יום שלישי, 7 בפברואר 2017

יציאת מצרים על תנאי: וינייטה לפרשת בשלח

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר


יש גורסים כי תכליתה של החירות היא החירות עצמה. מטרת החופש היא החופש. הם יוצאים מן הקוטב של השעבוד, השולל מן האדם את רצונו האוטונומי, את זכויות הקניין שלו, את בחירת חלקת ביתו, את עיסוקו, את טווח תנועתו, את אהבתו, את קולו. תיקונה של הגזלה התמנונית הזאת, היא החירות. זה משמעה וזו תכליתה, הרצון האוטונומי, זכות הקניין, המדורים, העיסוק, התנועה, האהבה, חופש הביטוי, המעמד האישי והדתי, הקול. זאת החירות, ותכליתה הוא בקיומה. השאלה אם בן החורין האדון על רצונותיו ומימושן הוא חופשי להרע כמו שהוא חופשי להיטיב, נענית בדרך כלל על ידי הגורסים כי תכלית החירות היא החירות עצמה , כי אכן יש לה הגבלות, כי היא גדורה בגדרי החוק, או בגדרי 'אימפרטיבים' כגון הקנטייני האומר כי לעולם יבחן אדם את מעשיו על פי המענה לשאלה אם היה רוצה שייהפכו לחוק לכל, כגון אם היה רוצה כי התחמקותו מלשלם מס כדין- תיהפך לכלל המכשיר התחמקות כל חייבי המס מלשלם אותו, או אפילו היה רוצה כי היתר שהוא מתיר לעצמו לעבור על החוק בזוטי דברים, יתיר לכל אדם להתעלם מחוקים האוסרים עבירות גם על זוטי דברים כביכול. 

תורה שבעל פה שנקלטה עם תורה שבכתב בבית מדרשו של הר סיני, לא גורסת שתכלית החירות היא החירות עצמה. בילקוט שמעוני לפרשת בהר, רמז תרנ"ח, כתוב, "כל המקבל עליו עול מצות ריבית, מקבל עליו עול מלכות שמים, וכל הפורק ממנו עול מצות ריבית - פורק ממנו עול מלכות שמים, 'אֲנִ֗י ה'אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם ' (ויקרא כ"ה, ל"ח) - על תנאי, כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים שתקבלו עליכם מצות ריבית, שכל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות ריבית כופר ביציאת מצרים". איסור ריבית הוא גם איסור כשלעצמו גם מטפורה לשמירת החוקים כולם, ויציאת מצרים אין תכליתה שחרור משעבוד בלבד, חירות לשם חירות, אלא חירות על תנאי , כלומר שחרור לשם כינון חברה שומרת חוק. בתורה שבכתב עצמה יש הרחבה גואה של התפיסה המשתמעת מחתימת האלוהים המצווה על שמירת החוקים בתוארו כ "אֵ֖ל מוֹצִיאָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם" (במדבר כ"ג,כ"ב). הרחבה זאת כוללת מצוות שהן מוסריות ומשפטיות כאחד הנוגעות לישראל וליחסי ישראל לזולת, "מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה'. כִֽי יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ. כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם. לֹא תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה. מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי צֶ֗דֶק, אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם.  וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת כָּל חֻקֹּתַי֙ וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י ה'" ( ויקרא י"ו,ל"ב-ל"ז). 
ארבע פעמים חותם האלוהים  ב"אֲנִ֖י ה'" על הפסוקים החמישה האלה, ואומר כי הוא משביע את ישראל לשמור על החוקים כאשר יגיע לארצו, כי לא רק לשם חירות מלחצי מצרים ניתנה ארץ למי שהיה גר במצרים, אלא לשם שמירת חוקי האלוהים בארץ ניתנה החירות. התלמוד במסכת בבא מציעא דף ס"א עמוד ב' מעמיק להבהיר כי קיום הארץ תלוי בכיבוד התנאי ליציאת מצרים, בשמירה על תכליתה של החירות, "אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא (ה') יציאת מצרים ברבית, יציאת מצרים גבי ציצית, יציאת מצרים במשקלות? אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור - אני הוא שעתיד להיפרע ממי שתולה מעותיו בנוכרי, ומלווה אותם לישראל בריבית, וממי שטומן משקלותיו במלח, וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא" מעקפים לחוקים על ידי מה שהבריות קורות היום "קומבינות" כגון פטור מרבית באמצעות הערמה, או זיוף משקולות באמצעות שיתוך במלחים או באמצעות תמיסת מלחים הדבקה בהם, או בצביעה בשרף כחול של חוט תכלת שעל פי דין יש לטבול אותו בדם חילזון יקר מציאות, וכל אלה שוב כמטפורה לנכלים שונים ומגוונים - עתידים להביא את ה' להיפרע מעוברי העברה, לחוב עליהם חובת גלות, להשיב אותם לעבדות ממנה נגאלו על תנאי, ואותו לא קיימו. 
אין חירות לשם חירות. יש חירות לשם קבלת אחריות על שמירת החוקים והמשפטים שבין אדם לחברו, כי 'בין אדם לחברו' הם חוקים שבין אדם למקום. הדברים סוכמו על ידי ההיגד הידוע "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה " (משנה אבות םרק ו', משנה ב'). חירות היא חרות על הלוחות, חרות על הלוחות היא החירות. חרות זאת  כוללת "כִֽי יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ. כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם".  מאירים דבריו של הפילוסוף בן ימינו ז'אן פוך סארטר בהרצאה שנשא בפריז ב 1946, "כשאנו חותרים לממש את חירותנו, אנו מגלים כי חירותנו מותנית בחירותם של אחרים, וחירותם של האחרים מותנית בחירות שלנו. אין ספק כי הגדרתו של האדם כיצור בן חורין אינה מותנית בזולתנו, אולם היא אינה מתממשת אלא כשאני תובע חופש לזולתי כשם שאני תובע חופש לעצמי. אינני יכול להפוך את החירות כמטרת יעד לעצמי, אלא אם כן החירות של זולתי היא גם היא מטרתי אני" (תרגום י.מ.) במונחים שלנו, "לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ" האמור בגר, איננו איסור  מפני שהונאת הגר מזיקה לו, פוגעת בו, אלא מפני שהיא פוגעת בנו, נוגשת בחירותנו, והעובר עליו, עתיד הקדוש ברוך הוא להיפרע ממנו. ההומאניות איננה רק כיפת הברזל של הגר, של האחר, היא כיפת הברזל שלנו. היא חרותה על לוחותינו. משום כך, "כאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם, אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם" היא תביעה יחידה בתוך שורה של תביעות העוסקות בשמירה על מידות ומשקולות שהיו תנאי ליציאת מצרים, והיו לתנאי לקיום הארץ. החירות אינה חירות אם היא מדירה מתוכה את החירות של הזולת. 
יש משהו בלתי הגון בתכלית הניכוס החירות כנכס לאומי. היא נכס אוניברסלי. אין מוסר אתני. יש מוסר.
אין חלוקה בין מי שהמוסר חל עליו לבין מי שפטור מאדנותו. פירוש של רבי משה אלשיך (1507 תורקיה-  1593 צפת) מאיר עינינו בסוגיה זאת. על הפסוק במשלי כ',י'  " אֶ֣בֶן וָ֭אֶבֶן אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה תּוֹעֲבַ֥ת יה' גַּם שְׁנֵיהֶֽם" אומר הפרשן הנודע " שאם יש אבן שלימה להראות לקונה, ואבן חסרה לשקול אחרי כן, גם השלמה תועבה שמסייעת לרמות". אמת בשירות השקר היא שקר. יותר מזה, אלשיך מצייר מצב היפוטתי בו המוכר מרמה את הקונה באבן חסרה והקונה מרמה את המוכר באיפה, כלי קיבול, חסר,ואומר " כי גם שכוונת שניהם לרמות - לא נתאנה אחד  מהם לפי האמת, אף על פי כן תועבת ה' גם שניהם"! הכל 'הסתדר', זה רימה בתשלום וזה רימה בסחורה – במבחן התוצאה-תיקו,  אבל מבחן התוצאה הוא מבחן כזב, שניהם תועבה. "אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֙דֶק֙ יִֽהְיֶה לָּ֔ךְ, אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֛ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה לָּ֑ךְ" לא רק למען ההגינות לשמה, אלא , "לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־ יה' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ" ( דברים כ"ה, ט"ו). הקיום בארץ המובטחת מובטח רק אם תכלית יציאת מצרים, החירות החרותה על הלוחות, מתקיימת.
הרב אליעזר יהודה ולדנברג ( 1916-2006) מגדולי הפוסקים בימינו כותב בתשובה המופיעה בספרו המונומנטלי 'ציץ אליעזר' חלק כ' סימן כ"א," קבלת התורה וקיום מצוותיה היה הבסיס והיסוד ליציאה ממצרים ככתוב "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" והוא שהיה הבריח התיכון המבריח המקשר והמבטיח את ה"הוצאתי" עם ה"והבאתי" אל הארץ, מכאן כי הבאים להפריד בין העם והארץ לבין התורה וקיום מצותיה - את נפש האומה המה קובעים ונמנים בין מחריבי הארץ ביודעין ובלא יודעין כי הצמדתם הוא תנאי עיקרי לקיומנו והאחזותינו בארץ ככתוב (תהלים ק"ה מ"ה,) 'בַּעֲב֤וּר׀ יִשְׁמְר֣וּ חֻ֭קָּיו וְתוֹרֹתָ֥יו יִנְצֹ֗רוּ הַֽלְלוּ־יָֽהּ"
בנגרר נמצא הרב ולדנברג מפרש פסוק הנראה בראייה ראשונה כתמוה. במעמד הסנה הבוער מוכתר משה כשליח הפדות של עמו ושומע מתוך לבת האש את הקול האלוהי האומר  "וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת עַמִּ֥י בְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם. וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם? וַיֹּ֙אמֶר֙, כִּֽי אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ, בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה" (שמות ג',י'-י"ב). שלחתיך היום. כדי להיאמן זקוק משה לאות בו ביום, אך נאמר לו כי האות יהיה אחרי יציאת מצרים, במעמד הר סיני! היאך? אם אחרי יציאת מצרים, אחרי השחרור מן העבדות, יקבלו בני ישראל את התורה ויבינו כי לשם קבלתה ושמירתה זכו להיות בני חורין, יתברר כי אני ה' שלחתיך. שמירת התורה אחרי יציאת מצרים מוכיחה את התכלית של יציאת מצרים, היא האות, כי לשמה התערב ה' להוציא את עמו מן העבדות.
ויתכן גם יתכן להבין על פי הדברים האלה את הפסוקים " וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת הָעָם֒ וְלֹא נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י  אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה"( שמות י"ג,י"ז). המספר האמן המקראי אהב את האסתטיקה של נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים- אל מול פֶּֽן יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם. אבל יש בכך יותר מאשר אסתטיקה. "וַיַּנְחֵ֣ם בֶּעָנָ֣ן יוֹמָ֑ם וְכָל הַ֝לַּ֗יְלָה בְּא֣וֹר אֵֽשׁ" (תהלים ע"ח, י"ד) בדרך הרחוקה. לא 'אף על פי' שדרך ארץ פלישתים היא קרובה ומבטיחה להגיע באחד עשר עד חורב, אלא 'מפני' שהיא קרובה הנחה הענן והעמוד האש אחרת . על "כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא", אומר בעל 'העמק דבר', הרב נפתלי צבי ברלין, משמע מצרים קרובה. גם במרחק, גם בזמן. אף על פי שבני ישראל נגאלו פיזית ממצרים, אילו עברו בפלשת הקרובה, השטופה אלילים הדומים בעיקרו של דבר לאלילות המצרית, היו בוחרים להישאר בני חורין כביכול , משוחררים מן העבדות, בארץ פלישתים, חופשיים מלחץ ומעינויים, אך התכלית, חופש למען קבלת מערכת של חוקים ומשפטים יהודיים, לא היו משיגים, והחירות הייתה מחמיצה את מטרתה. "עבד ה' - הוא לבד חפשי "  שר יהודה הלוי. בפלשת, הקרובה למצרים, היה העם להיות חופשי ולהישאר עבד מצרים ברוחו. גם בדרך הרחוקה אמר לא אחת "לָמָ֣ה ה' מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶלהָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה. וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה" (במדבר י"ד, ג'-ד') . זאת אמרו בדרך הרחוקה. על אחת כמה וכמה כי כך היו אומרים בדרך הקרובה.
 ובנוסף, אני אורשה נא להציע ולומר מדעתי  על משקל " וַיָּ֤רֶם קֶ֨רֶן  לְעַמּ֡וֹ תְּהִלָּ֤ה לְֽכָלחֲסִידָ֗יו לִבְנֵ֣י יִ֭שְׂרָאֵל עַֽם־קְרֹב֗וֹ הַֽלְלוּ־יָֽהּ"( תהלים קמ"ח, י"ד),  כי " כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא" משמע כי שישראל קרוב הוא, שכן  הם עַֽם־קְרֹב֗וֹ של ה'. הוא הוליך אותם בדרך הרחוקה, בכדי שהפרידה ממצרים לא תהייה מפץ גדול חד פעמי של חופש מעבדות, אלא גם זה, אך גם תהליך של הבשלה לקראת קבלת התורה, וכניסה לארץ, אחרי דרך רחוקה עוד יותר כשהם מוכנים להפנים כי קיומו של העם בארץ על פי תורה, חוקים, משפטים, יושרה, מוסר, הוא ההבטחה לאריכות ימים בה. כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא , מאהבת עַֽם־קְרֹב֗וֹ לא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים. ובא לציון גואל.

ערב פרשת בשלח התשע"ז

אין תגובות:

פרסום תגובה