יעקב סיקא אהרוני, עלה מות בחלוננו- והומת, רמת גן תשס״ו-2006, 187 עמודים
בקרוב בתחילת יוני יחול יום השנה לפרעות שפגעו ביהדות עיראק. שבתי לספר המרגש שכתב יעקב סיקא אהרוני - ספר שהוא גם תיעוד, גם יצירה קולחת ומרטיטה.
יעקב סיקא אהרוני הוא יוצר עתיר זכויות, ומי שמכיר אותו יודע שמדובר בגיבור תרבות, סופר, מספר עממי, משורר.
לסיקא, זה כינויו המחתרתי, יש סיפור חיים של גיבור לאומי. אהרוני היה לוחם אצ"ל בימים שלפני קום המדינה, ובכתיבתו לאורך השנים יש יסודות של מורשת יהודית, היסטוריה ציונית, זיכרונות מרגשים מימי המחתרת.
כיוצר זכה סיקא לתהודה מיוחדת לאחר ספרו "שבע נוצותיו של המלאך גבריאל" – אוסף סיפורים, שיש בהם מזיגה של אגדות עממיות ומדרש אקטואלי. לקרוא ולהתבשם. מי שקרא רווה נחת משפע הידע, משפע המקורות. הספר מקרב אותנו לאוצרות הגנוזים שלנו, פכים טהורים, שהעלה אהרוני בחכתו. אפשר לראות באוסף הזה, שילוב של סיפורת עממית מן המערב ומן המזרח. לקרוא, לזכור ולהתרגש.
בספריו הרבים ידע אהרוני להעלות בעט אמן פרקי היסטוריה מן החיים בארץ ישראל, והיטיב לעשות זאת בספרו ״ממעגלי החיים״, שם התוודענו למחזורי החיים בארץ ישראל, והסיפורים שהעלה מימי השלטון הטורקי-העותומני כאן בארץ, היו מענגים ומיוחדים.
יעקב סיקא אהרוני הפליא לעשות כאשר שב לז'אנר של המרובעים, ובשנת 2009 הפתיע אותנו בקובץ של מרובעים שהחכימו אותנו – כולם כתובים כפתגמים, כמשלים – והנושא המרכזי: צופן ותכלית החיים.
זכינו לקרוא פרי עטו כמה ספרי ילדים, והתברר לנו, שאפשר לספר סיפורים לילדים, ולנטוע בהם היסטוריה יהודית, סיפורים מחיי ארץ ישראל.
האני מאמין הספרותי של אהרוני
בטרם אביא סקירתי על ספרו ההיסטורי המיוחד על שואת יהודי המזרח, אתן דגימה קטנה משירתו הלאומית. כך הוא פותח את הפואמה שלו ״אבותיי ואבות אבותיי" – ולאורך כל הפואמה הוא שוזר את החיבור של הזהות לצופן המיוחד של עם ישראל, כך כתב:
אֲבוֹתַי וַאֲבוֹת אֲבוֹתַי,
מִנִּי בֶּטֶן-אִמָּם וַעֲדֵי שְֹפַת-קִבְרָם,
בְּיוֹמָם וּבְלֵילָם, נָשְֹאוּ תְּפִלָּתָם
-- גַּם מֵעֲפַר -- גּוֹלְלָם נָשְֹאוּ מְרִי-שִֹיחָם:
'מַלְכוּת-יִשְֹרָאֵל קוֹם תָּקוּם!'
יש לאהרוני סדרה של שירי זהות המייחדים אותו, וזה חלק האוצר הרוחני שלו, להטמיע את זהותו בזהות של עמו: בשירו 'למה ומדוע' הוא מסביר מה שורש החיבור בינו לבין האומה, שמו יעקב והוא מחבר את עצמו לסולם יעקוב:
וּמַדּוּעַ לִבִּי מָלֵא חַג כְּאָבִי יַעֲקֹב בַּסֻּלָּם,
זֶה יַעֲקֹב ֹשֶשָֹּרָה עִם שָֹרוֹ שֶל עֵשָֹיו הָאַלָּם?
כִּי אֲבוֹת-אֲבוֹתַי סָלְלוּ לָעוֹלָם
דֶּרֶךְ, אֵין כָּמוֹהוּ מֹֻשְלָם,
וְתָרְמוּ אֶת הָעֶרֶךְ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא,
מֵעוֹלָם עַד עוֹלָם:
אֶת הַמִּקְרָא – חֻקַּת-עוֹלָם –
בְּרִית עוֹלָם.
לאורך כל יצירתו, אנו חשים את החיבור לברית עם המקורות, עם הספרות העברית לאורך הדורות. בהתרגשות רבה מתחבר יעקב סיקא אהרוני לארון הספרים היהודי, וסגנונו שובה לב, כובש את הקוראים.
באחד מספריו, הוא מנסה להיכנס לטנק הפיקוד. התיאור של הקרב, הראייה שלו כסופר, משווה לכל המאורעות זווית ראייה יהודי.
הנה קטע מתוך הספר "מנפלאות הספינה אלבטרוס". שימו לב, שהמסופר אינו מתרחש רק במציאות הפיזית, והטנק שניצל מאש האויב, מסמל התמודדות של העם היהודי עם אויביו לאורך ההיסטוריה. כך כותב אהרוני בספר זה:
"טנק הַפִקּוּד עשה דרכו בים חולות הַלֵּס של סיני, כשעל גופו נישאים כעל כנפי נשרים, טובי המפקדים של החטיבה, אולם כעבור יום, שָׁבַת מִלֶּכֶת. חיילים ומפקדים ניסו לתקנו, לשווא. לבו נדם. נאלם. מכונאי ניסה לתקנֹו, לְדוֹבְבוֹ, להניעֹו, אולם משנתקבלה תשדורת באמצע התיקון: "האויב מכין לכם קבלת פנים", משהוא זע בקרבו של המכונאי, וזיעתֹו החלה לכסֹותֹו, משהו נשתבש בהרגשתֹו...".
הספר שלו 'עלה המוות בחלוננו – והוּמת' יצא לאור לפני שנים, וחבל שלא זכה לחשיפה מספקת. קובץ דרמטי זה הוא ספר יסוד בהבנת ההיסטוריה יהודית של עמנו.
פרק אחר פרק, ואנו נסחפים אחר חשיפת פרקים מן ההיסטוריה שלנו, דפי זיכרון ודמעות, הקושרים את מוראות השואה ליהודי המזרח. זו תרומה, זו עדות, לפנינו תעודה מחויבת המציאות. יצירתו של סיקא היא דרך להשלים את הידוע לנו על התקופה, ובעיקר לתקן עוול היסטורי: להעמיק את התודעה, שהשואה היא סיפור לאומי.
יעקב סיקא אהרוני אכן נרתם למשימה זו, בספרו על שואת יהודי עיראק. מי שקורא שת שלל המידע, הפרטים ההיסטוריים, חש את התיעוד הרוטט. אנו מתרמים מן החוויה הלירית המובּעת בשיריו ומבינים לאור התיעוד הרב:
השואה היא חלק מהביוגרפיה הלאומית שלנו, וביוגרפיה יש לספּר על כל היקפה. כל גזִירה של חלק מן הרצף (בין אם זה רצף היסטורי ובין אם זה רצף תרבותי) פוגעת באמת ההיסטורית, בשלמות התרבות, וממילא, באחדות העם. ראיית השואה כ"שואת העם היהודי" משמעותה : שותפות גורל יהודית, גורל יהודי אחד.
 |
| - מימין לשמאל: יעקב סיקא אהרוני, הרצל חקק, חניתה הלוי, דודו אייל צילמה תפארת חקק |
בעבר נפגשנו, אני ואחי התאום בלפור, עם הנשיא החמישי יצחק נבון (בעת ריאיון שערכנו עמו בהיותו נשיא המדינה). הסיפור, שסיפר לנו, המחיש את החשיבות בהעמקת התודעה של מוראות השואה בקרב יהודי המזרח:
ידיד שלו, שהוא מוכר דגים, הפשיל שרווליו להוציא דג לאחד מלקוחותיו, ובאותו רגע נחשף המספר הכחול המקועקע על זרועו. הלקוח האשכנזי, יוצא פולין, הגיב מיד בתדהמה: הרי אתה ספרדי... מה לך ולשואה? המוכר פרץ בבכי: מה לי ולשואה? כל משפחתי נהרגה באושוויץ. אני הניצול היחיד...
שנות הגלות הארוכות חרתו בעמנו צלקות, ועם שובנו לביתנו אנו מחולקים, כאילו נגד רצוננו, לשני זרמים: "ספרדים" ו"אשכנזים". נדמה לפעמים שהגורל מתעתע ומשטה בנו, אם אלו הם השמות שבחרנו לעצמנו. לאחר דרך כה ארוכה של סבל מתברר שבחרנו לכנות עצמנו בשמותיהם של שני הצוררים הגדולים ביותר שקמו לנו בהיסטוריה: ספרד, אשכנז (האם היו מכות נוראות יותר מגירוש ספרד וממזימת ההשמדה של אשכנז?)
מי שקורא בספרו של סיקא אהרוני, מצטמרר לנוכח התיאורים: אנו קוראים בפרקי הספר ומבינים:
הנאצים לא ערכו חלוקות ממין זה ולא הבחינו בין יהודי ליהודי. האמת הנוראה מלמדת שהנאצים תכננו להשמיד את העם היהודי בכל אתר, וקנה המידה היה אתני גרידא. בועידת ואנזה (1942) תוכנן השלב הראשון והעיקרי בהשמדה הכוללת: 11 מתוך 18 מיליון יהודים. כבר בשלב זה נכללו בהשמדה הן הקהילות הספרדיות (צרפת, הולנד, בולגריה, רומניה ואיטליה) והן המזרחיות (סוריה, לבנון, מרוקו, אלז'יריה, תוניס ותורכיה).
למעלה מ-135,000 יהודים ספרדים מהבלקן הושמדו באושוויץ ובמחנות מוות אחרים. היהודים הספרדים של הולנד, צרפת ואיטליה הובלו גם הם למחנות ההשמדה. גם חלק מיהדות בולגריה ויוגוסלביה נלקח למחנות ההשמדה. לשם השוואה: יהדות פולין היא הקהילה הגדולה ביותר, שנפגעה מידי הנאצים. שם גם הוקמו ששה ממחנות ההשמדה בגאזים ו- 90 אחוז מיהודיה נרצחו. חורבנה של סלוניקי היה גם חורבן רוחני – דתי : שישים בתי כנסת נהרסו והיו עיי חורבות.
נעבור עתה לקהילות המזרחיות: האם היתה גם להן זיקה ממשית לשואה, לנאצים? במרוקו, באלז'יריה, בלבנון ובסוריה נחקקו חוקי גזע (כמו באירופה!) שהגבילו מקורות הפרנסה של היהודים ופגעו בזכותם של היהודים ללמוד במוסדות החינוך. הגנרל הצרפתי מטעם שלטון וישי (בווישי היה מושב השלטון הפרו – נאצי של הגנרל פטאן מאז מפלת צרפת ב- 1940 ) חתם על פקודה להקמת גטאות במרוקו. הנאצים תכננו לפלוש למארוקו ב-15 בנובמבר 1943 ולהשמיד את היהודים, ושלושה ימים קודם הגיעו צבאות הברית והצילו את היהודים. באלז'יריה נקבעה תכנית השמדה מפורטת (שכללה רשימה שמית של היהודים), והוקמה "מועצת היהודים" (בדומה לאירופה!).
ספרו של יעקב סיקא אהרוני מצייר בצורה מרגשת את השואה הפוקדת את ההוויה היהודית, הפגיעה בקהילות, בבתי הכנסת:
קהילות שנפגעו פגיעה ממשית יותר היו קהילות תוניס ולוב. בתי הכנסת היהודיים הפכו מחסני ציוד עבור קלגסי הנאצים. מצויים עימנו שמותיהם של 32 מחנות כאלה שבהם נרצחו מאות יהודים. גם שילוח למחנות באירופה החל בתוניס, אך נקטע באיבּו
ב- 1943 עם כיבוש תוניסיה בידי בעלות הברית. איננו יכולים שלא להתרגש בקוראנו, שבתנאים כאלה התאחדו הכוחות השונים בקהילה והקימו מחתרת ציונית פעילה. אהרוני מתעד היסטוריה שאסור לשכוח.
דגש מיוחד – הקהילה בבנגאזי, בלוב
בלוב הוקם מחנה עבודה ענקי בג'יאדו שאליו הובלו קהילות בנגאזי וערי השדה.
הוקמו גם מחנות לעבודות כפייה בסידי עזיז ובסידי – בוגבוג, שאליהם נשלחו יהודי טריפולי. הם הובלו לשם ברכבות משא ונאלצו לבנות ביצורים, לסלול כבישים ולתקן מסילות. במחנות אלה נרצחו יהודים רבים, ומאות נשלחו לברגן – בלזן, לבוכנוולד ולאושוויץ. החוויות המתוארות מאד מרגשות, וחשוב לשבץ זאץ בספרי הלימוד.
ואנו מגיעים למרכז ספרו של סיקא – קהילת יהודי בבל. אנו לומדים מספרו של סיקא אהרוני, מה קרה באותה תקופה נוראה: ל"שואת בבל" קדמה הסתתו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, שהגיע לעיראק באוקטובר 1939. המופתי הזדהה בגלוי עם גרמניה הנאצית ופתח בהסתה ברוח זו. בתיאום עימו החלו השידורים הנאצים ששודרו בערבית. לעיראק הגיע התועמלן הנאצי ד"ר פריץ גרובה, שסייע להכשרת הקרקע למרד הפרו נאצי של רשיד עאלי. הפרעות ארעו בשבועות תש"א ובמהלכם נהרגו מאות ונפצעו אלפים. יש לנו נגיעה אישית לפרעות בעיראק, כיוון שבאותן פרעות נרצחו שני אחיה הבכורים של אִמֵנו.
ספרו של סיקא אהרוני תורם במפורש לראייה שלמה ואמיתית של השואה ("שואת העם היהודי" ולא "שואת יהודי אירופה"), ומי שקורא את פרקי ההיסטוריה שלו ואת פרקי התיעוד הספרותי יודע, שסיקא - יעקב סיקא אהרוני - הלוחם האמיץ, שהציל כאיש אצ"ל רבים מיהודי בבל, תורם להשלמת הפאזל ההיסטורי, להשלמת הסיקור של הביוגרפיה הלאומית באותם ימים – וזה בפירוש, צורך לאומי.
תודה רבה על הפוסט החשוב הזה
השבמחקכתבה מצוינת, מעוררת מחשבה ומרגשת. תודה.
השבמחק