על ׳ירושלים שלי׳ של שוקי לבנון

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

שוקי לבנון, ירושלים שלי: זכרונות ילדותי, בחרותי ובגרותי, הוצאה עצמית, תשפ״א 2021, 125 עמודים

׳ירושלים שלי׳ הוא ספר מרגש עמוס זכרונות על השלבים הפורמטיביים בחייו של מחברו: ילדותו, בחרותו ובגרותו, שהם גם שלבי הילדות והבחרות של המדינה. הספר הוא אוטוביוגרפיה שמדלגת בסערה בין עברים שונים בחייו של שוקי לבנון, המתערבבים בדרכים מסתוריות בהווה שלו, מזינות ומעצבות אותו. מערבולת העברים נתנה את אותותיה במבנה הספר שכולו ״הבזקים... בליל של אורות וצללים ללא סדר או הגיון״ (עמ׳ 6), ובכותרות שניתנו לפרקיו (אין תוכן עניינים). 

שוקי, הוא יהושע לבנון, מוכר לרבים כעתונאי וכדובר לשעבר של התנועה לאיכות השלטון. וכך הוא מספר על לידתו ועל מתן שמו:  ״ביום בו נולדתי אי-אז במחצית 1946 בהר הצופים, שנתיים לפני ניתוקו מירושלים היהודית, אמא איבדה את סבתה. אמה שישבה שבעה קיבלה באותו יום ממש את נכדה הבכור. בקשתה מאמי היתה ׳קראי לו על שם אבי׳ וכך בהעדרה בשל השבעה נקרא שמי בישראל יהושע לבנון כמעט כמו המצביא האגדי יהושע בן נון. השם הרשמי מאז שימש רק לגורמים רשמיים כמו מס הכנסה, פקיד הבנק ולמוריי בבית הספר. מאז, אני שוקי. שם קליט, קל, עליז ונוח״ (עמ׳ 46). 

נושאים רבים צפים בספר אך החזק מכולם, זה החוזר בו בשישים גוונים של געגוע, הוא כמיהתו לאביו שאותו לא הכיר. ״תמונה אחת בודדה נותרה. רק תמונה אחת. אב צעיר בגופיה אפורה מניף אל-על תינוק בן שנתיים. חצר מאובקת בשכונת נחלת אחים בירושלים... כעבור שבועיים הוא נהרג בהתקפה הרצחנית על השיירה בדרכה להר הצופים״ (עמ׳ 20). 

העבר כדרכו חומק עובר ושוקי אומר שכתב את הספר כדי ״לתת דרור לזיכרון המידלדל ולהחיות את החיים אז, ולו לשעה קלה״ (עמ׳ 7). ״זיכרון מידלדל״?, אני שואלת בתמיהה, הרי כל חבריו הרבים של שוקי יעידו שהוא התברך בזכרון סופר פנומנלי. הכל הוא זוכר בן כתתי לשעבר בבית הספר העממי ״בית הכרם״ בירושלים. 

קראתי מחייכת את תיאורי תקופת בית הספר שלנו. שוקי חי וזכר את ׳עולם הבנים׳ על הרפתקאותיהם (אחד מפרקי הספר נקרא ״מערת השד השחור״) כשאני חוויתי את ׳עולם הבנות׳, שהיה מחוץ לאופק שלו/שלהם, ונשאר כמובן גם מחוץ לאופק של הספר. 

״חג השבועות. אירוע ענק בחצר סמינר המורים הסמוך לבית ספרנו. על הבמה ארבעה ׳כהנים׳ בסדינים לבנים והכיתות אחת אחת מביאות את הטנאים המקושטים״ (עמ׳ 14). הוא זכר את הבנים ׳הכהנים׳ ואני זוכרת את הבנות לבושות הלבן. כל אחת מאתנו החזיקה בידה יונה ויחד קראנו: ׳עופנה עופנה יונים לבנבנות׳ ושיחררנו באחת את היונים לשמים...

שוקי מספר על המנהל האגדי של בית ספרנו, מר דוד בנבנישתי, ״זה מחוגי המשוטטים של זאב וילנאי ואחרים. זה מהמפה של א״י על הקיר בשעורי מולדת, זה מספרי מולדת, מהם ספגנו אהבת מולדת אמיתית מהי... זה שזכר כל שם ושם״ (עמ׳ 14). בנבנישתי הכיר באמת, ממש, אישית, כל אחד ואחת מאתנו, ובסוף כתה ח׳ ניגשנו אליו נרגשים שיכתוב לנו ׳זכרון׳ ב׳ספר הזכרונות׳. אני פותחת עכשיו את ספר הזכרונות, וכל חברי וחברותי מאז שם. גם שוקי. גם מר דוד בנבנישתי.

שוקי מספר על אלילי ילדותו. ׳הדודאים׳. ״הצמד בני וישראל היו אלילי ילדותי מאז באו על ווספה למועדון בשכונה עם ׳ערב של שושנים׳ ו׳דרך הטבק׳ (עמ׳ 124).

זה היה דור שגדל בלי טלוויזיה ומחשב, דבר בלתי נתפס אצל דור נכדיו שמכור ׳למסכים׳, ובימים טרופים אלה של קורונה צמוד ל׳זומים׳ כלשון הילדים. פרק מקסים במיוחד בספר הוא הפרק על הימים שבהם עבד שוקי בבנק ישראל, וטיפל במחשב שניזון מכרטיסיות (!), שפעם גם נפוצו ברוח לכל עבר. 

שוקי מתאר את ירושלים של אותם ימים. עיר ובלבה חומה ויריות של ליגיונרים. עיר של אנשים למודי עוני וסבל שנקבצו אליה מארבע כנפות הארץ ודברו בשבעים לשון. הוא מעלה באוב את קולותיהם ואת חלומותיהם, את ריחות מאכליהם ואת מנהגיהם. אלה האנשים שחוו את הקמת המדינה, את תקופת הצנע, חגגו את חגיגות העשור לקיומה, ובעמלם בנו את הארץ הזאת. 

הספר מוגש לקוראים בפורמט מכובד, בכריכה קשה, מודפס על נייר משובח עם איורים יפיפיים של דריה מוזס. 

ולסיום אביא דברים שכתב שוקי על ספרו:

"..החצר והבית הזה היו עולם ומלואו עבורי הילד שטוף החלומות. כשהשכן למעלה היה צועק דמיינתי שזה הקדוש ברוך הוא והצטמררתי בפינה. בחצר התרוצצו ברווזים ותרנגולות ותמיד ריח הבישול באוויר מהמטבח הקטן של סבתא בחצר. כאן הכל התחיל. נחלת אחים שכונה ירושלמית טיפוסית של שנות החמישים עם בליל של שפות וריחות בעיקר ריחות. ברחוב אחד תימנים אשכנזים בשני כורדים בוכרים ספרדים פרסים. בבית הסמוך שירת נערה שחפצה להיות זמרת. וצמד קבצנים ומשוגע בבית ממול." כך פתחתי את ספרי החדש "ירושלים שלי " "זכרונות ילדותי בחרותי ובגרותי." ניסיתי בגילי המתבגר לקיים חניית בינים להעלות על הכתב תחנות בחיי החל משנות החמישים בירושלים המחולקת טרם ששת הימים. חיים ללא אב שנהרג בהיותי בן שנתיים בשיירה להר הצופים ב ד בניסן תש"ח , החיים בבית הספר החקלאי "הכפר הירוק". השירות הצבאי ביחידה הסודית שהופקדה על הר צופים כמובלעת בשטח ירדן עד 1967 וכעתונאי בירושלים בימי האינתיפאדה הראשונה. הצלחתי ללקט 60 סיפורים מכל התקופות כאשר כל סיפור מלווה באיורים פרי עבודתה של דריה מוזס. אחד אחד מועלים בספר התמונות של תקופה אחרת חיים אחרים פשוטים ומאושרים של משפחה, של חברות והכל כל כך פשוט ואמיתי. לטעמי הצלחתי להעלות על הכתב את אותה תקופה כפי שנראתה בעיני ילד קטן. נער מתבגר חייל במשימות עלומות ועתונאי. הצלחתי לשחרר ממוחי הקודח עמוס הזכרונות מעט מתקופה אחרת של מדינה אחרת. ובזה באתי על סיפוקי.