עוזו של עוזא: מדוע היכה ה' דווקא בעוזא?

ד"ר הגר גור אריה - מרצה וכותבת בתחומי חז"ל ומקרא. עורכת לשון ותוכן.

altar, Dom, Paderborn, Norte de Rhine-Westphalia, tabernáculo

עוזו של עוזא

בחיבור זה נבחן את המקרים הטרגיים שהתרחשו לאורך מסלול התקדמותו של ארון ה', מארץ הפלשתים, שם שהה שבעה חודשים, ועד לירושלים, במסע שנערך במשך למעלה מעשרים שנה. נוהגי הארון בנקודות שונות במסלול זה נעים בין תובענות קיצונית לבין הִדממות מוחלטת. בעת פרצי תובענותו מקפחים יחידים או רבים את חייהם, ובעיתים שהוא דומם, הוא דומם מאוד (כך בעשרים שנות שהותו בבית אבינדב, שמואל א, ז, א-ב). חיבור זה יעסוק דווקא בעיתים שבהן גילה הארון תובענות, שהפכה את השהות במחיצתו למסוכנת. הדיון באירועים אלה יתנהל, בין היתר, על ידי השוואה למקום אחר – לסיפור נדב ואביהו, מקרה טרגי, כידוע, בפני עצמו.

למסע הארון מארץ הפלשתים לירושלים, קדמו אירועים אלה: הפלשתים, לאחר שהביסו את ישראל, הגלו את ארון ה' לארצם (שמואל א ד, א-ב; י). אך הארון הוכיח את נאמנותו לישראל, ובשבעת החודשים שנמצא שם (שמואל א ו, א), הביא על הפלשתים מכות קשות (שמואל א ה, ו-יב) – הוא היכה את אלוהיהם, ואותם עצמם - במחלות ובמוות. בשל מכות אלה, החליטו הפלשתים להחזיר את הארון לישראל (שמואל א ו, ב), והמשימה הוטלה על סרני הפלשתים - שליטי המחוזות בארץ פלשת. 

כאן מגלה הארון, באופן מיוחד, את מזגו הנוח, והעוקב אחר מכותיו בארץ פלשת תָּמֵהַּ – מדוע הוא, שהיכה בפלשתים אנושות, אינו פוגע כלל בחמשת סרני הפלשתים, המלווים אותו בחזרתו לארץ ישראל? מסתבר, שהכתוב משקף את העמדה שדווקא הוראותיהם של כוהני וקוסמי הפלשתים לסרני הפלשתים (שמואל א ו, ב-ט), הן המגינות עליהם; הוראות אלה כוללות יצירת "אָשָׁם", כפיצוי לה' על תקופת השבייה של הארון. על האשם לכלול "חֲמִשָּׁה֙ עפוּלי (או טחורֵי) זָהָ֔ב וַחֲמִשָּׁ֖ה עַכְבְּרֵ֣י זָהָ֑ב" (שמואל א ו, ד); העכברים והעפולים (או הטחורים) הם מגפות שהפלשתים הוכו בהן. את צלמיהן, העתקן המוחשי שנועד למנוע את הישנותן, הורו הכוהנים והקוסמים ליצור מזהב, ולשלחם עם הארון (שמואל א ו, ה). 

אי-אפשר שלא לתהות מדוע המקרא, הלוחם בדרך כלל בכל סוג של עבודה זרה, מראה כאן שדווקא הוראות של פגנים בכירים - הן המקנות חסינות למקיימים אותן. יתר על כן, מילוי הוראות אלה גם ייתן כבוד לה', לדברי אנשי הדת הללו: "וּנְתַתֶּ֛ם לֵאלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל כָּב֑וֹד אוּלַ֗י יָקֵ֤ל אֶת־יָדוֹ֙ מֵֽעֲלֵיכֶ֔ם וּמֵעַ֥ל אֱלֹהֵיכֶ֖ם וּמֵעַ֥ל אַרְצְכֶֽם" (שם). דומה, שדברים אלה של הכוהנים והקוסמים אכן יוצאים אל הפועל, והכבוד שמגלים הסרנים כלפי ה' באמצעות הצלמים הללו – הוא ששומרם מכל רע. בעקבות קביעה זו עולה אצל הקורא תהייה נוספת – גם אם עפולים (או טחורים) ועכברים עשויים זהב מונעים מגפות, כיצד הטְענתם על עגלת הארון מוסיפה כבוד לה'? לשאלה זו אין תשובה בכתובים, רק משתמע מהם שאכן כך הוא, הם מוסיפים כבוד לה', כבוד שמובע באמצעות עבודה זרה.

מכאן עולה, שתפקידם של צלמי הזהב הנזכרים כאן חופף לתפקידו של "נחש הנחושת" (במדבר כא, ח-ט) - צלם של נחש שנועד להציל את ישראל ממכת הנחשים (והשרפים) שה' שילח בהם. על נחש נחושת זה נאמר בבירור ששימש לעבודה זרה: 

"ה֣וּא [חזקיהו] הֵסִ֣יר אֶת־הַבָּמ֗וֹת וְשִׁבַּר֙ אֶת־הַמַּצֵּבֹ֔ת וְכָרַ֖ת אֶת־הָֽאֲשֵׁרָ֑ה וְכִתַּת֩ נְחַ֨שׁ הַנְּחֹ֜שֶׁת אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֗ה כִּ֣י עַד־הַיָּמִ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ הָי֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מְקַטְּרִ֣ים ל֔וֹ וַיִּקְרָא־ ל֖וֹ נְחֻשְׁתָּֽן" (מלכים ב יח, ד). 

כמו נחש הנחושת שהגן על ישראל, כך הגנו הצלמים על סרני הפלשתים, ונראה שה' רואה זאת בעין טובה, כי אם לא היה מעוניין בהפגנת כבוד זו, היה מכה בהם.

אך "לֹ֣א לְעוֹלָ֣ם חֹ֑סֶן" (משלי כז, כד) – כידוע, עם חזרת סרני הפלשתים לארץ פלשת, הארון חוזר להפליא מכותיו, והוא פוגע באנשי בית שמש, דווקא כשהם מקדשים אותו בקורבן העולָה שהם מקריבים: "וּבֵ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ קֹצְרִ֥ים קְצִיר־חִטִּ֖ים בָּעֵ֑מֶק וַיִּשְׂא֣וּ אֶת־עֵינֵיהֶ֗ם וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָ֣אָר֔וֹן וַֽיִּשְׂמְח֖וּ לִרְאֽוֹת... וַֽיְבַקְּעוּ֙ אֶת־עֲצֵ֣י הָעֲגָלָ֔ה וְאֶת־הַ֨פָּר֔וֹת הֶעֱל֥וּ עֹלָ֖ה לה'" (שמואל א ו, יג-יד). גם בהמשך התיאור נאמר שהם "הֶעֱל֨וּ עֹל֜וֹת וַֽיִּזְבְּח֧וּ זְבָחִ֛ים בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא (שמואל א ו, טו), אבל נוסף שהוא היכה בהם "כִּ֤י רָאוּ֙ בַּאֲר֣וֹן ה'" (שמואל א ו, יט), ומפורט – "וַיַּ֤ךְ בָּעָם֙ שִׁבְעִ֣ים אִ֔ישׁ חֲמִשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף אִ֑ישׁ וַיִּֽתְאַבְּל֣וּ הָעָ֔ם כִּֽי־הִכָּ֧ה ה' בָּעָ֖ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה" (שמואל א ו, שם). 

גם כאן דברי הכתוב הם חידה: ה' הורג באנשי בית שמש, וגם חמישים אלף ושבעים נוספים מהעם (או שזהו מספר המוכים מאנשי בית שמש עצמם). על מה ולמה עשה זאת? רד"ק לומד מהלשון "כי ראו בארון ה'" (במקום "כי ראו את ארון ה'"), ש"אנשי בית שמש פתחו את הארון וראו מה שבתוכו", מעשה שגורם למות עושהו (המסבירים כך את מות אנשי בית שמש נשענים על במדבר ד, כ, אלא ששם, בדרך הפשט, אין מדובר בגילוי, כי אם בהסתרה). אולם, פירוש זה אינו מסתבר, משום שבמקרא "לראות ב..." מחליף לעיתים את מקומו של "לראות את..." (כנוסח פסוק יג, כאן). הוכחה לכך אנו מוצאים בסיפור דינה בת יעקב: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ" (בראשית לד, א), שפירושו - לראות את בנות הארץ (וראה: "וירא בסבלותם" – שמות ב, יא). אך גם אם פירוש זה של רד"ק קולע לאמת במהותו, הוא אינו לוקח בחשבון את המציאות - הן לא ייתכן שחמישים אלף ושבעים איש הציצו לתוך הארון יחדיו! 

השאלה, מדוע היכה ה' את אנשי בית שמש, מקבלת יתר תוקף בבואנו להשוות בין חסינותם של סרני הפלשתים מפני פגיעה כלשהי, חסינות שהוקנתה להם באמצעות עבודה זרה, לבין הקורות את אנשי בית שמש. הם, בניגוד לסרני הפלשתים, נהגו כראוי – שמחו למראה הארון (שמואל א ו, יג) והקריבו קורבנות לה' (שמואל א ו, יד-טו), ובכך ביטאו את אמונתם בו ונאמנותם לו. ואף על פי כן - הוא היכם למוות. 

ד״ר הגר גור אריה

מה עומד מאחורי מעשה זה של ה'? נעמוד על שתי תשובות אפשריות: 

א. כאשר ה' מחולל אסון רחב ממדים שכזה, מטרתו היא להוכיח את עוצמתו, גדולתו ויכולותיו, ואכן, אנשי בית שמש, על אף כאבם וחרדתם, רואים זאת כך: "וַיֹּֽאמְרוּ֙ אַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֔מֶשׁ מִ֚י יוּכַ֣ל לַעֲמֹ֔ד לִפְנֵ֨י ה' הָאֱלֹהִ֛ים הַקָּד֖וֹשׁ הַזֶּ֑ה וְאֶל־מִ֖י יַעֲלֶ֥ה מֵעָלֵֽינוּ" (שמואל א ו, כ). 

כלומר, הערצת אנשי בית שמש את ה' ואמונתם בו גוברות, דווקא בעקבות האסון הנורא שנפל עליהם. תפיסה זו ניכרת גם במקומות נוספים במקרא; כך בתגובת המצרים להטבעת חֵילם בים סוף: "וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֣י הי בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו" (שמות יד, יח).

ב. ה' מכה באנשי בית שמש דווקא בזמן שהם מקריבים לו קורבן; מסתבר שאין עיתוי זה מקרי, אלא הוא מבטא כוונה מיוחדת, כמו זו שמשתקפת בסיפור מותם של נדב ואביהו בני אהרן, שגם אותם המית ה' בעת הקרבת קורבן:

"וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, א-ג). 

כבר מקריאה ראשונה של כתובים אלה מובן ששתי סיבות היו להמתת נדב ואביהו: א. הם הבעירו את קורבן הקטורת ב"אש זרה" – אש שהובאה מחוץ לקודש הקודשים. ב. ה' נוהג להמית דווקא את "קרוביו", תיבה שבמשמעה נדון להלן. מכל מקום, יש לציין שכל אחת משתי הסיבות הללו עומדת בפני עצמה, ללא צורך בשנייה, כהסבר לָאירוע שובר הלב הזה. 

ואכן, הסיבה השנייה למות נדב ואביהו שנזכרת כאן, מופיעה כיחידה במקום אחר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-וַיָּמֻתוּ." (ויקרא טז, א).

כתוב זה משקף עמדה שלפיה לא מתו נדב ואביהו כתוצאה של הבערת "אש זרה" בקודש הקודשים, אלא רק בשל "קָרבתם לפני ה'" – התקרבותם המופרזת למקום המכונה: "לפני ה'". התקרבות זו אינה בגדר עבירה על האיסור "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר יח, ז), כי הכוהנים אינם נחשבים לזרים (במדבר ג, י; שם ג, יח). נדב ואביהו קרויים אפוא "קְרובַי", משום שלשם הקרבת קורבנם, הם עמדו ממש "לפני ה'", שמקומו היה מעל הכפורת, לוח הזהב המשמש מעמד לכרובים, ובין הכרובים עצמם (ראה: שמות כה, כב). כמקריבים הקרובים ביותר לה' - פיזית, ולא רק רוחנית - הם היו גם הנעלים ביותר, ולכן גם היָאים ביותר להפוך בעצמם לקורבן. בהקרבתם - שם ה' מתקדש יותר מהרגיל, וזו משמעות "בִּקרובי אקדש". אין לראות אפוא במעשה, על אף שהוא טרגי עד מאוד, עונש על חטא, כי אם השתלשלות טכנית של סיבה ותוצאה - נדב ואביהו הפכו, מבלי דעת, לַקדושים מכל מקריבי הקורבנות, ולכן דווקא הם אלה שמוקרבים יחד עם קורבנם הם. כך מועצמים שני הקורבנות, והקרבתם מאירה באור יקרות את מלכות ה'.

ביאור זה של מעשה נדב ואביהו מתחזק לנוכח דרך מותם – השריפה באש שהיא דרך העלאת הקורבנות - "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (ויקרא י, ב). ודאי, שדרך המתה זו בלבד אין בה משום הוכחה שהם קיפחו את חייהם כקורבנות לה', אבל בהצטרף עובדה זו לטיעונים הקודמים, היא מוסיפה להם משקל. 

אומנם ניתן להעלות סברה אחרת, שלפיה מותם של נדב ואביהו היה תוצאה של ראיית ה', על פי דברי ה' למשה: "כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ), אלא שקביעה זו אינה לוקחת בחשבון את קידוש ה' שעולה מהמתתם, על פי הנאמר – "בִּקרובָי אֶקָדֵש". 

ומה שלמדנו ממות נדב ואביהו, אנו לומדים גם כאן, ממות אנשי בית שמש; ה', שבמקרה זה הרג המונים, השיג את העצמת קדושתו בעיני הנותרים בחיים (שמואל א ו, כ). דמיון נוסף בין שני הסיפורים הוא שכמו נדב ואביהו, גם אנשי בית שמש הומתו דווקא בשעה שהקריבו קורבנות (שמואל א ו, יד-טו), ונראה, שכמו במקרה של שני בני אהרן, גם כאן – המקריבים עצמם הוכללו בקורבנות, ובמותם קידשו את ה'. 

אומנם, הכתוב (שמואל א ו, יט) טוען אחרת, ולפיו ראיית הארון היא שגרמה לה' להכות באנשי בית שמש עד מוות. אולם, אמירה זו מעוררת ספקות מכמה סיבות: 

א. אנשי בית שמש אינם מומתים מייד עם ראיית הארון, ואף לא עם התקנת הקורבן, אלא רק עם הקרבתו. מה טעם השהיית המוות עד שלב זה, אם סיבת מותם היא ראיית הארון? 

ב. אין בתורה איסור מפורש לראות את הארון; אומנם, מפרשים רואים איסור כזה בויקרא (טז, ב), אולם, האיסור שם חל על ראיית הכפורת שמעל הארון, שעל גביה ייראה ה' עצמו בענן, או באופן אחר (שמות כה, כב), וכידוע, אין רשות לראותו. לעומת זאת, כאן, בפרקנו, מדובר בראיית הארון דווקא.

ג. הארון נראָה לעם בהזדמנויות רבות - בנדודים במדבר ובמלחמות, כמו המלחמה בפלשתים שהוזכרה לעיל (שמואל א ד, א-י), ואם כן, מה הטעם באיסור על ראייתו כאן?

מהנאמר עד כאן בעניין אנשי בית שמש משתמע, שלא ראיית הארון גרמה למותם. ההערה שלפיה מתו כי ראו את הארון היא כנראה מאוחרת, ומטרתה להצדיק מעשה שלא ניתן להצדיקו, על ידי האשמתם בחטא שלא חטאו בו. 

מה גרם אפוא, להריגתם של אנשי בית שמש? התשובה עולה מהפסוקים שלהלן: 

מאחר שהפרות הרתומות לעגלת הארון, הלכו מארץ הפלשתים לבית שמש מעצמן, ללא התערבות אנושית (שמואל א ו, יב), יש לומר שהתרחש בדרך זו נס, שהוא, כמובן, מעשה ה'. מכאן, שגם בהמשך, "וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל-שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית-הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם" (שמואל א ו, יד), מתרחש אותו נס. ביאור זה מתבסס גם על המילים "וְהָעֲגָלָה בָּאָה", כלומר, נראית מתקדמת מעצמה; מובן, שהפרות הן אלה שמושכות את העגלה, אלא שכאן היא מובלת דווקא אל מקום האבן הגדולה שבשדה (שם). מהבנה זו משתמע שה' הוא המוביל את העגלה, דווקא אל האבן הגדולה. 

טעם פעולה זו של ה' אינו מפורש, אך נראה שניתן לעמוד עליו מההמשך: "וַֽיְבַקְּעוּ֙" – אנשי בית שמש – "אֶת־עֲצֵ֣י הָעֲגָלָ֔ה", כדי להבעיר בהם אש למזבח שעל האבן הגדולה,"וְאֶת־הַ֨פָּר֔וֹת הֶעֱל֥וּ עֹלָ֖ה לַה'" (שם). ובהמשך: "וְהַלְוִיִּ֞ם הוֹרִ֣ידוּ׀ אֶת־אֲר֣וֹן ה' ...וַיָּשִׂ֖מוּ אֶל־הָאֶ֣בֶן הַגְּדוֹלָ֑ה וְאַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֗מֶשׁ הֶעֱל֨וּ עֹל֜וֹת וַֽיִּזְבְּח֧וּ זְבָחִ֛ים בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לַֽה'" (שמואל א ו, טו), ופירושו, שאחרי שאנשי בית שמש הקריבו את הפרות שהובילו את העגלה, הם העלו עוד קורבנות, שמספרם אינו מצוין, וכולם – בתודה ובשבח לה' על חזרת הארון. הכתוב "וישימו אל האבן הגדולה" מדבר בלווים, שהניחו את הארון אל מול האבן הגדולה ובקרבתה. האבן הגדולה כמזבח, מקבילה לזה שבבית המקדש, והקִרְבה היתירה של הארון למזבח מזכירה אף היא את מעשה נדב ואביהו - בשני הסיפורים התקרבו המקריבים אל "קודש הקודשים" למעלה מן הרגיל, ובשניהם הם מקריבים קורבנות ומומתים בתוך כך, וכפי שכבר הראנו, כגורל נדב ואביהו היה גורלם של אנשי בית שמש: 

בעודם מקריבים את קורבנותיהם, היכה ה' "בְּאַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֗מֶשׁ וַיַּ֤ךְ בָּעָם֙ שִׁבְעִ֣ים אִ֔ישׁ חֲמִשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף אִ֑ישׁ וַיִּֽתְאַבְּל֣וּ הָעָ֔ם כִּֽי־הִכָּ֧ה ה' בָּעָ֖ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה" (שמואל א ו, יט). "העם" הנזכר כאן הוא עמה של בית שמש, והם מומתים לא משום שחטאו, אלא בשל תזמונן יחדיו של נסיבות אלה:

א. האבן הגדולה שעליה זבחו, הייתה קרובה ביותר אל ארון ה', דהיינו, אל קודש הקודשים, המקום המכונה "לפני ה'."

ב. לא הם קרבו אל הארון, אלא הוא זה שקרב אליהם, ולכן אין לייחס להם עבירה על "וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת" (במדבר ג, י; יח). 

אם כן, הואיל ואנשי בית שמש היו בעיצומה של הקרבת קורבנותיהם, וארון ה' קרב אליהם, הם נעשו, בעל-כורחם, קרובים מדי לקודש הקודשים – כאן, לארון שעל גבו נמצא ה' בין הכרובים – ואז הפכו הם עצמם לחלק מהקורבנות המוקרבים באותה שעה. ודווקא בשל נסיבות אלה סיכמו אנשי בית שמש הנותרים:

"וַיֹּֽאמְרוּ֙ אַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֔מֶשׁ מִ֚י יוּכַ֣ל לַעֲמֹ֔ד לִפְנֵ֨י ה' אֱלֹהִ֛ים הַקָּד֖וֹשׁ הַזֶּ֑ה וְאֶל־מִ֖י יַעֲלֶ֥ה מֵעָלֵֽינוּ" (שמואל א, ו, כ): 

בכתוב "מִ֚י יוּכַ֣ל לַעֲמֹ֔ד לִפְנֵ֨י ה' הָאֱלֹהִ֛ים הַקָּד֖וֹשׁ הַזֶּ֑ה", הכוונה היא שעמידה "לפני ה'", כלומר, בקרבה מוגזמת לפני ארון ה' או ה' עצמו, תביא להרג המתקרב, כבמקרה שלהם, של אנשי בית שמש. סכנה זו ניכרת, כאמור, גם בשני המקרים של נדב ואביהו שנידון לעיל, ושל מות עוזא (שמואל ב ו, ו-ז), שיידון להלן. 

ב. "וְאֶל־מִ֖י יַעֲלֶ֥ה מֵעָלֵֽינוּ" – פירושו, לפי בעל מצודת דוד, "הלא הגדולים שבנו מתו...", ואכן נראה, שבאנשי בית שמש התחזקה ההשקפה, שה' בחר, לפחות במקרה שלהם, להקריב דווקא את מאמיניו הגדולים ביותר. תפיסתם זו תואמת את דפוס המחשבה הרגיל ביחס להקרבת הקורבנות, שככל שעולה ערך הקורבן – כך מועצם השבח לָאל. במקרה זה השבח אף התעצם בשל מספרם הרב של המוכים למוות.

גם לאחר שנעצרה מכתם, חרדתם של אנשי בית שמש מפני הארון נמשכה. הם דאגו אפוא שהוא ימשיך במסעו עד קריית יערים הרחוקה מהם (שמואל א ו, כ-כא), ושם היה מונח בבית אדם בשם אבינדב במשך עשרים שנה (שמואל א ז, א-ב). בתום תקופה זו, מספר המקרא, יזם דוד את מסעו של הארון בחזרתו ליהודה, אירוע רב-משתתפים ושָמֵח במיוחד. על תחילת מסע זה של הארון מסופר שבני אבינדב, עוזא ואַחְיוֹ אָחִיו, היו אמונים על הסעתו מקריית יערים לירושלים:

"וַיַּרְכִּבוּ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל-עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת-הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה (שמואל ב ו, ג)...וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר-אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל-הַשַּׁל ('על אשר שלח' [ידו]?) וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַיִּחַר לְדָוִד עַל-אֲשֶׁר פָּרַץ הי פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שמואל ב ו, ו-ח). 

בדומה למקרים של מות נדב ואביהו ואנשי בית שמש, גם במקרה זה של מות עוזא, ניכר הצירוף של קרבתו המוחלטת לארון ה', שמתבטא באחיזה בו, עם מעשהו הנוסף – הקרבת קורבן. ראייה זו של עוזא כמקריב קורבן במסע זה, יחד עם מלווי הארון האחרים, עולָה מהכתוב בכמה היבטים: 

א. לפי כמה מקומות בתנ"ך, ל"גורן", מקום דישת התבואה וזרייתה, היו גם תפקידים נוספים. כך, למשל, מסופר על הגורן של ארונה היבוסי, שבמקומה נבנה בימי שלמה בית המקדש הראשון (דברי הימים ב ג, א), שהיא שימשה גם להקרבת קורבנות (שמואל ב כד, כב-כד; יח; כא, וראו: הושע ט, א). 

ב. לדעתנו, מלווי הארון חנו ב"גורן נכון" דווקא, כי חפצו להקריב בה קורבנות, וזאת מפני שעל פי ההיגיון, מטרת העצירה בגורן זו צריכה להלום את אפיוניה של הגורן, מבחינת צרכיהם של הבאים.

ג. יש לשים לב, שאחיזתו של עוזא בארון מתרחשת, כאילו במקרה, רק כשהמלווים מגיעים ל"גורן נכון", ורק אז הוא מומת. ישנו יחס סיבתי אפוא, בין שלושת המרכיבים: ההימצאות ב"גורן נכון", הישמטות הארון והמתת עוזא. 

ד. חיזוק נוסף להשערתנו שעוזא הומת כקורבן לה' אנו מוצאים בנאמר: "ויחר אף ה' בעוזא", שמשמעו, שה' הצית, או הדליק, את עוזא, בדומה ל".. וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם [בעם] אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.. וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי-בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה' (במדבר יא, א-ג; וראו: "לָנֶצַח יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ", תהלים עד, א ו"אין עשן בלי אש"), והיא הדרך שבה היו מקריבים את הקורבנות. 

מסקנתנו היא אפוא, שאת עוזא, שיחד עם חבריו למסע עצר ב"גורן נכון" לשם הקרבת קורבנות לה', ה' המית כאחד מהקורבנות באותה הקרבה. עוזא לא טעה בדבר; הוא לא חטא, ולכן גם לא נענש. למותו תכלית של קידוש ה': הצירוף של הקרבת קורבנות לה' וקירבה יתירה אליו (לארון), מוליד את הקרבת המקריב. ראיית הנגיעה של עוזא בארון כחטא, אינה אלא תירוץ מאוחר להמתה - מאחר שחטאו אינו מתברר מתוך הסיפור, ואף נוצר הרושם שהוא ביטא במעשהו נאמנות ומסירות לה', מובאת אל התמונה "תורת הגמול", במטרה להצדיק את מעשה ה'. הבאה זו של "תורת הגמול" אל הסיפור, היא מלאכותית וצורמת: אין הכתוב מציין במפורש שעוזא חטא, ואף אינו מתאר חטא כלשהו. 

במקרה של נדב ואביהו, למניע המקורי של המעשה, "בקרוביי אקדש", משמעות של הפיכת הקרובים לה' מבחינה גיאוגרפית ורוחנית, לקורבנות לה', שבמותם מקדשים אותו. תפיסה זו תְּרָאֵה, בדורות מאוחרים יותר או בחוגים אחרים, כבלתי-מתקבלת על הדעת; התירוץ האחר, של הכנסת "אש זרה" לתחום קודש הקודשים, הוא בגדר מעשה שקל יותר להבין את ההמתה בשלו, כי הוא כולל את גורם הבחירה. הבאת סיבה שנייה זו לסיפור יוצרת קושי תוכני: הסיבות מוציאות זו את זו, ולכן לא ברור, בסופו של דבר, מדוע בכל זאת מתו נדב ואביהו. 

אנשי בית שמש גם הם לא חטאו, ואף הוכיחו את גודל אמונתם. ובכל זאת, כנדב ואביהו, הם הומתו בעת שהקריבו קורבנות, ובכך הפכו לחלק מקורבנותיהם. עלילה זו אינה עולה בקנה אחד עם צדדים מוסריים יותר של המקרא, ולכן, גם כאן הוכנס לתמונה הסיפור שלפיו הם ראו את ארון ה', וזו סיבת הריגתם. גם סיפור זה אינו מסתבר, כפי שהראינו בדיוננו לעיל. 

וכמו במקרים הקודמים, גם במקרה של המתת עוזא, אנו מוצאים בכתובים את ההשקפה, שהקרבת אדם בדרך מסוימת זו מאדירה את שם ה' ומקדשת אותו: 

ל"וַיָּמָת שָׁם, עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים" (שמואל ב ו, ז) כתוב מקביל בדברי הימים א (יג, י): "וַיָּמָת שָׁם, לִפְנֵי אֱלֹהִים". מהו "לפני ה'"? לפי רש"י על שמות (טז, לג) פירושו: "לפני הארון" (ואכן, כך הוא לפי ההקשר שם). גם בסיפורנו מדובר בָארון ממש, הארון שניצב פיזית אל מול המתת עוזא וגופתו המוטלת שם; מהיותו ארון ה' משתמע, שה' הוא האחראי למוות זה, ולכן הוא (המוות) מקדש אותו (את ה'). 

אך הסבר זה אינו עונה על השאלה: מדוע היכה ה' דווקא בעוזא? 

נבחן שוב את הכתוב: "...וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ...נֹהֲגִים אֶת-הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה. וַיִּשָּׂאֻהוּ... וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן. וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ--כִּי שָׁמְטוּ, הַבָּקָר. וַיִּחַר-אַף ה' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל-הַשַּׁל; וַיָּמָת שָׁם, עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים" (שמואל ב ו, ג-ד; ו-ז).

את הארון מלווים רק שני בני אבינדב, עוזא ואַחְיוֹ, ואחת הסיבות למינוים לתפקיד זה עשויה להיות, שעל פי רוב נושאי הארון היו כוהנים (יהושע ו, ד; ו; ח; יג; שם, ג, ג-יז; שמ"א ד, ד; יא), והשמות אבינדב (אביהם של השניים) ואלעזר (אחיהם של עוזא ואַחְיוֹ) הם שמות כוהנים (כך למשל שמואל קליין, ב"ערי הכוהנים") ומכאן, שגם עוזא ואַחְיוֹ היו כוהנים. 

מצד שני, נוהגם של שני האחים בארון, כשאַחְיוֹ הולך לפניו ועוזא אחריו, מזכיר את שהתרחש בעת כיבוש יריחו - שם נהגו כך דווקא אנשים מישראל (ראו: במדבר לב כט-לב, שם משמשים כחלוצים בני ראובן, בני גד וחצי שבט המנשה), ולא מהכהונה; היו אלה "החלוץ" שצעד לפני הארון ו"המאסף" שצעד אחריו (יהושע ו, ז; ט; יג). אפשר שתיאור זה נתן השראה לשני האחים, או שהועבר אליהם במסורת.

אַחְיו, כהולך בראש, אינו יכול אפוא לאחוז בארון הנשמט, ומסתבר שגם לא חש בתקלה. לפיכך, רק עוזא יכול היה לאחוז בו, וטרגדיה זו יכולה הייתה לקרות רק לו. המתת עוזא דווקא הייתה שרירותית, אם כן, ונבעה ממקום הימצאותו ביחס לארון. שליחת ידו אל הארון, משנשמט, כדי להחזירו למקומו, מקבילה לקרבה היתירה שהתקרבו נדב ואביהו אל המקום הנקרא "לפני ה'", ולקרבה יתירה כזו שיצר הארון בין מקומו, לבין מקומם של אנשי בית שמש; עוזא אחז בארון האלוהים ממש, ולא נותר חיץ בינו לבין "לפני ה'", דהיינו, לפני ארון ה'; באותה עת הפך גם הוא לקורבן, כפי שקרה לשני בני אהרן ולאנשי בית שמש. 

מהנאמר עד כה עולות המסקנות הבאות:

א. ברובד המרכזי שבסיפורינו, "תורת הגמול" אינה קיימת; חרון אפו של ה' ניצת באופן שרירותי, בלי כל קשר לעבותות המוסר. כך למשל, במעשה "סרני הפלשתים" - שלומם של סרנים אלה מובטח, לא משום שקיימו צו כלשהו של ה', אלא בגלל אביזרי עבודה זרה שהגנו עליהם, לפי עצת עובדי אלילים בכירים. ומפני שחייו ומותו של אדם נתונים ביד ה', עולה השאלה, למה בחר לשמור על חייהם של מי ששלומם נתון לחסדי המעשים הפגניים. סיפור זה משמש אפוא הקדמה לטענות שהבאנו בהמשך, שהעיקר בכתובים שעסקנו בהם משקף אדישות לתורת המוסר המקראית.

ב. היעדר התייחסות ל"תורת הגמול" ניכר גם בשלושת המקרים שהועמדו כאן במרכז הדיון: הן נדב ואביהו, הן אנשי בית שמש והן עוזא, לא חטאו מכל בחינה שהיא; נהפוך הוא – הם הוכיחו נאמנות לה' במעשים שתכליתם כיבודו ומניעת ביזויו (במעשה עוזא). אלא שמעשים אלה לא רק שלא הועילו להם, אלא גרמו למותם. הניגוד שבין פועלם הטוב לבין המתתם, מלמד שגם לסיפורים אלה אין כל קשר ל"תורת הגמול"; גיבוריהם הוכו למוות משום שמעשה זה הוסיף לקדושת ה', במיוחד מפני שהם עצמם נוספו לקורבן שהקריבו, והקרבתם פיארה את ה' במידה רבה אף יותר.

ג. כאן יש להזכיר נקודה עקרונית שקשורה בהמתת אנשים אלה כתוספת לקורבנם: נדב ואביהו, אנשי בית שמש ועוזא, לא זו בלבד שלא חטאו, אלא להפך: הם נִרצו כקורבנות לה' (לריצוי ה' באמצעות קורבנות, ראו: ויקרא א, ד; יט, ז; כב, כה; כז) דווקא בשל היותם נעלים משאר בני האדם; ומסתבר שבמקום שאין בו שכר ועונש, גם המוות אינו נחשב לעונש, במיוחד בנסיבות אלה, שבהן ההקרבה מתרחשת ברגע כל כך נשגב. אין מקום לומר, שהקרבת גיבורי סיפורים אלה הייתה רצויה גם להם – כמו רוב בני האדם, גם הם לא ביקשו למות. אבל המתתם נתפסת כאן כמשקפת, באופן אובייקטיבי, ערך עליון. 

כך, במסגרת זו של המתת אדם כקורבן, הימצאותו באזור הקדוש ביותר, הקרוי "לפני ה'", אין בה עבירה על איסור כלשהו (כמו "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", במדבר ג, י, או "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", שמות לג, כ). מי שנמצא באזור זה נחשב קרוב לה' עד כדי כך, שה' מקרבו אליו עוד יותר באמצעות הקרבתו, וזה פירוש "בקרוביי אקדש" בסיפור נדב ואביהו – ה' לוקח אליו את אלא שהתקרבו אליו במידה קיצונית, כי מקומם מבטא את קרבתם אליו באופן גיאוגרפי ולכן גם (כנראה) רוחנית.

ד. הטענות שלפיהן גיבורי הסיפורים הומתו בגלל חטא שחטאו, חטא שמתואר בסיפורים אלה עצמם, הופכות את עלילותיהם לבלתי-עקביות ואף חסרות היגיון, כפי שהראינו. סיפורים אלה ידועים מדורי דורות כמדירי מנוחה מקוראיהם, הואיל ובשלושתם לא ניתן להבין את המוות באמצעות "תורת הגמול". עם זאת, כיוון ש"תורת הגמול" מיוצגת במקרא במקומות רבים, נוצר הרושם שהוא דוגל בה, ולכן, גם מקומות שאין להם כל קשר ל"תורת הגמול" מתפרשים על פיה. יתר על כן, נראה שבדורות מאוחרים יחסית, פעולות ה' שלא על פי "תורת הגמול" לא הועלו על הדעת. תופעה דומה ניכרת בהבדל המוסרי שבין כתובים שבמקרא לבין תורת חז"ל. כך למשל, בהבדל המפורסם שבין "עין תחת עין" שבמקרא (שמות כא, כד), לבין האופן שבו פירשו חז"ל ציווי זה: "עין תחת עין – ממון" (תלמוד בבלי בבא קמא פד, ע"א).

קראנו למאמר זה "עוזו של עוזא", וההסבר לזה קשור בדעתנו על עוזא ומעשיו. הדיון במותו הוא האחרון בתיאורים קשים אלה. יש מקום לשער שעוזא כבר הכיר את הסכנה שבהימצאות בקרבת הארון, ובכל זאת, הוא ליווה אותו. כמו כן, ידע שהוא מסתכן בעצם הליכתו אחרי הארון, כיוון שמבין שני האחים, רק הוא יכול היה להשגיח עליו; לפיכך, הסכנה שאם יחלץ לעזרת הארון ייפגע, ואולי אף ימות, הייתה רבה יותר מהסכנה שאַחְיוֹ היה נתון בה, אם בכלל. עוזא לקח על עצמו את ההסתכנות הזאת, ובבוא התקלה החמורה, שבה נטה הארון ליפול, הוא אזר עוז ותיקן את המצב, ואז נהרג. עוזא נפל על מזבח ה', פשוטו כמשמעו, בשל העוז שגילה, ולכן קראנו לכתוב כאן: "עוזו של עוזא". ואולי לא מקרה הוא שעוזא הוא שמו.