרפסה בפני משמע והרעיפה עליו תשבחות שלא היה ראוי להן, בתקווה שבזאת תשכין שלום בארץ. ואכן, בתום שירתה ישבו ברק וראש הזקנים עם המארח בלשכתו וניהלו שיחה עד חצות הלילה. למחרת חברו אליהם שועי כנען וזקני ישראל, באולם המלכות. ובפני כל קהל המכובדים הכריזו ברק, דבורה ומשמע על כריתת ברית שלום ביניהם, שבה סומן בבירור הגבול שבין ארץ ישראל לבין ארץ כנען. ולתעודה, כתבו סופרי המלך את דברי הברית בשלושה ספרים, שעליהם הטביעו משמע וברק וראש הזקנים את חותמם, ואיש-איש קיבל אחד מהם לידיו למשמורת. 
אך הושלמה מלאכה זו, יצאו כולם יחד למקום שנקבע מראש, ושם הובאו אליהם שבע אבני ענק מסותתות, שעליהן חרטו הסופרים את מילות הברית, ואותן קבעו כאות וסימן לציון הגבול בין ארצותיהם. 
וכנדרש על פי מנהג קדום, שמו משמע וברק איש את ידו תחת ירך רעהו, ולנגד עיני שועי כנען וזקני ישראל נשבעו זה לזה, כל אחד באלוהיו, לשמור את דברי הברית ביניהם לעד, ולא לצאת עוד זה על זה למלחמה. 
בינתיים חפרו שכיריו של משמע באר שממנה שאבו מים, והברית נחתמה בכך שברק ומשמע שתו מים מאותה הבאר.
בערב הוכן משתה כיד המלך בארמונו של משמע לכבוד האורחים בני ישראל. בהכירו בחלקה הנכבד של דבורה בהשכנת השלום, רצה ברק להוביל אותה ואת אישהּ לראש שולחן הענק שכבר היה ערוך לכבודם. אולם דבורה, שמה שלימד אותה סיסרא טרם נשכח ממנה, העדיפה להצניע את עצמה ותפסה את מקומה בצד המרוחק של השולחן, ליד אשרה ושאר הנשים. כך זכתה שוב לניע ראשו של משמע, כאות שהוא סומך את ידו על אשר עשתה. 
לשולחן הוגשו דגים שקושטו בפרי הדר ותובלו במיטב התבלינים, ביצי שליו ותפוחים עסיסיים, והכול מלווה ביין ובשיח נלבב. 
למחרת בבוקר עלו דבורה, לפידות וברק ושאר האנשים מישראל על חמוריהם ועזבו את חרושת. בצאתם, הביע ברק באוזני דבורה ספק אם משמע אכן ישמור את הברית שכרת עמם. אך דבורה השיבה לו כי עתה הוא חב להם תודה על כי כיבדו אותו לעיני רוזני עמו וגם על הכסף, הזהב והאבנים היקרות שברק הוסיף לאוצרו, כי הוא זקוק להם בדחיפות כדי לבצר בהם את מעמדו. וגם הוסיפה ואמרה כי משמע לא יוכל לחזור בו מברית שנכרתה בהתאם למנהגי כנען העתיקים ומשבועה שנשבע לנגד עיני שועי עמו.
אז נפרדו דבורה ולפידות מברק ושבו איש למקומו.
בשומעה מברק את הבשורה על הברית שנכרתה, הכירה נוגה בכך שהייתה זו בראש ובראשונה חוכמתה של דבורה שניתבה את גורל ישראל. היא הובילה את העם למלחמה כשהיה צורך בכך, אך הנהיגה אותו אל מי מנוחות כשנפתחה האפשרות לכך. 
ולבה התרונן גם על אחותה. היא לא חשבה את אשרה לאישה רבת חסד, אך הוקירה אותה על שברגע המכריע בחייה התעלתה על עצמה, ועל כן, גם בזכותה היה שלום בארץ. 
ונוגה הודתה לאדוני על כך שהיה שכר גם לפעולתה היא.
ויותר מכול חשה גאווה באישהּ, שגם בידו עלה להפוך מלחמה לשלום ואויב לבעל ברית. ועל שהברק שבקרבו התרכך, והוא עצמו הבשיל ובגר.
גם שרעפיה של דבורה היו נתונים לברית בין ישראל לכנען. בתוכה ידעה שהמשתה שנערך לכבוד השלום היה זה שאדוני ציפה ממנה להביא לעריכתו זה זמן רב. היא לא תכננה אותו מראש ורק פילסה את דרכה אליו בחשכה, כחפרפרת המבקיעה לה מסילה במעבה האדמה, עד שלבסוף הצליחה לצאת לאוויר ולאור. ואף שהשפילה את עצמה לעיני הגויים, היה זה ניצחונה, התפארת רבת ההוד ביותר שזכתה לה בחייה.
דבורה הכירה בכך שכל אשר אירע היה מאת אדוני. ונפשה צהלה ביודעה שהיא, יחד עם ברק, עם נוגה ועם אשרה היו עושי דברו בהביאו תשועה על ישראל. ארבעתם היו אוהביו, והיו כאור הזורח על הארץ בבוקר-בבוקר, כצאת השמש בגבורתו.



אין תגובות:

פרסום תגובה