ייצוגים קולינאריים בספרות הישראלית ומשמעותם התרבותית

ד״ר ניצה דורי, המכללה האקדמית הדתית לחינוך "שאנן" בחיפה

טעים ובריא

תקציר

מאז ומתמיד תפס האוכל מקום חשוב בתהליך החִברות (סוציאליזציה) של האדם. כבר במקרא אנו נחשפים לסיפורים הקשורים בארוחות ובהכנתן: אברהם מבקש להגיש לאורחיו (המלאכים) סעודה, והוא מזדרז להכינה, ומגייס לעזרתו את בני ביתו: 

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ (בראשית יח ו–ח) 

סעודה זו אינה הסעודה היחידה המתוארת במקרא: אברהם עורך סעודה גדולה – משתה – ביום היגמל את יצחק (בראשית כא); עשו יוצא לצוד ציד ולהכין סעודה לאביו כדי לזכות בברכתו טרם ימות, ורבקה מכינה סעודה ושולחת אותה בידי יעקב אל אביו, כדי שיזכה באותה הברכה (שם, כז) ועוד. מן התיאורים ניכר שלארוחה ולאירוח מיוחסת משמעות מעבר לסיפוק צורכי הגוף, ומתוך אותה משמעות נובעת חשיבותם (ברץ, 2003). 

האוכל מספק לנו את האנרגייה הדרושה לקיומנו הפיזי. זכותו של אדם לאספקת מזון בטוחה ומזינה מעוגנת בהחלטת עצרת האו"ם, והיא חובת המדינה לכלל אזרחיה. לצד תפקידו הבסיסי, האוכל ממלא תפקיד נוסף: שיטות ומנהגים הקשורים באוכל ובתזונה נשענים על ידע נרחב שנצבר במשך דורות רבים: כל דור 'ירש' את הידע שהנחיל לו קודמו, ובנה עליו נדבך נוסף משלו. את ה'מהדורה המורחבת' שיצר – הוריש לדור שבא אחריו. פירוש הדבר שהמאכלים עצמם, שיטות הכנתם והזיקה שנוצרה בינם ובין אירועים מוגדרים, מצטרפים לכדי תמונה רב-דורית רחבה, ולא ייפלא אפוא שיש להם תפקיד מרכזי ביצירת תחושות הקשורות לזהות ולהזדהות. האוכל משקף את הסביבה שבה גדלנו, את הערכים שספגנו ואת הנורמות שלאורן התחנכנו (Fischler, 1998) ובמילים אחרות: הוא משקף תהליכים תרבותיים, חברתיים-כלכליים, אנתרופולוגיים ואתניים. נראה כי האוכל — מה אוכלים, איך אוכלים ומתי אוכלים — מסמל מורשת לאומית וסיפורי חיים אישיים כאחד. האוכל מגדיר מי אנחנו (ולא פחות חשוב — מי איננו), וכיצד אנחנו נתפסים בעיני עצמנו וגם בעיני הזולת; האוכל תורם לשימור זהותנו ולחיזוק חיי הקהילה שלנו, והדבר בולט בהכללת ארוחה או תקרובת בטקסים ובאירועים. בימינו נוכחותו של האוכל מורגשת מאוד במרחב הציבורי: בפרסומות, במרכזי הקניות, בחיי התרבות והפנאי, ובשנים האחרונות – בריבוי יומני רשת (בלוגים) המציעים שלל מאכלים ומתכונים, ובריבוי תוכניות בישול למיניהן בטלוויזיה. 

מאמר זה יבחן ייצוגים קולינריים בספרות הישראלית ויעמוד על מאפייניהם התרבותיים מכמה היבטים: לעצם הכללת מתכונים בתוך טקסט ספרותי, לשמות המאכלים ולמשמעותם הסמלית, לחמין – המאכל היהודי המאפיין את השבת, ולתיאורים שעניינם תאוות האכילה.

מילות מפתח: קולינריה, ספרות, תרבות, אוכל, סימבוליקה, חמין, תאוות אכילה, הפרעות אכילה, אתניות, מסורת.

מבוא

סיפור עַם ידוע מספר על ג'וחא שניסה להיכנס לסעודה חגיגית רבת-משתתפים, ובלא הצלחה: הכניסה וההשתתפות באירוע נמנעו ממנו בשל בגדיו הבלויים. הלך ג'וחא לביתו, הסיר בגדיו ועטה על עצמו את בגדי החתונה שלו. בבואו בלבוש חתנים, הורשה להיכנס אחר כבוד לסעודה. התיישב ג'וחא ליד השולחן, וכשהוגש לו האוכל, לקח כף, הכניסה בתבשיל שלפניו והחל "מאכיל" את בגדיו. לסועדים שתהו לפשר מעשיו, השיב: "אתם נותנים לי כבוד רק בגלל בגדיי, אז מגיע גם להם לאכול משהו...". 

נראה אפוא שמעבר להיותו חיוני לקיום, האוכל (כמטונימיה המייצגת את האירוע שהאוכל מוגש בו) עשוי להגדיר את מעמדו הכלכלי, התרבותי והחברתי של האדם המצטרף לסעודת רעים, והוא אחד הגורמים העיקריים המאחדים חברה (Ashley et al., 2004). סוג האוכל שנבחר וכמות האוכל שנאכל מלמדים על מצבנו הרגשי ועל החסכים שאנו חווים. מרכיב חשוב בארוחות הוא האווירה השוררת בהן, ותפקיד חשוב ביצירתה יש לפן החברתי: האם אנו סועדים לבד או בצוותא? אינה דומה האווירה האופפת את האדם הסועד לבדו לאווירה השוררת בסעודה משפחתית או בסעודת רעים (Appadurai, 2008; Ashley et al., 2004; Sen, 2004.)

הסוציולוגיה של האוכל

הסוציולוגיה של האוכל הפכה לתחום דעת עצמאי הנחקר בהיבטים סוציולוגיים, היסטוריים ואנתרופולוגיים. האוכל מייצג זהות לאומית (סלטר וסלטר, 2009) והוא חלק ממערכת סמלים המעצבת את החברה האנושית מימים ימימה. בעידן הקדום נעשתה האכילה לצורך קיום בלבד, וכיוון שכל איש חש רעב בזמן אחר, אנשים אכלו על פי רוב בגפם (אם כי, כפי שציינו לעיל, היו גם סעודות שבהן בא לידי ביטוי צד חברתי). במרוצת הדורות התפתחו ארוחות סדירות בציבור וכן נוצר הרגל לכלול מזון באירועים חגיגיים ואחרים. המזון שימש גם בפולחן הדתי ולרפואה ממחלות שונות (Appadurai, 2008) .

פרננדז-ארמסטו (2004 (Fernández- Armesto, טען שאנשים נמשכים לטעמים שהם מכירים, וגם אם הם מוכנים להתנסות במאכלים חדשים ו"זרים", נטייתם הטבעית תמשוך אותם לחזור שוב ושוב לאותן מנות המוכרות להם. אותם טעמים מוכרים הם חלק מהזהות האישית, המשפחתית והלאומית של כל אדם ואדם. אומנם ברבות השנים ייתכן שיחולו בהם שינויים, וכן ייתכן שהמשמעות שתתלווה לאכילתם תפשוט צורה ותלבש צורה, אך בכל גלגוליהם הם מגדירים את הקו התוחם קבוצות שונות ומבחין בין מי ששייך לקבוצה ובין מי שאיננו משתייך אליה, ובתוך הקבוצות – הם עשויים לסרטט קו המבדיל בין תת-קבוצות (Wilk, 2008) . בדומה לווילק, גם בארת' (Barthes, 2008) מציין שהאוכל ממלא תפקידים חברתיים כאלה: תיחום קבוצות וגם חלוקה מעמדית בתוכָן. מתוך התבוננות ובחינה של המטבח הצרפתי, הגיע בארת' למסקנה שהאוכל, מלבד היותו ספק אנרגייה, הוא סמל תרבותי המייצג מסורת או כמה מסורות, כגון מסורת אריסטוקרטית לצד מסורת כפרית; דרכי התנהגות ומצבים ועוד. באכילת מאכלים מסוימים, בהכנתם באופן מסוים דווקא, האדם מצטרף כחוליה בשרשרת ההיסטוריה הלאומית, המאגדת בתוכה את כל המסורות. בארת' מדייק ומבחין בין המציאות שהייתה בעבר למציאות המוכרת בימינו: בעבר ראו באוכל אמצעי מיוחד, ובהוספתו לאירוע – הוסיפו לאירוע נופך ייחודי, אבל כיום כל היבט בחיינו מיוצג באוכל, ואין בשימוש בו כדי להפוך אירוע לייחודי. בארת' רואה באוכל שפה, ומזהה בו קווים הדומים לקווים המאפיינים שפה: יסודות המזון דומים לסמלים שבשפה, ודרך ההכנה וההצטרפות של המרכיבים ליצירת המאכל – לדרכי ההצטרפות בשפה, ומשום כך, המונח 'תחביר' משמש אותו בתיאור שני התחומים גם יחד. סמלי האוכל, כסמלי השפה, הם סמלים הקשורים לתרבות, והבנת משמעותם חשובה אפוא לתקשורת בין התרבויות השונות.

גם (1997) Beardsworth & Keil מדגישים שלצד תפקידם של תהליכי הכנת מזון וחלוקתו עם בני משפחה וקרובים לשמש אמצעי להבחנה בין מעמדות, הם מבחינים בין קבוצות אתניות, במפגש ביניהן. אוכל אתני מאפשר לבן תרבות אחת ליהנות מחוויה תרבותית אחרת. העיסוק האינטנסיבי במסורות תרבות מקיף תחומי תרבות שונים: מוסיקה, קולנוע, פסטיבלים ולבוש, ואל כל אלו מצטרף גם האוכל (גולדשטיין-גדעוני, 2003.)

בתפקיד האוכל במסגרת המשפחה עסק גם שלום (2012), שציין שעם העלייה בגיל ובפירמידה המשפחתית, על פי רוב דור המבוגרים הוא שאוחז בשרביט הניצוח על הארוחות המשפחתיות. המבוגרים רואים בעצמם את האחראים ללכידות המשפחתית ולשמירת הקשר הבין-דורי, והם נעזרים באוכל שעבר במשפחה מדור לדור להנחלת מסרים וזיכרונות ולביטוי רחשי חיבה ואהבה לדור הצעיר. ולכל אלו, קריצמן-אמיר וברק-ביאנקו (2017) מוסיפות היבט מיוחד הקשור לתרבות – האמונה.

האכילה שהשתבשה

בימינו אצל רוב בני האדם חל שיבוש בפעולת האכילה (Orphana et al., 2010; Lavie et al., 2009). אצל רבים הגורמים המנהלים אותהּ הם פחד ותחושת אשם, והיא מתאפיינת במעברים חדים בין אובדן שליטה והתקפי זלילה לבין דיאטות, הימנעות מאכילה ושאיפה תמידית לרזות. ככל שהערכתו העצמית של האדם אשר לדימוי הגוף שלו – נמוכה, האכילה מעוררת בו שאלות, והן טורדות את מחשבותיו לפני האכילה, בזמן האכילה וגם אחריה: "מדוע אני כל הזמן רעב?" הוא שואל את עצמו, "האם זה מעיד על חוסר כוח רצון? מה יהיה איתי? למה זה מגיע לי?" וכדומה. השאלות הולכות ומתפתלות, והאדם נקלע לתהליך של הסתבכות קוגניטיבית (יובל, 2011), שאינו פותר את בעיית האכילה ואדרבה מעצים אותה. הימנעות מאכילה גורמת בסופו של דבר לאובדן שליטה ולאכילה חסרת מעצורים (Jansen et al., 2007) וגם לחשיבה מרובה סביב אוכל (Maura et al., 2008). 

מן הדברים עולה שהאכילה הפכה קשורה לרגש, ואכן אנו עדים לתופעה שבה הקשר הזה הפך מובהק במיוחד – האכילה הרגשית. אכילה רגשית שהיא אכילה מהירה מכל הבא ליד שנועדה לפצות על רגש שלילי כגון עצב, קנאה, בדידות, שיעמום או געגוע. ברוב המקרים יתלוו לאכילה הרגשית רגשות אשמה בזמן האכילה וביום שאחריה (Haedt-Matt et al., 2014). אלברס (2015) מציינת במחקרה כי "האכילה מתחילה בראש, או נכון יותר – ברגש". לא לחינם הומצא הביטוי "מזון מנחם". מטרתה המוצהרת של אלברס היא לנתק את הקשר ההדוק שבין רגשות לאוכל ולעבור מאכילה רגשית לאכילה תבונית. 

הבישול החינוכי-טיפולי מבקש להציע דרך לניתוק הקשר המוזכר והמעגל המזין את עצמו של האכילה הרגשית (רע לי>אני אוכל>רע לי). הבישול החינוכי-טיפולי מבוסס על סגולותיהם של האוכל והפעולות שנעשות להתקנתו לסעודה. האוכל מעורר את החושים השונים לפעולה: יש בו טעמים (חוש הטעם), ריחות (חוש הריח), מרקמים (חוש המישוש), צבעים וצורות (חוש הראייה), ויש מאכלים שאכילתם כרוכה בהכרח בקול או ברעש (חוש השמיעה). כיוון שהחושים משותפים לכלל בני האדם (הבריאים), החוויה המשותפת עשויה לחבר בין אוכלוסיות שונות.

הבישול נחשב פעולה טיפולית ומעצימה, מכיוון שהוא מעניק לאדם שעוסק בו תחושת ביטחון והרגשה של "בית", והן נוסכות בו כוח ותחושת מסוגלות לעסוק בעיבוד רגשותיו (ממן-מאור, 2008Algozzine, Browder, Karvonen, Test & Wood, 2001; ). הבישול משקף גם מעמד חברתי, הייררכייה חברתית, מגדר, מיקום גאוגרפי (חומרי הגלם עשויים לשקף את ארץ המוצא של המבשל), אמונה דתית וחיי קהילה. הבישול החינוכי-טיפולי מספק הזדמנות לפרוץ גבולות של נורמה וערכים חברתיים: שימוש באצבעות ולאו דווקא בסכו"ם נחשב לגיטימי, מותר ללקק את האצבעות שנגעו באוכל וגם את הכלים ששימשו להכנתו, מותר 'לאכול בידיים' ואין חובה להקפיד על כללי הנימוס, ומובן שמותר להשקיע את הידיים במעמקי הקערה ולערבב בעזרתן את הסלט, העיסה המיועדת לאפייה או לטיגון וכדומה. כל הפעולות האלה מגרות את החושים ומעוררות הנאה אישית וקבוצתית (ברק, 2008).

האוכל בספרות

שילוב ארוחה בספרות הוא תחבולה, מוסכמה ספרותית, המחברת בין הדמויות, שסגולתה המיוחדת טמונה ביכולתה לשאת בתוכה משמעויות רבות החשובות להבנת הטקסט (Boot, 1963). האוכל והעיסוק בו משמשים שפה, ובעזרתם מוגדרים זהות וגבולות. כל פרט עשוי לשמש 'מונח' הנושא משמעות: האדם שמכין את הארוחה, תיאור האוכל המוגש, הקשר בין אוכל למיניות, נימוסי שולחן, כלי אוכל כמייצגי תרבות, השיח ליד השולחן (לא אחת אמירה גלויה מסתירה בתוכה כוונות שונות), הסועדים, לבוש הסועדים ודרך התנהגותם סביב שולחן האוכל (ברץ, 2003).

עד כה התפרסמו מחקרים אחדים שעסקו בנושא ייצוגי מזון בספרות. מחקרו של שקד (1982) עוסק בסעודות שברומן "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, שבהן בא המוטיב החברתי לידי ביטוי בסעודות המשותפות של בני המעמד הגבוה. הסעודה ברומן, טוען שקד, ממלאת את תפקיד "המסווה החברתי" הבוחר למקד את מבטו-מבטנו בעניין כללי – תאוות האכילה (אם כי התיאורים עוסקים בעיקר באחת הדמויות, שתאווה זו מאפיינת אותה (צירל], ובה בעת להעלים עינו-עיננו מן הפרט וממצוקותיו [הירשל]. 

ברץ (2003) עסקה במחקרה בסעודת בר מצווה מתוך בחינת ייצוגה בשלוש יצירות ספרות: "מאחורי הגדר" מאת חיים נחמן ביאליק, "חבלים" מאת חיים באר ו"ספר הדקדוק הפנימי" מאת דויד גרוסמן. במאמרה ברץ מדגישה שבארוחה ביצירה הספרותית מוטמע מארג נרחב של מטפורות, שיש להן תוקף לגבי הטקסט כולו, כלומר, גם אם נקרא את המטפורה בהמשך, נבין את ייצוגה בהקשר של הארוחה שצוינה קודם לכן. בכל היצירות תיאור הסעודה גרוטסקי. לדברי ברץ הרגלי אכילה והעדפת מאכלים מסוימים הופכים לחלק בלתי נפרד מזהות האדם. 

רפאל (2004) בוחן בחינה ספרותית-חברתית את שיר הקופלאס, שיר תהילות החציל, שעניינו בתבשילי החצילים, ומציע לבחון את עולמה של החברה היהודית-ספרדית דוברת הלאדינו מבעד למתכונים המסורתיים שלה. השיר מבטא תודעה קהילתית ומשפחתית רחבה, משל היו כל הנשים המוזכרות בו בנות משפחה הנוהגות לטעום זו מתבשילי החצילים של זו. מהשיר משתקפת אחוות נשים: כל אחת מן הנשים המוצגות בשיר, מוכנה לשתף בידיעותיה את חברותיה המבשלות, ומגלה להן את המתכון שלה מבלי להסתיר שום פרט.

רייך (2013) סוקרת בספרה את נושא האכילה והשתייה בתנ"ך, ומוצאת שהוא משמש לא פעם מוטיב משמעותי. מתברר כי בתנ"ך מתקיימת בין השיטין גם שפת המטבח, הבישול, התבשילים והריחות, המנסה לשדר מסרים סמויים.

במחקרה על ייצוגי אוכל בסיפורי עַם ציינה פינטל-גינסברג (2016) כי לאוכל מעמד מרכזי בחייו של האדם והוא מבטא קשת רחבה של זהויות: לאומית, אתנית, מעמדית ומגדרית. סיפורי עַם נשענים על דמיון יוצר, ולכן האזנה לסיפור על אוכל יכולה לשמש לעיתים תחליף לאכילה עצמה ולגרום לסיפוק הדומה לזה הבא מן האכילה. 

במאמר זה אבקש לבנות נדבך נוסף על אלו שבנו המחקרים שקדמו לו. המאמר יעסוק בארבעה היבטים של ייצוגי אוכל במבחר יצירות ספרות עבריות:

א. שילוב מתכון בתוך הטקסט הספרותי 

ב. שפת תיאורי האוכל

ג. החמין – עונג שבת

ד. תיאורי תאוות אכילה

לבחינת המדדים שצוינו נבחרו יצירות שנתחברו בתקופות שונות (מדבורה בארון, דרך חיים הזז ועד אמילי עמרוסי), כדי לבחון אם בסוגי המאכלים ובדרך ייצוגם ניכרים הבדלים בין יצירות מוקדמות ליצירות מאוחרות המלמדים על שינויים ותמורות שחלו בתחום זה במרוצת הדורות. היצירות שנבחנו ויידונו במאמר הן: "מזכרת אהבה" מאת יצחק בר-יוסף, "וידוי" מאת יוכי ברנדס, "תריס" מאת אמילי עמרוסי, "עד שיום אחד" מאת שמי זרחין, "תמרה הולכת על המים" מאת שפרה הורן, "דורות ראשונים" מאת חיים הזז, "ילקוט סיפורים" מאת דבורה בארון, "ארץ אשה" מאת איל מגד, "יום האור של ענת" מאת אהרן מגד, "יום הרפאים" מאת דוד שחר ו"אשת הפיראט היהודי" מאת אילן שיינפלד. היצירות מובאות על פי הסדר שבו הפרטים שזוהו בהן יידונו במאמר (על פי החלוקה שצוינה לעיל). 

ממצאים ודיון

מתכון בתוך הטקסט הספרותי – מורשת קולינרית

מתכונים העוברים מדור לדור במשפחה ובעֵדה, משקפים מלבד לכידות משפחתית וכבוד לתרבות ולמסורת האוכל, גם סיפור משפחתי המחבר בין העבר להווה ולעתיד. שימור מתכונים והעברתם מדור לדור הם חלק מפולקלור עממי שמאפשר המשך קיום הרצף המשפחתי. שטראוס (1978) טוען כי מגוון הפריטים העולה על שולחן הסעודה הוא שפה שמבטאת תפיסת חיים חברתית. לדעתו, אופן הבישול המקובל בחברה מלמד על המבנה שלה או חושף את הסתירות הפנימיות שבתוכה. להלן אדגים:

ובינתיים מכבדת אותי שֹוּרֶה בעוגה שאפתה, ולתולדות המשפחה מצרפת גם את המתכון: "שאשתך תכין לך עוגה ירושלמית כמו שאכלת תמיד אצל באבע כשהיית ילד: שלוש וחצי כוסות קמח, שלושת רבעי כוס שמן, כוס וחצי מים, כף וחצי אבקת אפייה, שתי ביצים, טיפות וניל, כוס וחצי סוכר – לערבב הכל ביחד בקערה, לפזר קינמון, ולאפות בסיר-פלא (מזכרת אהבה, יצחק בר-יוסף, עמ' 177).

המתכון משמש לשֹוּרֶה אמצעי לחיבור בין העבר ("כמו שאכלת תמיד אצל באבע כשהיית ילד") להווה (מסירת המתכון) וגם לעתיד ("שאשתך תכין לך"). לעוגה יש שֵם: עוגה ירושלמית עם טעמים נוסטלגיים של פעם. לרוב שמה של עוגה נקבע על פי חומרי הגלם המשמשים להכנתה: עוגת גבינה, עוגת שוקולד, אבל במקרה זה העוגה מקבלת את שם העיר שבה נהגו עקרות הבית לאפות אותה. נראה שמדובר במתכון בסיסי ופשוט של עוגה שהיה מוכר וידוע לכול. 'סיר הפלא', שלרבים מבני הדור הצעיר אין מושג מהו, הוא סיר מעוגל שבמרכזו חור עגול, והוא מצויד גם במכסה שנקובים בו חורים. את הסיר נהגו להניח על הכיריים או על הפתילייה, ובעזרת החום שסיפקה להבת האש העוגה נאפתה.

אבל אמא, שכבר אז אהבה לרדת לפרטים, פצחה בנאום נלהב על הבירה הלבנה ורסק העגבניות שמרתיחים בסיר עמוק, ועל הכדורים שמגלגלים בידיים מבשר טחון וביצים, בלי שום תבלינים, ורק בסוף, לפני שמכבים את האש, מוסיפים דבש ומלח ומיץ לימון (וידוי, יוכי ברנדס, עמ' 44).

מילת המפתח בקטע זה היא "נלהב". האם מתוארת כמי שמתלהבת מהכנת התבשיל וכנראה גם מהתבשיל עצמו, והיא מנסה להדביק בהתלהבותה גם את מאזיניה וללמדם את כל הפרטים ופרטי הפרטים הידועים לה ושמורים בזיכרונה: המצרכים וגם דרך ההכנה המדוקדקת, ואת כל זאת היא עושה מבלי להזדקק למחברת מרשמים כלל, גם לא לצורך היזכרות בכמויות המצרכים השונים. הכמויות נקבעות 'לפי העין', כפי שנהגו נשים רבות מעדות שונות וממקומות שונים בעולם לבשל במשך דורות. הצירוף 'לפי העין' היה כעין מילת קוד: רק נשים מנוסות במטבח תדענה לתרגם אותו לכמויות ולהוציא תחת ידן תבשיל מוצלח.

התור מתקדם לאט!, ככל הנראה לשביעות רצונן של העומדות בו. כניסת החג הקיצית מתאחרת מפנה מקום לאורך רוח נדיר במכולת, הזדמנות להחלפת מידע. "כשאת מכניסה את העוגת גבינה לתנור, תשימי תבנית עם מים למטה, ככה לא תצא לך יבשה"... "תגידי, יש לך איזה רעיון לסלט שמאלנים חדש? נמאס לי מהחסה-אפרסק-קשיו או הכרוב עם חמוציות ופקאן. יש לנו אורחים הערב" (תריס, אמילי עמרוסי, עמ' 229).

הקטע מתאר מכולת ביישוב קהילתי לא גדול, שבו כולם מכירים את כולם. במקום כזה, אך טבעי שהמכולת שהכול נזקקים לשירותיה, הופכת להיות מוקד המשמש להחלפת מידע – מתכונים ואוכל. בעידן של מרכזי קניות גדולים בערים, שבהם אנשים נעים עם עגלות הקנייה ועומדים בתור לקופה בניכור ובריחוק, המכולות השכונתיות ממשיכות לשמש מקום המזמן מפגש חברתי. ומכיוון שאת רוב עגלת הקניות מילאו מצרכי מזון, גם השיחות סביב התקנתם לארוחות והכנת מאכלים מגוונים מהם, הן השיחות הנשמעות והמדוברות. מלבד זאת, בקטע זה יש חיבור מעניין בין פוליטיקה לאוכל: "סלט שמאלנים חדש" – סלטי החומוס והמטבוחה נתפסים כסלטים הרגילים בפריפריה, המתאפיינת באוכלוסייה המזוהה עם הימין, וסלטי החסה-אפרסק-קשיו נתפסים כסלטים עירוניים העולים על שולחנם של השמאלנים.

רוחמה לקחה אותן למטבח הקטן והראתה להן איך היא מטגנת בצל וזורה עליו שיני שום שמעכה בכף ידה ומתבלת בפלפל ירוק חריף ובזירעוני כוסברה כתושים וסוחטת לימון ומניחה בתוך זה ערימה של עלי סלק ירוקים שקרעה מגבעוליהם, ותוך שניות שקעה הערימה הירוקה בסיר והפכה לרוטב ירוק וריחני שלתוכו קצצה רוחמה קוביות של גבינת כבשים צפתית ושברה שלוש ביצים וטפטפה שמן זית, וכשהכול בעבע והבשיל הביאה את הסיר הלוהט אל השולחן ובצעה קרעים גדולים של לחם שחור ושלוש האחיות טבלו את הלחם בתבשיל וערמו עליו כפות גדושות ופיסות מהביצים המבושלות ואכלו בהנאה רבה (עד שיום אחד, שמי זרחין, עמ' 60).

הקטע מדגיש את האיחוד המשפחתי סביב התבשיל – אחות אחת מכינה, שתי אחיותיה צופות בה, ולבסוף שלושתן יושבות וטובלות את הלחם בתבשיל ובעצם סועדות מאותה קדרה. שתי האחיות צופות ומצפות, והן עדות להוספת כל פריט ופריט בדרכו המיוחדת: זה מעוך, וזה כתוש, זה סחוט וזה קרוע. חושי הסועדות מגורים, והגירוי הולך וגובר הן אצל הצופות הן אצל המבשלת, שאת רוב הפעולות היא עושה בידיה. הציפייה והגירוי מגבירים את ההנאה מהתבשיל המוכן. העיסוק באוכל הוא חוויה חושית רב-ממדית ומולטי-דיסציפלינרית, מפני שמעורבים בו כל החושים: טעם, ראייה, שמיעה, ריח ומישוש, והוא מפעיל גם את מערכת החישה העמוקה (הודסמן ובן אשר, 2016). 

בתוך כך תמהתי מאוד איך יכלה להכתיב לי את ההוראות בדייקנות כזאת, אף-על-פי שהיא עצמה לא בישלה מעולם אלא באותה שיטה מסתורית ומסובכת שהאלמנה זיסוֹ כינתה "בישול על-פי", "בישול על-פי העין, על-פי היד, על-פי הלב, על-פי הצבע ועל-פי הסמיכות.

שוטפים היטב שלושה סלקים, קוצצים את זקן השורש ואת כיפות העלים, ומבשלים אותם במים שעה ארוכה עד שהם מתרככים וצבעם משתנה מסגול כהה לארגמן אצילי. בינתיים שמים בסיר גדול חצי קילוגרם בשר בקר למרק, חתוך לקוביות, ארבעה נתחים של עצמות רגל מלאות מוח, שני בצלים פרוסים לטבעות, כפית גרגירי פלפל שחור ושני עלי דפנה. מוסיפים לסיר שתים-עשרה כוסות מים, מביאים לרתיחה ומניחים להתבשל על אש קטנה. לאחר כשעה מכניסים לסיר שלושה תפוחי-אדמה קלופים, חתוכים לקוביות ("ולא שוכח [!] להוריד את הלכלוך מלמעלה, עם כף", אמרה לי אז סבתי כשהגיעה לשלב הזה של המתכון), וממשיכים לבשל עוד כחצי שעה. אחר-כך מקלפים את הסלקים המבושלים ("והקליפה יוצאת קל-קל", אמרה, והדגימה איך מקפץ הסלק המבושל מתוך קליפתו ומתערטל ממנה), גוררים אותם במגררת גסה לקערה, יוצקים עליהם לאט וברגישות, תוך כדי רחרוח (נחיריה של סבתי התרחבו), כרבע כוס של חומץ בן-יין לבן וכוס אחת מהמרק, ומניחים אותם בצד. למרק המבעבע בינתיים על האש מוסיפים רבע כרוב לבן פרוס דק מאוד, וממשיכים לבשלו עוד כרבע שעה. בסוף מוסיפים לו את הלפת, שני גזרים ושורש סלרי, כולם קלופים וחתוכים לרצועות דקות, ומבשלים אותו עוד רבע שעה, ממליחים ומפלפלים, מוסיפים לו את הסלק המגורר והמושרה בחומץ, מערבבים ומבשלים עוד כחמש דקות. את המרק המוכן אפשר להגיש בלווית קערית נפרדת של שמנת חמוצה, ובשום אופן אסור לשכוח את הלחם השחור״ (תמרה הולכת על המים, שפרה הורן, עמ' 325).

בקטע זה משולבות (בסוגריים) הערות הביניים ששילבה סבתה של הדוברת בעת שמסרה לנכדתה את המתכון להכנת בורשט (חמיצת סלק). ההערות לא קשורות בהכרח להכנת התבשיל עצמו, אלא להוראות טכניות 'מסביב' – הלכלוך, הקילוף והמראה של הסבה בשעת מסירת המתכון, כאילו בעודה מקנה לנכדתה את רזי המתכון, היא חווה בפועל את הכנת התבשיל ("נחיריה של סבתא התרחבו"). הכותבת קונה את המצרכים בו ביום ומכינה מייד את התבשיל כדי שלא תשכח שום פרט, ורק לאחר מכן היא מתפנה להעלותו על הכתב. היא מציינת את הבישול 'לפי העין', שהוזכר לעיל, ומזכירה גם את מוצרי המזון הנלווים לתבשיל: הלחם והשמנת החמוצה. למעשה היא מדגישה שלכל מאכל יש כעין צירופים כבולים, ואם יחסר מרכיב אחד השייך לצירוף, המאכל לא יהיה שלם.

אין אין אין חגיגה, בלי בלי בלי בלי עוגה

בספרו "אשת הפיראט היהודי" אילן שיינפלד מתאר מתכון להכנת סרדינים ממולאים, המועבר מאישה מבוגרת לאישה צעירה שנפגשו באקראי ליד דוכנו של מוכר הדגים בשוק:

"קחי את הגדולים ביותר כדי שיקל עלייך לנקותם ולמלאם", יעצה לה האישה הזרה ועזרה לה לברור מביניהם כמה עשרות דגים שעורם עוד בהק מלחות וריח באשה לא עלה מהם. "ובמה תמלאי אותם?" "בשום ובכוסברה", גימגמה מאליקה ממה שהעלה בפיה זכר הסרדינים הממולאים של אמה. מעולם לא השתהתה עמה כדי לראות מקרוב במה היא ממלאת את דגיה. "הוסיפי בהם גם מעט תקלייה, כמון, מלח ופלפל", פירטה אותה גברת, "ואחרי כן טבלי אותם בחלבון מדולל במים, העבירי אותם במעט קמח וטגני אותם בשמן". "אני רואה שבקיאה את בהלכות המטבח", חייכה אליה מאליקה. "וכי יש בידנו ברירה אחרת? הלא נשים אנחנו", השיבה לה אותה זרה, וקמטי חיוך בפניה״ (אשת הפיראט היהודי, אילן שיינפלד, עמ' 60).

שיינפלד נאמן ל'רקע' שעליו נבנה הסיפור, הן מבחינת המקום והזמן (מרוקו, המאה השש עשרה) הן מבחינת המגדר – כפי שעולה מהמשפט שבו חותמת הזרה את מילותיה: "הלא נשים אנחנו". בתקופה זו במרוקו – מקומה של האישה אכן במטבח. לאחר מכן שתי הנשים נכנסות למטבח ומבשלות יחדיו:

מרת רותי הניחה בסיר גדול גזר, בצל ובולבוסים עם עצם וקוביות מבשר כבש, כיסתה אותם במים ובזקה עליהם פלפל, מלח וכורכומין. על אלה הוסיפה צרור של עשבי תבלין. עד שרתח המרק הכינו את קדרת הבשר. הן חתכו בצלים לרצועות, טיגנו אותן בשמן, ועם שהשחימו הוציאו אותן מן השמן וטיגנו בו קוביות של צוואר כבש. אחרי שאלה ניטגנו די צורכן לשמור בהן את עסיסן, השחימו במחבת פרוסות של בולבוס מתוק (שם, עמ' 72). 

מרת רותי, המבוגרת, מלמדת את מאליקה, הצעירה, שיעור מעשי בבישול. היא פועלת, ומאליקה צופה בפעולותיה. יש כאן כעין חניכה נשית שנועדה להכשיר את מאליקה לתפקיד שתמלא בעתיד – עקרת בית טובה. ניכר ששיינפלד מתמצא ברזי הבישול והמטבח (לדוגמה: הוא מציין את טיגון נתח הבשר לפני בישול שנועד 'לאטום' אותו ולשמור על עסיסיותו). ייתכן שמקור התמצאותו בידע שלמד במטבח בבית ילדותו וייתכן שלמד את הדברים מעיון בספרי בישול. 

דומה שכל קטעי העברת המתכונים שהובאו מייצגים שושלת קולינרית דומה: ההוראות מדויקות מאוד. אומנם אין הבטחה ברורה שטעם המאכל שתבשל ה'תלמידה' יהיה זהה לטעם התבשיל שאליו התכוונה ה'מורה', אבל ייתכן שפרט זה אינו הפרט החשוב ביותר. נראה שהעברת המתכון נועדה ליצור פעולת גומלין משפחתית או חברתית. כל מתכון מנציח את העובדה שידיים עובדות הכינו אותו ולא פס ייצור תעשייתי, ידיים שיש מאחוריהן רגשות ומחשבות והרהורים ורעיונות, ומקבל המתכון רשאי תמיד להוסיף את המגע האישי שלו – נופך משלו. זו הסיבה שכל מעביר מתכון מנסה לדקדק בהעברתו – כדי שהמקבל יוכל להגיע לתוצאה המדויקת, אבל לא בטוח שמי שמקבל את המתכון אכן ייצמד להוראות במלואן ויקבל מאכל זהה למאכל שבישל מי שלימד אותו להכינו.

שפת תיאורי האוכל

רחל רייך מציינת בספרה "ויאכל וישתו" (רייך, 2013) שהמטבח הוא מרחב מלא בדימויים המייצגים תהליכים ומצבים רגשיים: "[אני] שמה את זה על אש קטנה" ו"מתבשלת עם זה", אבל לא יותר מדי – "להתבשל במיץ של עצמי". "כובשת את כעסי" עד ש"הבטן מלאה" ואז "אני צריכה לעכל את זה". "תוהה על קנקנו" של איש, והוא כל כך "מתוק", "מר נפש", "חמוץ", "מפולפל", "חריף". לפעמים "צמאה נפשי" ואני תמיד "שולחת לחמי על פני המים". נראה שהאוכל וכל תעשיית המזון הם כר פורה ליצירת דימויים וביטויים. על סגולתם זו עמד חיים הזז: 

תמה אני אם יש מאכל אחד במדינה שלא עשתה פרלה בביתה, בין שהוא מאכל בשר ובין שהוא מאכל חלב, בין שהוא מאכל בריאים ובין שהוא מאכל איסטניסים, וכל מאכל שהלב חומד והיצר תאב לו. כגון, קנישס… ו… ו… ורטוטין.. ורטוטין, יודעים אתם, המעטירים, עגולים ומכורכמים, מסורגים חוליה אחר חוליה גבינה שנתגבלה יפה בביצים טרופות וגוף-קומתם עשוי קומות-קומות ועינם קמורה לחוץ. נו, והלביבות המעוברות, כבדות בדובדבנים, בפטל ובתות-שדה ובפירות-יער השוטים, ועובריהם דוחקים ונותנים סימניהם מבפנים כאילו נעשתה להם כרס כאספקלריה המאירה. ולביבות מעשה קדירה הקרויות קרפלאך, שכריסן כאחוריהן, עוביין מרובה מאורכן וקומתן משוטטת בחמאה כחמה בצהריים והן כמעיין הנובע. "שתוקים" הטרופים בשום שחוק ו"שקצים" הבלולים בפרג, פרחי-קדירה חדים וקלים שמאליהם הם מחליקים בגרון ופוחזים ויורדים בלא טורח של כלום. או נאמר בלינצס, כידוע בעולם, העטופות עטיפות-עטיפות, פרשיות קלות, ממשי דקות, ואין בהן ממש, זו בתוך זו וזו בתוך זו ותוכן רצוף כמין אוצר המתבקש וכתוכן המבוקש גבינה שטעמה עמה – עינוגו של לב!… תשערו לכם, נוטל אתה בלינצה קלה כמות שהיא וטובלה באמת-השמנת העוברת בקערה, טובלה פעם וטובלה אחרת, משקעה ומרבצה הפוך וישר וישר והפוך ומשיטה אילך ואילך כמין רפסודה, והיא מתעטפת בטלית שכולה לבנה ועולה ויושבת בין שפתיך כמלאך-השרת!… וכבר מניח אני, שלא להרגיז עליכם את יצרכם, עוגות שהיתה עושה. אלו עוגות-חמאה ורקיקי-ביצים, דובשניות וסופגניות, ככרי-שקדים ופתי-דבש, גלוסקאות המפוטמות ותופינים המפונקים, פסקי-פירות ומרציפאנות ופלחי-שטרודל של ארבע וחמש דיוטות זו למעלה מזו הזרועות אבק-סוכר ואבק-קינמון בשפע. ושאר כיוצא בזה ערוגת הבושם מינים ממינים שונים וגוונים משונים אלו מאלו במלאתם ועריכתם ואפייתם, בעלי פטוטרות וחטוטרות, עגולים, מרובעים ולוכסנים, צפופים, עקומים ומקומטים, כאילו צמרמורת אחזה אותם מרוב מתיקות ועדנה… (דורות ראשונים, חיים הזז, עמ' 1). 

בקטע זה מתאר הזז את ה"קנישס" כמגדל בעל קומות, את הלביבות כמעוברות, את הקרפלאך כמעיין נובע, את ה"בלינצ'ה" כרפסודה המתעטפת בטלית ויושבת בין השפתיים כמלאך השרת, את המרציפנים והדובשניות והרקיקים כבעלי פטוטרות וחטוטרות, וכל הדימויים הללו מטרתם אחת: לגרות את לב הקורא לטעימת אותם מעדנים.

ועוד מאותו ספר: 

אלא נוטל אני רוסלפלייש, צלי-קדירה רגיל ותדיר. דומה, מה יש פשוט מזה? ולא כי, אלא עין לא ראתה, חך לא טעם! צלי-קדירה, תשערו נא לכם, שנתבשל יפה ונצטמק יפה עד שלא נשתייר ממנו אלא תמצית שבתמצית, מועט מחזיק את המרובה, מתובל ומפוטם ומכורכם, כהה מן הכהה כזיוו של יום שעובר, והבל חם מיתמר ועולה ממנו ומבשם את כל הבית ריח ניחוח. אותה שעה, מיד נחירי-אפך מזדעזעות ולשונך מתרגשת ולבך רודף עליך ונפשך מפרכסת לצאת, ואין לך תקנה אלא שתקפוץ לשולחן לאלתר ותשרה פרוסת-חלה חמה באותו צלי-קדירה ותשיב את נפשך... ולמען השם זכרו נא לטובה את הפירופטשקס בעסיס פרגים... ותנו ראש ונשובה אל הקומס של קנבוס ובצל מטוגן ותפוחי-אדמה, וכבר אני שכחתי מה והיאך… (שם, עמ' 2). 

בקטע זה שילב הזז שמות רבים של מאכלים – ביידיש. נדמה שגם מי שאינו בקי בשפה, תיאורי המאכלים מעוררים בו תיאבון. בכל אחד מן המאכלים הזז משתמש לגירוי חוש מסוים אחד, ובצרפו אותם זה לזה הוא יוצר עירוב חושים: מתובל, מפוטם, מכורכם, עסיס פרגים (טעם), ריח ניחוח (ריח), פרוסת חלה חמה (מגע, מישוש); הוא יוצר בתודעת הקורא חיבור אל המקרא בהשתמשו בביטויים שיש בהם הרמז לביטויים שבמקרא: "ותנו ראש ונשובה אל" (ביטוי הנשען על דברי בני-ישראל במדבר כאשר כלתה נפשם לשומים, לבצלים, לקישואים ולאבטיחים במצרים: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" [במדבר יד, ד]), ועוד. ניכר שהמושגים "משפחה" ו"אוכל" הולכים יד ביד: רבים מן הזיכרונות המשפחתיים כרוכים במאכלים (או בהיעדרם), מסורות משפחתיות הקשורות למטבח עוברות מדור לדור: במרקמי המאכלים, בשמם, בריחם, בטעמם, בקול שהם משמיעים בעת הנגיסה והלעיסה ובעושר המרכיבים שמהם הם עשויים.

הזז, הנמנה עם הכותבים המוקדמים שיצירותיהם נידונות כאן, מתמקד בשני הקטעים שהובאו לעיל בשמות מאכלים (רובם ביידיש) ובטעמם, אך לא באופן הכנתם, כפי שעלה מן הקטעים שהודגמו בסעיף הקודם שעסק במתכונים המועברים מדור לדור. הזז מציין שמות של מאכלים ולצידם יש שהוא מוסיף דימוי המתאר אותם כשהם כבר מוכנים או תיאור החוויה החושית של הסועד. בספרים שנכתבו בתקופה מאוחרת, ראינו שאין מסתפקים בשמות המאכלים או בציון דרך הכנתם בקצרה (צלוי, אפוי, מטוגן) אלא מביאים תיאורים מקיפים של הכנתם לכל פרטיה ודקדוקיה. הקורא יכול לפעול על פי ההוראות ולהכין את התבשיל במטבחו שלו. כדאי לשים לב כי אילן שיינפלד, שכתיבתו מאוחרת לכתיבתו של הזז, נהג לעיתים כמנהגו של הזז דווקא ולא כמנהג סופרים בני תקופתו, מכיוון שהוא כותב בסגנון התקופה, ימי הביניים: 

צלחת עמוסה בשלווי בר צלויים, ממולאים באורז, טס עם תל של ירקות קלויים, מגש אורז מהביל, משובץ בשקדים ובצימוקים, ערמה של דגי ים, שעורם נשזף מרוב טיגון ומגופם עולים ריחות תבלין״ (אשת הפיראט היהודי, אילן שיינפלד, עמ' 103).

החמין – עונג שבת

בספרו ה"שיח האנתרופולוגי" מקדיש חיים חזן (חזן, 1992) מקום נרחב לסמלים ולטקסים הבונים את תרבותו של האדם. באמצעות הטקס נחשף סוד הסדר החברתי: הסיבה שאנשים נמצאים במקום מסוים ובתוך מערכת חברתית מסוימת; הדרך שבה יכולים האנשים לחוות רציפות, למרות השינויים החלים מסביב. הטקס הוא מנגנון שנועד לסייע בהסתגלות למציאות שבה הוא נוצר. הטקס בנוי כמערך של סמלים מיתיים, והוא מתאפיין בתכונות יסוד מוגדרות, שעל פיהן אפשר לזהותו ולהבינו:

מתקיימת בו פעולה, התנהגות שאפשר לצפות בה. בני האדם המבצעים את הטקס פועלים על פי תבנית ידועה כלשהי ומקפידים על אופן הביצוע, ופירוש הדבר שהטקס מוכר להם זה כבר.

הטקס תחום בזמן ובמקום, הוא מתוכנן ויש לו כללים. הוא איננו מתרחש באופן מקרי. בקהילות ישראל נהוג להכין תבשיל מיוחד לשבת (חמין בפי עדות המזרח, צ'ולנט בפי האשכנזים). החמין, שלידתו באילוצים הקשורים בהלכות שבת, הפך לאחד המאפיינים המובהקים של שבת, ובבתים רבים הכנתו היא טקס של ממש. לבישול החמין היו מתכונים שונים – כל עדה והחמין שלה. להלן שני קטעים ספרותיים המתארים חמין אשכנזי וחמין ספרדי:

התקדש חג של שמונה ימים, על מנוחה וביקורים הדדיים וקירוב לבבות. לסעודות הצהריים הותקנו ליפתני שזיפים עם פשטידות מצה מצומקות, אלה אשר התפילה על 'מוסף' ו'יוצרות' יפה להן, ואחרי שנת העראי, עם רדת היום, יצאו האנשים בחבורות לביקורי החג... אסרו-חג חל הפעם ברביעי בשבת, ויהי כגשר חול בין קודש לקודש. מעל השולחנות הוסרו אמנם המפות, אולם במטבח נופה כבר קמח הסולת לחלות והוכנו הפול והגריסין לתבשיל החמין (ילקוט סיפורים, דבורה בארון, משפחה, עמ' 36).

סיפורה של דבורה בארון נובע מזיכרונות ילדותה, אך למעשה אין הוא סיפורה שלה בלבד. מילותיה מיטיבות לתאר את סעודות הצוהריים והתקנתן שאפיינו את משפחות הקהילה כולה. קריצמן-אמיר וברק-ביאנקו (2017) מציינות כי "מסורות האוכל בקהילות גולות הן מהגורמים המשפיעים ביותר לעוצמתה ולהישרדותה [!] של הקהילה". בדבריהן טמונה ההבנה לסיבה שבשלה פרקטיקות ומנהגי אוכל נשמרים בגלות בקשיחות וקנאות העולות על אלו המאפיינות את שימורם בארץ המקור עצמה.

בכל יום שישי היתה סבתא אבולעפיה מוציאה באנחה את סיר החמין הכבד, שקיבלה בירושה מחמותה, ועל המכסה שלו חרוט השם אבולעפיה, מכניסה לתוכו בצלים, שיני שום, שעועית לבנה, גרגירי חומוס, נתחי בשר, תפוחי-אדמה וביצים, יוצקת על הכול שמן ומים, זורה תבלינים, מוסיפה קליפות בצל וכף גדושה של דבש וחופן תמרים מגולענים לשם העמקת הגוון החום, ומצמידה את המכסה לסיר בעיסה של קמח ומים ששימשה כדבק. כשגדלתי, היתה מבקשת ממני במתק קול שאקח את הסיר ל"פוֹרנוֹ", לתנור השכונתי של מוּשוֹן, שתושבי השכונה היו מטמינים בו את סירי החמין שלהם להתבשל לאט לאט על הגחלים הלוחשות (שפרה הורן, תמרה הולכת על המים, עמ' 59).

המושג 'עונג שבת' מתפרש בדברי חז"ל פירוש כפול: הפירוש האחד – מאכל חם הנאכל בשבת, האחר – עינוג השבת כולל בתוכו את האיסור לצום בשבת. המילה 'חמין' מציינת דבר חם הנאכל בשבת שחמימותו מגיעה בהיתר. קיים דמיון בין החמין המזרחי לחמין המזרח אירופי, כפי שעולה מעיון בשני הקטעים לעיל. שני התבשילים דומים מאוד בהרכבם (יש בהם תפוחי אדמה, קטניות ובשר), בדרך הכנתם (בישולם איטי. הם מתבשלים בחום נמוך במשך כל הלילה) ובתוצר המוגמר מבחינה ויזואלית ומבחינת הטעם. תיאורי התבשילים של שתי היוצרות – המוקדמת (בארון) והמאוחרת (הורן) – כמעט זהים זה לזה.

תיאורי תאוות אכילה

מחקרים רבים רואים בהפרעות האכילה למיניהן מקשה אחת ומתארים מאפיינים שונים של הסובלים ממנה. לליברט ועמיתים (Laliberte et al., 1999) מצאו כי אנשים הסובלים מהפרעות אכילה חווים רמות גבוהות של דאגה למראם הכללי ובייחוד למשקל גופם ולצורתו, סובלים מדימוי עצמי נמוך, שואפים לשליטה ולאוטונומיה ויש להם צורך בוויסות רגשות דיכאוניים וקושי בוויסות דחפים. במחקרים שונים נמצא כי הסובלים מהפרעות אכילה נוטים להיות נוירוטיים, פרפקציוניסטים ואובססיביים יותר מנבדקים אחרים שאינם סובלים מהן, ששימשו קבוצות הביקורת באותם המחקרים (Bulik et al., 2003; Pryor & Wiederman, 1996; Vitousek & Manke, 1994).

אני מגישה לוורדית דף מרושת, טבלה ובה תיעוד מדויק של החומרים שנעלמו השבוע מהעולם, הלכו לבלי שוב. יום-שם הארוחה-שעה-חלבונים-פחמימות-שומנים-ירקות-חטאים. הפעם העמודה האחרונה ריקה. לא זקיק חטיף שומני, צעיף ריבה על טוסט, עסיס תמר או שבר חלבה, נגס חטוף בעוגה, קורט סוכר מוזנק אלי וריד, צל שמן צף במרק. לא חטאתי, לא עוויתי, לא פשעתי.

"נהדר", ורדית מחייכת.

אני קצרת רוח לגלות כמה הצלחתי לקלף מעלי הפעם. כבר חודשיים אנחנו נפגשות אחת לשבוע. היא מכירה אותי מבפנים. יודעת מה העריתי, על מה ויתרתי, באיזו שעה ביממה אני פוערת קיבתי לרווחה, משליכה אליה פיתויים ודחפים, ואילו ריחות מסוגלים לגזול ממני את כוחי. יש משהו פרטי מאוד בשיחה השבועית הזאת. אני, הדיאטנית והרשימה (תריס, אמילי עמרוסי, עמ' 70–71).

עמרוסי, המעידה על עצמה ברומן האוטוביוגרפי "תריס", שהיא אישה שאינה ממש מאושרת בחייה ולא ממש מממשת את עצמה, מתארת את תאוות האכילה (המוכרת לרבים) לפחמימות ריקות – ריבה, עוגה, קורט סוכר – המצטברות בגוף לעודפי שומן, שבהם אנו נאלצים להילחם. תאוות האכילה, למתוקים בעיקר, על פי רוב אינה מעידה על רעב פיזי וצורך של הגוף בחידוש אספקת האנרגייה אלא על חסך רגשי או שיעמום. בחלק מן המקרים היא מעידה על עייפות ועל הרצון שלנו להתגבר עליה באכילת דבר-מה מתוק, שיעלה 'כאן ועכשיו' את מפלס האנרגייה בגופנו. במחקרה על הפרעות אכילה, אסף (2007) מדגישה כי הבולימיות חוות חוסר בחום ובאמפתיה מצד המשפחות שלהן; משפחתן נתפסת בעיניהן כמלוכדת ומטופחת פחות ממשפחות אחרות; ולתחושתן האווירה בבית מתאפיינת בריבוי קונפליקטים. 

עדות לרצון לפצות על חסך רגשי בעזרת אוכל עולה ביצירתו של איל מגד:

היו בראי שולחנות עמוסים בעוגות, והיא אמרה, אבא, איזה עוגה מתחשק לך, אתה חייב לאכול. הצעתי לה לקחת שלוש עוגות ושנתחלק. אפילו תות שדה עם פודינג? היא שאלה. אפילו תות שדה עם פודינג, ודובדבנים ושזיפים ואפרסקים ומנגו, אמרתי בעליזות, אבל כבר אחז אותי פחד שעוד מעט אני נופל. היא חזרה עם עוגה שנראתה כאילו יצאה מתבנית של משחק בחול, הזמנתי לה שוקו, ופתאום בלי להרגיש, התחלתי לבכות (ארץ אשה, איל מגד, עמ' 244).

האב מנסה לפצות את בתו על היעדרו או אי-נוכחותו בחייה, והיא מנסה לספק את כמיהתה לאב דרך האוכל. הבכי הפורץ ממנו לאחר מחוות הנדיבות לבתו לבחור ככל העולה על רוחה מהעוגות, מעיד שברור לאב שהעוגות לא תפצינה על חסרונו, וכל הסצנה הזו עם הבת אינה אלא מס שפתיים שהוא משלם במקום למלא מחויבות גדולה ועמוקה שעליו למלא כאב.

(Britton (2002 מתאר סוג מסוים של יחסים בין בנות לאבותיהן, שמחבלים הן בהתפתחות הבנות, הן בקשר שלהן עם האם, ובעקבות זאת מחבלים ביחס של הבנות ההופכות בעתיד לנשים, כלפי עצמן וגם בתהליך ההגשמה העצמית שלהן. לטענתו, יחס זה של נשים כלפי עצמן, נובע מקשיים ביחסים המוקדמים ומכך שקיימת מערכת אידיאליזציות מפצה של הקשר בין הבת לאב. ליחסים שהוא מתאר הוא קורא "תסביך אתנה-אנטיגונה": אתנה מייצגת מקרים שבהם האישה רואה בעצמה התגלמות רעיונותיו של אביה, ואנטיגונה מייצגת מקרים שבהם האישה רואה בעצמה משרתת, הדואגת לאביה וסועדת אותו. היחס לאוכל מסמל במידה רבה את הקשר לאב: הנערה "בולסת" אותו באופן בלתי נשלט, ולאחר מכן "מנקה" אותו מתוכה ותהליך ה"ניקוי" מלווה ברגשות של כעס, אשמה וחרטה.

 עבודתה של (Williamson (2004 חושפת נקודת מבט מעניינת לגבי התפתחותן הנפשית-מינית של נשים. לאחר שהכותבת סוקרת התייחסויות שונות ליחסי אבות ובנות במסורת הפסיכואנליטית, היא מגיעה למסקנה שבכל ההתייחסויות, דמות האב חשובה להתפתחותה הנפשית-מינית של הבת. היא נשענת על מושג שטבע יונג: "גילוי עריות מטפורי" שמתאר את רגשות התשוקה שחשה הבת לאביה, ואומרת שקיומו הוא מרכיב חיוני בהתפתחותה של הבת.

המוכרת הניחה הרבה פרוסות לימון אדומות על הכדורים הלוהטים שגדשו את הפיתה. "רק בשבילך, רוחמה, אני עושה תוספת לימון", אמרה, "כי אני יודעת שאת משוגעת על זה יותר מהפלאפל עצמו", ורוחמה בלעה את רוקה ונגסה בערימת הלימונים ופיה נרגע. לעתים היתה חוזרת מקניות ומוציאה מהסל כמה מנות ארוזות שקנתה שם ואומרת לשלומי ולחיליק בפנים רוגשים ולחים, "היום אין לי זמן לבשל אז תראו מה הבאתי לכם, פלאפל משובח מרחוב הגליל. הוא כבר לא חם אבל הפיתה ספוגה לגמרי בטחינה ובמיץ של הלימון הכבוש בפלפל אדום יבש, תדעו לכם שזה מאכל של בני אלים, רק בגן עדן אוכלים כאלה דברים", ואז היתה מניחה את המנות המתפרקות בצלחות קטנות ושלושתם היו יושבים על הרצפה ליד האקווריום ונוגסים בכדורים הצוננים. רוחמה היתה מלקטת באצבעותיה מצלחותיהם פיסות קרועות של לימון סמוק ומושיטה אל פיה בתאווה, ובתמורה מעבירה כדורי פלאפל מצלחתה אל צלחותיהם ואומרת, "מי שייתן לי מהלימון שלו יזכה בכדורי פלאפל לרוב! כל הקודם זוכה!" (עד שיום אחד, שמי זרחין, עמ' 100–101).

קריצמן-אמיר וברק-ביאנקו (2017) מציינות ש"כדי שהאוכל האתני אכן ימלא את התפקידים החברתיים-תרבותיים כבדי המשקל הן ברמת הפרט הן ברמת הקהילה נדרש מרחב ציבורי קונקרטי שבו יתקיים ריטואל האוכל. בהקשר זה יש לדוכני רחוב, לשוקי מזון, למסעדות ולכל מקום אוכל אחר חשיבות ותרומה מכריעות בשמירת הזהות וביצירת קהילה". מנות הפלאפל כאן נקרעות ביד ותכולתן נלקטת בעזרת האצבעות, כיאה לאוכל רחוב הנאכל בעמידה ולא סביב שולחן. גם כאשר מזון הרחוב מועבר מהרחוב ונאכל בבית, ההעברה אינה הופכת אותו למאכל ביתי המחייב ישיבה ליד השולחן ושימוש בסכו"ם. המאכל נכנס הביתה ועימו דרך אכילתו המקובלת ברחוב: הוא נאכל על הרצפה, נקרע, נטבל, נמצץ ומלוקק. 

ב"תמרה הולכת על המים" שפרה הורן מתארת את הנכדה החומקת מתבשיליה של סבתה וסועדת בבית חברתה לאה, שם היה מאכל קבוע לכל יום מימות השבוע:

בשעות אחר-הצהריים, כשהיתה סבתי מסתלקת לעיסוקיה, הייתי מחליקה על מעקה הברזל של מדרגות הבית, נושאת עמי צלחת עמוקה בצלחת שטוחה והולכת לביתה של לאה, חברתי לספסל הלימודים. שם היינו מסתגרות בחדרה ואני הייתי ממירה את תבשיליה של סבתי שמחה בתבשילי משפחתה של לאה. כל יום בשבוע היו מבשלים אצלם תבשיל שונה. ביום ראשון סוֹפריטוֹ, ביום שני מג'דרה, ביום שלישי מרק שעועית, ואני אהבתי במיוחד את יום רביעי, יום הכביסה. ביום הזה אכלו בביתה של לאה את מרק הלינטֵג'אס, מרק של עדשים אדומות, מתובל בלימון. הייתי עורמת על הצלחת שיירי לחם מיום האתמול, יוצקת עליו מהמרק החם, לועסת בהנאה את הלחם המרוכך במרק ושואפת את ניחוחות הסבון והניקיון שריחפו באוויר (תמרה הולכת על המים, שפרה הורן, עמ' 71). 

הלחם היבש מיום אתמול הופך למעדן של ממש ברגע שיוצקים עליו מהמרק החם של היום, והשילוב בין השניים יוצר פריכות נעימה הנלעסת בהנאה תוך גירוי חושי שיוצרים ניחוחות סבון וניקיון המתמזגים בסעודה.

מחקרה של אסף (2007) מציין שתאוות האכילה כמוה כנטייה לחיפוש אחר חידוש, אימפולסיביות גבוהה ופעילות מינית. כפי שהוזכר משפחותיהן של הבנות הבולימיות (וכמותן האנורקטיות) נתפסות בעיניהן כנחותות לעומת משפחות אחרות שהן מכירות. עוד מצאה אסף כי הנטייה לחיפוש אחר חידוש ואימפולסיביות גבוהה היו קשורות זו לזו. בקטע לעיל, תמרה לא מוצאת בביתה נוחם מבחינה קולינרית. היא לא אוהבת את התבשילים המזרח-אירופיים של סבתה, וכדי שלא לפגוע בה, היא חומקת בסתר לבית חברתה לאה, שם היא מתענגת על מאכלים מזרחיים, הערבים לחיכה.

קדימה למסעדה הסמוכה! ארוחה איטלקית בריאה, עם ערימה גבוהה של פאסטה, אומצה עבה מפעפעת דם, הררים של כרוב כבוש...הוא מושיט ישר אל מול פני, נתח בשר הגון על מזלגו... אני מזינה עיני בו, במלקחי לסתותיו החרוצות, בידיו המשרתות אותו ללא הפוגה, בארשת העונג הפושטת על פניו, מצהילה את עיניו. בחדרי הוא פותח את המקרר, מבטו בולש בעומקו, מוצא עגבניה יפת-מראה, מוציא אותה: מותר? כף ידו מלטפת אותה סביב, עוטפת, נועץ פיו בה, מעלע את מיציה, קורע פיסה גדולה מן הבאגט, ותוחב על בין שפתיו, מרטיב בלגימות של בירה מן הפחית״ (יום האור של ענת, אהרן מגד, עמ' 160–161).

בתיאור זה של תאוות האוכל של בן זוגה של ענת, מגד מדגיש את דמיונו של האדם האוכל בתאווה לבעל חיים טורף: הדם המפעפע, מלקחי הלסתות, נעיצת השיניים, קריעת הבאגט - כל הצירופים הללו, שנדמה שהם מתארים אריה העסוק בטרפו, משמשים לתיאור אדם. הכרסום, הנגיסה והמציצה – אותם פעלים הקשורים לטריפת מזון מבלי ללעוס, מופיעים גם בקטע הזה:

משכילה את המרק על אטריותיו ועל קורקבניו בכמה גמיעות ועילועים ונגיסות וכרסומים ומציצות וליעוסים וגם קינח בכוסית קוניאק...וכך נוכל להסיח בדברי תורה על קיבה מלאה כל טוב מתוך הרחבת-הדעת ונחת-הרוח, שאין לה, לרוח, נחת, ובודאי שלא תענוג ולא התעלות, על קיבה ריקה״ (יום הרפאים, דוד שחר, עמ' 144).

שחר מדגיש בקטע זה את האמרה הידועה: "אם אין קמח אין תורה". רק לאחר הבליעה הבלתי-מבוקרת של מזון, כאשר הקיבה נחה מזעפה, אפשר להתענג על דברי תורה. "טריפת" המזון על ידי שני הגברים בקטעים לעיל מיצירותיהם של מגד ושל שחר משקפים גבר "טורף", שלא בא על סיפוקו מבחינה מינית ועל כן מפצה את עצמו באוכל.

ניתן לסכם ולומר כי הסימפטומים העולים בתיאור תאוות האכילה מספרים סיפור שאינו קשור לעולם האוכל אלא לעולמן הרחב יותר של הדמויות: סיפור שמציג חוסר וגם צורך בשחרור לחץ וניסיון להגיע לפתרון של קונפליקט. בכל אחד מן הקטעים מוצגים גיבור או גיבורה שנתונים בקונפליקט לא פתור, ואת פתרונו הם מנסים למצוא באוכל. וכפי שציינה אסף (2007) במחקרה, צריכת המזון בכמויות גדולות ובצורה בלתי נשלטת מייצגת את הניסיון להתמודד עם החוסר. בשימוש בתיאורי תאוות האכילה לביטוי קונפליקטים המצויים מעבר להם, לא ניכרו הבדלים בין כותבים לכותבות ובין מחברים קדומים למאוחרים.

סיכום

"מלך שאל בשעת משתה את אורחיו שיגידו לו איזו מוזיקה 

היא הטובה ביותר. תשובות שונות השיבו האורחים. אבל אף 

אחת מהן לא הניחה את דעתו של המלך.

המלך רמז לראש הטבחים שיתחילו בהגשת המאכלים 

הריחניים לשולחן. ואמנם, אך התחילו להגיש ולקשקש 

במגשים, מיד התחילו הנאספים לצהול.

– הנכם רואים – אמר המלך לאורחים – המוזיקה הזאת 

היא הטובה ביותר"! 

סיפור עם קצר זה מיטיב לבטא את היבטיו של מאמר זה: האוכל, מעבר להיותו גורם משביע ומזין, עשוי לשמש ביטוי לקשרים תרבותיים מסועפים ועשירים כגון קשרי חברה ותרבות (למשל, הקשר בין אוכל לבין מוסיקה) וגם קשרים בין-אישיים רגשיים (לדוגמה: צהלת האנשים למראה האוכל המוגש). במאמר הצגתי קטעים מיצירות ספרות שיש בהם ייצוגים של אוכל, אכילה וארוחה, שכתבו כותבים וכותבות שונים בתקופות שונות. הצפנים הקולינריים-הסימבוליים שנדונו בקטעי הקריאה מן הרומנים, הדגישו את היחסים הבין-אישיים והחברתיים הנרקמים סביב נושא המזון – קנייתו, הכנתו ואכילתו; הקטעים והדיון בהם הבליטו קודים תרבותיים של אירוח וארוחות ושל תפיסות דתיות, חברתיות ומגדריות הקשורות בנושא זה.

ביבליוגרפיה

יצירות ספרות

בארון, ד' (1978). ילקוט סיפורים. תל אביב: הוצאת יחדיו.

בר-יוסף י' (2007). מזכרת אהבה. תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים.

ברנדס י' (2005). וידוי. תל אביב: הוצאת משכל – ספרי חמד וידיעות אחרונות.

הורן ש' (2002). תמרה הולכת על המים. תל אביב: הוצאת עם עובד.

הזז ח' (1966). דורות ראשונים. תל אביב: הוצאת דביר.

זרחין ש' (2015). עד שיום אחד. תל אביב: הוצאת כתר ספרים.

מגד אהרן (1992). יום האור של ענת. תל אביב: הוצאת עם עובד.

מגד איל (2006). ארץ אשה. תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים.

עמרוסי א' (2009). תריס. תל אביב: הוצאת כנרת זמורה ביתן.

שחר ד' (1986). יום הרפאים. תל אביב: הוצאת עם עובד.

שיינפלד א' (2017). אשת הפיראט היהודי. תל אביב: הוצאת כנרת זמורה ביתן.


ספרות מחקר בנושא אכילה והיבטים רגשיים וחברתיים שלה

אלברס, ס' (2015). האינטליגנציה הרגשית של האכילה. רמת גן: פוקוס.

אסף, ר' (2007). האמירה הסימבולית של הפרעות אכילה. חיבור לשם קבלת תואר "מוסמך למדעי הרוח והחברה", אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

ברץ, ל' (2003). שלוש עשרה מלאו לנער – טקסי בר מצווה בראי הספרות העברית. מעוף ומעשה, 9, 59–81.

ברק, א' (2008). שינויים בתפקודם של ילדים עם הפרעה התפתחותית נרחבת (PDD) ותחלואה פסיכיאטרית נלוות בבישול טיפול קבוצתי, מחקר אורך (עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך בעבודה סוציאלית). בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל-אביב.

גולדשטיין-גדעוני, ע' (2003). "יפן זה כאן?" – "יפן" כאלטרנטיבה תרבותית בישראל של שנות האלפיים". סוציולוגיה ישראלית, ה/1, 193–218.

הודסמן, מ' ובן אשר, ס' (2016). בישול חינוכי טיפולי. לקסי-קיי 5, עמ' 5–6.

חזן, ח' (1992). השיח האנתרופולוגי. תל אביב: משרד הביטחון ההוצאה לאור (סדרת האוניברסיטה המשודרת).

יובל, י' (2011). קבלה ומחויבות: תיאוריה ופרקטיקה. בתוך צ' מרום, א' גלבוע-שכטמן, נ' מור וי' מאיירס (עורכים), טיפול קוגניטיבי התנהגותי במבוגרים: עקרונות טיפוליים (עמ' 353–384). תל אביב: דיונון.

ממן-מאור, מ' (2008). חווית הבישול כתחביב בראי מדרג הצרכים של מאסלו (עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך לחינוך"). אוניברסיטת חיפה.

סלטר, ג' וסלטר, ק' (2009). החיים הם ארוחות: היומן לאוהבי האוכל. תרגום: שרה ריפין. אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר.

עובדיה, ט' (תשע"א). אם אין מתיקות בתחתית הפאי, למי אכפת מהקישוט? על תרגום אוכל ותרבות האוכל בחמישה רומנים ובתרגומיהם לעברית (עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, המחלקה לתרגום ולחקר התרגום). אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.

פינטל-גינסברג, ע' (2016). המלאך והחמין: ייצוגי אוכל בסיפורי-עם. חיפה: פרדס הוצאה לאור בע"מ.

קריצמן-אמיר, ט' וברק-ביאנקו א' (2017). אוכל כאמצעי שליטה: על מקומו של האוכל במדיניות המקלט הישראלית. בתוך י' תירוש וא' גרוס (עורכים), לחם חוק: עיונים במשפט ואוכל (עמ' 597–637). תל אביב: הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת תל-אביב.

רייך, ר' (2013). ויאכלו וישתו. תל אביב: סטימצקי.

רפאל, ש' (2004). שיר תהילות החציל. בתוך י' דישון וש' רפאל (עורכים), לאדינאר ג (עמ' 65–84). רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן.

שטראוס, ק"ל (1987). החשיבה הפראית. תל אביב: ספרית פועלים.

שלום, ו' (2012). פתח דבר. הגיל החדש, 12, (עמ' 3). מתוך:

https://www.btl.gov.il/Publications/GilHadash/Documents/GilHadash12.pdf

שקד, ג' (1982). בת המלך וסעודת האם. בתוך ה' ברזל (עורך), שמואל יוסף עגנון (עמ' 259–292). תל-אביב: עם עובד.

Algozzine, B., Browder, D., Karvonen, M., Test, D. W., & Wood, W. M. (2001). Effects of interventions to promote self-determination for individuals with disabilities. Review of Educational Research, 71(2), 219–277.

Appadurai, Arjun. 2008. "How to Make a National Cuisine: Cookbooks in Contemporary India", in Food and Culture: A Reader. 2nd ed. Carol Counihan and Penny Van Esterik (eds.). London: Routledge, pp. 289–307.

Ashley, Bob, Joanne Hollows, Steve Jones, and Ben Taylor. 2004. Food and Cultural Studies. New York: Routledge.

Barthes, Roland. 2008 (1961). "Toward a Psychosociology of Contemporary Food Consumption", in: Food and Culture: A Reader. 2nd ed. Carol Counihan and Penny Van Esterik (eds.). London: Routledge, pp. 28–35.

Beardsworth , Alan and Teresa Keil .1997. Sociology on the menu. New York: Routledge.

Boot, W. 1963. The Rhetoric Of Fiction, Chicago , Chicago Press.

Britton, R. (2002). Forever Father's Daughter: The Athene-Antigone complex. In J. Trowell and A. Etchegoyen (Eds.) The Importance of Fathers: A Psychoanalytic Re-Evaluation, Ch. 3, p. 107-117. Hove: Brunner-Routledge.

Bulik, C.M., Beidel, D.C., Dechmann, E., Weltzin, T.E., & Kaye, W.H. (1992). Comprative psychopathology of women with bulimia nervosa and obsessivecompulsive disorder. Comprehensive Psychiatry, 33, 262–268.

Eide Barth Wenche & Ame Oshaug, Eide Asnom. 1991. Food Security and the Right to Food in International Law and Development, 1 Ttansnat'l L. & Contemp. Probs.Eide Barth Wenche & Ame Oshaug, Eide Asnom. 1991. Food Security and the Right to Food in International Law and Development, 1 Ttansnat'l L. & Contemp. Probs.

Fernández-Armesto, Felipe. 2004. Near a Thousand Tables: A History of Food. New York: Free Press.

Fischler, Claude. 1998. Food, Self and Identity. 27 Soc. Sci. INFO. 275.

Haedt‐Matt, Alissa A Pamela K Keel, Sarah E Racine, S Alexandra Burt, Jean Yueqin Hu, Steven Boker, Michael Neale, Kelly L Klump. 2014. Do emotional eating urges regulate affect? Concurrent and prospective associations and implications for risk models of binge eating International Journal of Eating Disorders. pp. 874-877.

Jansen, E., Mulkens, S. & Jansen, A. (2007). Do not eat the red food!: Prohibition of snacks leads to their relatively higher consumption in children. Appetite, 49, 572–577.

Laliberte, M., Boland, J.F., Leichner, P. (1999). Family Climates: Family Factors Specific to Disturbed Eating and Bulimia Nervosa. Journal of Clinical Psychology, 55(9), 1021–1040.

Lavie, C.J., Milani, R.V., Ventura, H.O. (2009). Am Coll Cardiol, Obesity and Cardiovascular Disease Risk Factor, Paradox, and Impact of Weight Loss, 53:1925–1932

Maura, L., Scott, S.M., Nowlis, N. Mandel, A., Morale, C. (2008). The Effects of Reduced Food Size and Package Size on the Consumption Behavior of Restrained and Unrestrained Eaters. Journal of Consumer Research, Inc. Vol. 35.

Orphana, H.M., Berthelot, J-M., Kaplan, M.S., Feeny, D.H., McFarland, B. & Ross, N.A. (2010). BMI and Mortality: Results from a National Longitudinal Study of Canadian Adults. Obesity, 18 1, 214–218.

Pryor, T., Wiederman, M.W. (1996). Measurement of nonclinical personality characteristics of women with anorexia nervosa or bulimia nervosa. Journal of Personality assessment, 67, 414–421.

Sen, Colleen Taylor. 2004. Food Culture in India. London: Greenhouse Press.

Food of Anthropology An: Repasts of Remembrance Sutton. E David (2001)

Memory. and Vitousek, K. Manke, F. (1994). Personality variables and disorders in anorexia nervosa and bulimia nervosa. Journal of Abnormal Psychology, 103, 137–147.

Williamson, M. (2004). The Importance of Fathers in Relation to Their Daughter's Psychosexual Development. The Journal of Psychodynamic Practice, 10(2), 207–219.

Wilk, Richard. 2008. "'Real Belizean Food': Building Local Identity in the Transnational Caribbean", in: Food and Culture: A Reader. 2nd ed. Carol Counihan and Penny Van Esterik (eds.). London: Routledge, pp. 308–326.