על ספרו של ישראל כץ: בין יהודים לשומרונים במקרא

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

ישראל כץ, בין יהודים לשומרונים: אידאולוגיה ומציאות בספרות הפולמוסית שבמקרא, כרמל, ירושלים תשפ״א 2020, 237 עמודים

מוצאו של הספר, בין יהודים לשומרונים: אידאולוגיה ומציאות בספרות הפולמוסית שבמקרא, הוא בעבודה סימינריונית על מל״ב יז שישראל כץ הגיש לשמריהו טלמון במסגרת חובותיו לתואר הראשון. מאז הוא עמל על העמקת ופיתוח התזה שלו והספר הוא פירות השקעתו.

הספר המונח לפנינו הוא ספרו השלישי של ד״ר כץ. קדמו לו שני ספרי המחקר: בין שני מלכים, סיפורים כפולים בספר שמואל (2015) ובין שני זוגות אישים במקרא (2019).

הביבליוגרפיה העשירה שבספר הנוכחי מבטאת בעיקר את המחקר הישראלי. בולטים בה מחקריהם של יאירה אמית, משה ויינפלד, שמריהו טלמון, שרה יפת ומרדכי כוגן.

הספר מוקדש לניתוח מעמיק של מל״ב יז. בניתוח משולבות שתי הרחבות גדולות המבארות את המונחים פולמוסים במקרא וחזרה מקשרת, ייתכן שעל ההחלטה העריכתית הזאת השפיעה גישתו הדידקטית של המחבר שהוא איש חינוך בכל הוויתו, ובעברו ייסד וניהל בתי ספר ועסק בהכשרת מורים. לטעמי היה עדיף לשלב את ההרחבות הללו כנספחים בסוף הדיון במל״ב יז כדי לא להפריע את רצף הדיון.

בסוף הספר יש שלושה חיבורים המכונים ׳נספחים׳ והם תופסים כשליש מהקיפו. הדיון במל״א יז תופס את עמודים 145-1 ושלושת החיבורים מצויים בעמודים 237-146. ואלו הם:

ירמיהו הנביא - מתפלל שתדלן

ייחודה של נבואת משה

בוקר וערב, יבוא ויצוא במקרא ובניביו

לטעמי הכינוי ׳נספחים׳ מגמד אותם, כי הם מאמרים עצמאיים לכל דבר ועניין.

לפי מל״ב יז תושבי ממלכת הצפון הוגלו בשלמות לאשור ומאז ההגליה ( 721 לפנה״ס) התאכלסה הטריטוריה הצפונית בנוכרים בעלי דת סינקרטיסטית. טענתו של כץ היא, שהתיאור הזה איננו סביר מבחינה היסטורית, ושהוא תוספת מאוחרת מתקופת שיבת ציון שנתחבה לרצף כפולמוס נגד תושבי הצפון, מתוך רצון לטעון שהם אינם שייכים לעם ישראל אלא גויים שהובאו מאשור.

הדעה המקובלת במחקר היא כי שלאחר הכיבוש האשורי נותרו תושבים רבים בממלכת הצפון. בעיקר בגליל ובשומרון. לפיכך המבנה האתני בצפון ישראל לא עבר שינוי דרסטי לאחר הכיבוש האשורי והתיישבות נוכרים באזור. רוב האוכלוסיה המקורית נשארה על אדמתה ורק מעטים נספו או הוגלו (עמ׳ 39). עדות הנביאים שפעלו בישראל בין חורבן שומרון לבין שיבת ציון - ישעיהו בן אמוץ, ירמיהו, יחזקאל, חגי וזכריה - מורה שלא חל כל שינוי אתני ביהודה ובישראל בתקופות שאחרי ההגליות. רוב האוכלוסיה נותר בארץ והחזיק בדתו שהייתה ישראלית עם סממנים סינקרטיסטיים, כפי שהיה ברוב תקופת בית ראשון.

התמונה שמצייר מל״ב יז, שאחרי הכיבוש האשורי התבצע חילוף האוכלוסין בממלכת הצפון והיא התמלאה בעמים נוכרים בעלי דת סינקרטיסטית, סותרת לחלוטין את התמונה שעולה מכתובים מקראיים אחרים. הנביאים ראו ביושבי ממלכת הצפון אנשים ששייכים בדתם ובמוצאם לעם ישראל. גם תיאור מפעלות המלכים חזקיהו ויאשיהו תואם לכך. בעיצוב תקופתם מתוארים קשרים הדוקים בין יהודה לבין ישראל שכללה פעילות דתית משותפת, והשתתפות של אנשי הצפון ברפורמות הדתיות של שני המלכים הללו.

בתקופת שיבת ציון התרוצצו בישראל וביהודה שתי מגמות: המגמה האוניברסליסטית, שבה דגלה האוכלוסיה שנשארה בארץ וכמה משבי ציון, והמגמה הבדלנית, שבה החזיקו שבי ציון שבראשם עזרא ונחמיה. הנשים ״הנכריות״ היו למעשה נשים מהאוכלוסיה שנותרה בארץ, ישראליות ויהודאיות. בסופו של דבר הנשים הנכריות לא גורשו והתגבשה ביהדות תופעת הגיור הדתי.

דחיית הנשארים בארץ גיבשה את אנשי הצפון כקבוצה מיוחדת - השומרונים. מוצאם היה מאנשים מיהודה ומישראל. כדי להבליט את ייחודם הם קידשו את הר גריזים, מקום הבחירה, שבו הקים יהושע את המזבח. נוסח המסורה המיר את הר גריזים בהר עיבל, כחלק מהמאבק בשומרונים. הרי הר עיבל הוא הר הקללה. זהו למעשה פולמוס אנטי-שומרוני.

השומרונים קידשו רק את התורה, המקום הקדוש עבורם הוא הר גריזים, והם מכירים בנביא אחד בלבד - משה. בימינו נותרו מהם כ-700 איש.

לספר יש ׳מפתח עניינים, שמות, אנשים ומקומות׳, שנערך על ידי אמנון ששון, ואחריו ׳מפתח שמות חוקרי מקרא׳.