יום שישי, 3 בפברואר 2017

סיפור על העקדה או: על הבטחות, אמון, אמונה ונסים

אלחנן בלומנפלד, ירושלים

מנשה קדישמן, עקידת יצחק, גן הפסלים בתל השומר
צילום:דר אבישי טייכר. מתוך אתר פיקיוויקי
א.
"עוד מעט אוכל לנוח", הוא חושב, מתקדם בְּאִטִיוּת בדרך המאובקת, על גבו תרמיל כבד לעייפה. גם חמורו ההולך אחריו קרוב להתמוטט "עזוב תעזוב עימו", רודפות המחשבות, "זמנים קשים. בעיות פרנסה, ריבים בין שכנים, גם הדרכים כבר אינן בטוחות, אלימות, נסיונות שוד לאור היום. אולי צריך לשקול מעבר לארץ אחרת, פוריה ושקטה יותר. מזלי שיש לי לפחות משפחה טובה, תומכת. מה הייתי עושה חס ושלום בלעדיהם, כל אחד מהם?", בקרבת האהל הוא מוסר את החמור לאחד הנערים, להביאו אל השוקת המאולתרת. אמנם היה אמור לעשות זאת בעצמו, אבל הוא בעל הבית. 

בכל זאת, רק לאחר שוידא את קיום המצווה החשובה, הוא ניגש אל האהל, מרים את היריעה ונכנס, פושט את מעיל עור הכבש, מטילו על השטיח הפרוש במרכז רצפת האדמה, מניף את כד המים הצוננים בעל הפיה הצרה בשתי ידיו והופכו על ראשו. קילוח דק של מים שוטף את האבק משערו הסבוך. ממלא פיו מן המים, הוא בולע מעט, מתיז את השאר ביריקה אל קצה האהל ומתיישב בְּשִׂכּוּל רגלים על שטיח הצמר הארוג. 
שתי נשותיו מברכות את השב מן הדרך הארוכה. בנו הבוגר מתקרב וחולץ את סנדלי אביו.
"איזה עולם. אל תשאלו, הגעתי עד אוּר. איזו עיר מרשימה, ענקית. רחובות מרוצפים באבנים, בתי קומות, דוכנים מסודרים בשוק. יפה, אבל צפופה. כל כך צפופה שנזקקים שם לשוטרים עם מדים מיוחדים לכוון את התנועה. מה אומר ומה אדבר, האכילו אותי הרבה קש השוטרים האלה, עד שמצאתי חנייה לחמור. אבל היה כדאי, הצלחתי למכור את כל הסחורה שהבאתי ומתנות קניתי לכולכם". 
ילדון שמנמן קופץ על ברכיו בצהלה, "אבא, אבא, מה הבאת לי?".
"הו, יצחקל'ה, אתה לא מתאר לעצמך, כמה אבא אוהב אותך. ממש לאכול אותך", פותח צרור בד: "הנה הבאתי כבד-כבש טרי. תיכף הגר תכין לך כבד קצוץ עם ביצה ובצל מטוגן, כמו שאתה אוהב".
"אברם. תפסיק לפנק את הילד. אתה שומע?!"
"כן שרה. את צודקת, שרה. אני משתדל. אבל תאמיני לי, קשה לי. הוא כל כך חמוד. סוף הדרך. אני ממש 'מת' עליו".
"אני יודעת שאני צודקת. אבל היה יותר טוב אם היית הולך לחפש עבודה".
"כן שרה", אברהם, גבר בגברים, מרכין את ראשו, אבל אינו ממהר לקום. במקום זאת, הוא מרים עיתון חרוט על גבי טבלת חרס.
התורה עדיין לא ניתנה. בינתים, עד שתינתן, הוא מנצל את הזמן לקרוא את מדורי החדשות והספורט (ובהסתר גם את מדורי הרכילות, אם כי לא יודה בכך בפומבי), 
"שומעת שרה, עולם משוגע. שוב תפסו כמה מושחתים. לא פלא, הם הרי מאמינים עדיין בעצים ובאבנים". 
"תפסיק כבר עם השטויות שלך. היית כבר החודש בלשכת העבודה?!"
"כן שרה, אבל חבל שהפסקתי למכור פסלים כאלה. הייתה פרנסה טובה".
"ותאמין לי, לא היה מזיק לך לבריאות שלך, אם לפחות היית עוזר לי בבית לפעמים, במקום לקרוא את ההבלים האלה".

ב.
"אַבְרָהָם, קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ  אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֵךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". 
אברהם, גבר שבגברים, נרעש. כל גופו רועד, "אבל הבטחת גוי גדול", הוא ממלמל. מתנשם ומתנשף בכבדות, הוא ממהר להתחמק מן האהל, כאילו נזכר בעיסוק חשוב ודחוף המחכה לו בחוץ. אינו חוזר עד מאוחר בלילה. שרה מכירה אותו טוב מדי, מוטב שלא תבחין בסערת רוחו.
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּקָם".
אברהם תולה גרזן בחגורו, לוקח את בנו בידו ופונה ללכת,
"אברם, אתה שומע?!", שרה חושדת במשהו. 
אינה יכולה לשים את האצבע על הבעיה בדיוק, אבל סתם לוותר ולשחרר, אי אפשר,
"אתה שומע אותי, אברם?! אני זקוקה לעצים לבישול. אל תשכח להביא כשתחזרו! חסר לך שתשכח, כרגיל!"
"כן שרה. לא אשכח. ואם אשכח, יצחקל'ה יזכיר לי לפני שנחזור. יש לו ראש טוב לילד".
שרה רוטנת לעצמה, חושדת, תמיד חושדת ויש לה בסיס לחשדות, אבל הפעם, העניין עצמו עדיין חומק מתפיסתה,
"ומחר יום הנישואים שלנו. אתה זוכר?! את זה של הגר אתה לא שוכח!"
אברהם, מתחמק. לא עונה. לוקח את יצחק בידו. יוצאים מן האהל והולכים. אברהם שותק, חושב על הצפוי. שעות חולפות והוא שותק. 
אין לו נסיון בענין. מה אומרים לילד במצב כזה?!  שה תמים, אשר רק החל לחוות את טעם החיים. 
ומה יאמר אחר כך לשרה. איך יתרץ? 
עסק ביש. הרי גם למלאך המבשר שתלד בגילה, צחקה. וכעת? היא לעולם לא תאמין לו. לעולם לא תסלח. איזו צרה. לא חשוב מה יעשה, או לא יעשה, בסוף יצא אשם ו'יחטוף'.
"זה גורלי בעולם הזה, זו ה'קרמה' שלי", הוא ממשיך להרהר.
כמה שנים קודם לכן, בנדודיו, הכיר נזיר הודי, שהגיע מן העתיד ודיבר על בחירה חופשית, על דטרמיניזם ועל 'קרמה'. לא שזה עוזר לו הרבה כעת.
אברהם לא מבין איך יכול נזיר הודי להגיע מן העתיד. אבל הוא אינו מבין גם איך המלאך מדבר אליו בלי אמצעי תקשורת נראים לעין;
ואלה אינם העניינים היחידים שאינם מובנים לו, 
"איך הגעתי להעלות את בני האהוב כקורבן. מדוע דוקא אני. מהם כל הנסיונות שעברתי בחיי?", 
הרהוריו הקדחתניים, נודדים לכיוונים שונים ללא שליטה ממשית. רק המציאות, בדמות קול חיצוני, דוחקת לצד את המחשבות,
"אבא לאן הולכים? אני רעב. תקנה לי פלאפל".
"עוד מעט בן. הנה הגענו. אל תדאג, הכל יהיה בסדר".
"הנה יצחקל'ה בוא, עזור לאבא. אני אכרות ענפים ואתה תסדר אותם בערימה", מסיימים.
"אבא. למה אתה קושר אותי?"
"זה רק משחק, יצחקל'ה. אחר כך נלך לשוק, לפלאפל יעקב. נקנה לך גם קולה".
"זֶה לֹא מִשְׂחָק, אַבְרָהָם. אַל תְּשַׁקֵּר לַנַּעַר. אֲנִי מִתְכַּוֵּן בְּכֹל הַרְצִינוּת. 
הַאֲמֵן לִי! הַאֲמֵן בִּי!"
"אני מאמין. אני מאמין. אבל אי אפשר להפחיד את הילד. למה להוסיף לו ייסורים. אם צריך לשחוט, אשחט. למה לענות אותו?!"
"אבא, עם מי אתה מדבר?", יצחק שומע רק את אביו ורואה אותו כאילו מדבר אל עצמו (טלפונים סלולריים עוד לא הומצאו אז).
"לא חשוב. זה ענין של גדולים. כשתגדל תבין, בן".
"אבל תראה אבא, אני כבר גדול. אני בכלל לא בוכה".
"נכון. נכון. כל הכבוד יצחקל'ה. אתה כבר גדול. אל תדאג (איך אפשר להרגיע את הילד? ומה אומר אחר כך לשרה? מר גורלי. ארורה ה'קרמה' הזאת, או איך שקוראים לה)".
"אַבְרָהָם, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר!"
"מה? טוב, טוב. אבל אולי תחליט כבר".
"אבא, אל מי שוב אתה מדבר?"
"אל עצמי בן. אל עצמי. הו, הנה אַיִל! הנה, בוא אתיר אותך. כעת נחליף ביניכם. 
אתה רואה יצחקל'ה, כל מה שאבא מבטיח, הוא גם מקיים. תאמין".

ג.
"על מה הם מדברים?"
"על הבטחות, על אמון. אם לא יקרה איזה נס דחוף, עוד יקרה פה אסון". 
"על איזה נס אתה מדבר?!"
"לא שמת לב, איך בינתים הם מְעֲרְמִים אותנו לערימה ומתכוונים לשרוף אותנו! אוף. כמה צפוף!"
"מה אתם מתלוננים?! אני שוכב בתחתית הערמה. כל העומס מוטל עלי", מתחמם בול עץ עבה, "בואו נשבש להם את התוכניות", הוא מציע ומלהיט את האוירה.
העלים היבשים שאברהם פיזר קודם לכן בערימה, מתלקחים מחימה ומדביקים את הענפים האחרים בהתלהבותם. 
מן החום הרב נאלץ אברהם לסגת. הוא לא מצליח לכבות את האש.
הלהבה אוחזת בערימת הענפים הגדולה ומבעירה אותה עד תום, לפני שהספיק לעקוד את האיל במקום שקודם לכן היה מונח יצחק. אברהם פורש את ידיו בתנועה של חוסר אונים, 
"אין מה לעשות. בוא יצחקל'ה, נלך לשוק, ליעקב".
"איזה אבל'ה אתה. ממש קשה להאמין, גם משחק איתי במשחקים מגניבים וגם מקיים הבטחות", צוהל יצחקל'ה.
בדרך לשוק הוא נזכר: 
"אבא, הבטחת לאמא להביא לה זרדים". 
שניהם אוספים ענפים ומעמיסים על החמור.
"זה היה נס אמיתי!", אומר לעצמו הָאַיִל, תוך כדי שהוא נושא את רגליו ומסתלק.
ברגלים קלות הם ממשיכים בדרכם בציפייה מלאת אמון ואמונה בעתיד הטוב המזומן להם.

* הסיפור מתפרסם כאן באדיבות הסופר. © אלחנן בלומנפלד, ירושלים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה